דברי מלכיאל ב רעו

סותמת הסרכא לפי שמתחזקת באחיזתה במקום השני. ה"ה הכא אף שלא עברה במקום השני ונאמר דשם הוא הנקב. מ"מ במקום השני כיון שהכפיפה היא בתולדה כנ"ל. ולפי מה שצדדתי דלאו סרכא היא כלל דהוי כמו כסדרן דהיינו ריביתיה. בוודאי א"ש. ולזה הקלתי בזה בהפ"מ: ואגב אזכיר מה שק"ל במנחות דף י' ע"ב ברש"י ד"ה לעובדה בכלי שכתב שעובד בשמאל כאשם מצורע דכתיב ביה שמאל. ותמהני דהא הכא לא קאי על אשם מצורע. רק על כל אשם שזריקתו בכלי משום דלא כתיב ביה אצבע וכפירש"י בדף כ"ו ע"א ובזבחים דף י"א ע"א וכ"כ התוס' בסוגיין ד"ה והרי: סימן יב מעשה בא לפני שהיתה סירכא מאונא העליונה מחיתוך למטה מחציין לאונא אמצעית לחודה. וגם היה סירכא מאונא אמצעית לשומן ומסירכא זו הלך חוט לסירכא שמאונא לאונא כנ"ל. והנה הסירכא לשומן עברה במיעוך הנהוג. וכן הסרכא השנית עברה מעל אונא האמצעית ולא בצבץ ורק בצד אונא העליונה נקרעה הסירכא עם הקרום בהוצאת הריאה מהבהמה. עד שהיה א"א לידע אם היתה עוברת הסרכא שם או לא. וארשום מה שעלה ברעיוני בעת הוראתי בס"ד: והנה מהסירכא שלשומן אין מה לחוש כיון שעברה. ואף שהיה דבוק בחוט לסירכא השנית. אין זה כ"א סירכא כפולה מסירכא לסירכא שאין בזה חשש כיון שעיקר הסירכא עברה וכמבואר בסי' ל"ט ס"ד וע"ש בש"ך. ובנידון סירכא השנית. הנה לשיטת תוס' דטעם סירכא משום סופה להתפרק נראה שכיון שעברה מן החוד א"כ לא היה נשרש כאן בחוזק. ואם היתה מתפרקת בחיי הבהמה לא היה נעשה נקב תחתיה במקום זה. ורק בצד שאצל אונא עליונה יש לחוש שהיתה מתפרקת. ואולי עמדה שם בחוזק באופן שהיה נעשה שם נקב. אבל ז"א דהא הוי ספיקי טובא. ראשית דהא דעת הרבה ראשונים שמחיתוך לחוד הוי כסדרן וכבר האריך להוכיח זה המשכנות יעקב סי' ט"ו מכמה ראשונים. ואף לדעת הסוברים דהוי שלא כסדרן דילמא היה מתפרק רק מצד זה שעבר במיעוך. והדעת נותנת כן דכאן שעבר בנקל היה מתפרק ג"כ מקודם. וממילא היה נשאר בצד השני כסרכא תלויה. ואף אם היה בחיי הבהמה מתפרק גם מצד השני. דילמא גם שם היה עובר במיעוך אלו היה קיים לפנינו. ולשיטת רש"י דהחשש הוא משום נקב. ג"כ איכא טובי ספיקי דילמא היה עובר במיעוך והוי רק מחמת ליחות. ואף אם לא היה עובר. דילמא הוי כסדרן ושפיר סותם. ואף אם לא הוי כסדרן. מ"מ כיון דעל החוד עבר במיעוך ורק על החיתוך נקרע. ושם אף אם הוי נקב י"ל לפמ"ש קצת ראשונים הטעם דכסדרן כשר מפני שהאונא השנית סותמת הנקב. א"כ ה"ה בנקב גמור. ועוד הא כתבו קצת ראשונים והובאו ביתר ביאור בתב"ש סי' ל"ט ס"ז דלהכי סרכא כסדרן כשירה לפי שכשיוצא הליחות דרך הנקב מתחזק ע"י האונא שאצלה ונקרש ונעשה קרום. וכיון שסופו ליסתם וגם נסתמה בקרום שפיר הוי סתימה ע"ש. וא"כ י"ל שאף כשיסרוך לחוד או לגב. אם נבדק שם ועברה במיעוך. שפיר אין לחוש לשיטה זו לצד הסרכא שדבוק בין החיתוכים. ויותר מזה כתב הב"י סי' ל"ט בשם בהע"ט דאף דמפקא זיקא כשירה בכסדרן. והתב"ש שם סק"ז חלק על הב"י ודעתו שכוונת העיטור כמ"ש היש"ש סי' כ"ה שאם חתך הסירכא בסכין סמוך לריאה ומפקא זיקא כשר כיון דמעיקרא היה סתום. אבל לא כשמפקא זיקא מעיקרא. והנה חכם עדיף מנביא כי כ"ה להדיא הלשון בעיטור כי מתפרקי ונפחא לה כשירה והיינו כנ"ל. ונראה שזוהי כוונת הב"י ג"כ דמפקא זיקא אחר הסרת הסרכא רק שקיצר בלשונו ובפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט נראה ג"כ שלא ראה גוף דברי בה"ע בזה. ועכ"פ בנ"ד יש לצרף זה לספק כיון שסתום בסרכא. ועפ"ז יש לדחות מה שדקדק הרא"ש פא"ט מלשון רש"י שפי' שלא כסדרן באונות חיצונות ולא פירש מחיתוך לגב או לחוד. והוכיח מזה דס"ל דהוי כסדרן בכה"ג. והיש"ש סי' כ"ה נדחק לדחות דקדוק זה ודבריו דחוקים ע"ש. אבל לפמש"ל י"ל דבאמת הוי שלא כסדרן. רק אם עברה מעל הגב או מעל החוד במיעוך. שוב אין חוששין לצד השני והוי כסדרן. ולזה נקיט רש"י החיצונות משום דלשון הש"ס לית להו בדיקותא משמע שאין מועיל בדיקה כלל לשני הצדדים. ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ בנ"ד יש להקל בהפ"מ כנ"ל: וכעין זה הוריתי בריאה שהיתה בה סירכא ממקום למקום ומהסירכא הזאת יצאה סירכא אל שומן הלב. והנה הבודק חתך את הסירכא שממקום למקום באמצע כדי שיוכל להעבירה. וצד אחד עבר במיעוך הנהוג כראוי. וצד השני נקרע המקום ולא נודע אם היתה עוברת כראוי או לא. והסירכא להשומן היתה קרובה יותר אל הצד שלא בצבץ. וצדדתי ג"כ כיון שאנו נוהגים דסירכא ממקום למקום א"צ מיעוך. וא"כ אף שצד אחד ממנה נקרע אין לחוש. והסירכא שלשומן הרי היא כסירכא כפולה שהיקל הב"י בסי' ל"ט מטעם ס"ס והובא בש"ך סקי"ז. ובפרט שהיתה קרובה למקום שלא בצבץ. וא"כ אף אם אינה מהסרכא רק מגוף הריאה ניזל בתר קרוב שבאה מצד זה שקרובה אליו ושם עברה כראוי. וידוע דהיכא דליכא רוב כנגד. אזלינן בתר קרוב. וכעין זה כתב הב"י סי' ל"ט והובא בפמ"ג בסי' ל"ט בש"ד ס"ק לדון בסירכא מצד קרוב. ואף אם היתה סרוכה לצד השני. שמא היתה עוברת גם שם: סימן יג מעשה בריאה שהיה בה מורסא. ועל המורסא היה כמו נגלד. והמראה הי' שחור. וגם היה בתוך המורסא נקב פתוח. ובתוך המורסא נמצא תולע הנקרא בפי הבודקים מעטליצע ואבאר דין זה בס"ד בקוצר: הנה נגלד על מראה שחור לכאורה הוי תר"ל לפי דעת כמה אחרונים ובפרט במקום מורסא. אבל באמת המראה. אין לחשוב לריעותא. כי בכל מורסא המראה שחור מחמת צרירת המוגלא. וכל כה"ג לא מיקרי שינוי מראה כדקיי"ל בסי' ל"ח ס"ג. ומורסא לא מיקריא ריעותא לצרף לנגלד פורתא דהוי ריעותא כל דהו. רק מה שיש לחוש בזה כיון שהקרום שבמקום הנגלד הוא דק מאוד. ובמורסא נמצא תולע שנקרא תולע הכבד שהרבה אחרונים מחמירים בו שבא מחיים. א"כ נימא דהוי כקוץ ומחט וניחוש שניקב מחיים והבריא ועלה קרום מחמת מכה. אך ז"א דכבר כתבו הפוסקים בסי' ל"ג וסי' מ"ח וכן האריך בזה בלבש"ר סוף ה' טריפות העצמות דשמא הבריא לא אמרינן רק במקום שכבר ניקב עור אחד. ולדעת הש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"א ודעימיה בעינן שיהא גם מקצת בעור השני וגם דעת רוב הפוסקים דבריאה לא שייך החשש דשמא הבריא וע' בלבש"ר בסי' ל"ו סק"ד באורך בזה. והכא ליכא שום ריעותא. והנגלד ודאי לא דמי לקורט דם. ורק י"ל שהנגלד הי' שם מקודם או נעשה אח"כ כמו כל נגלדים שבריאה. והקרום התחתון דק ביותר לפי שתחתיו מוגלא ואין שם בשר במה שיתחזק הקרום. ולא גרע תולע ממחט בריאה דקיי"ל בס"ס ל"ו דל"ח שמא הבריא. ואף בניקב קרוב התחתון במחט יש מקילים דל"ח שהבריא העליון ע"ש באחרונים. רק י"ל דשם שאני שיש בדיקה שאינו מבצבץ. משא"כ במורסא המוגלא סותם ואין בדיקה מועלת. אבל בכ"ז אין כאן מקום לחוש להבריא וכמש"ל. ומכ"ש לפמ"ש הפוסקים שדרך התולע לנקוב לאח"ש לבקש חמימות. אבל מחיים שהריאה מרחפת אין דרכו לנקוב ועש"ך סי' ל"א סק"ז. א"כ ה"ה בנ"ד אין לחוש לניקב מחיים: