דברי מלכיאל ב רעה

בהרגשתה. נראה שיש להחמיר בנ"ד לחוש לזה. ולזה לענ"ד אין להכשיר שחיטות הראשונות רק אם בדק בין שחיטה לשחיטה גם בראיית עין לבד הבדיקה בציפורן וכמש"ל בע"ה: כג) וידעתי שיש לדון בזה להקל מצד ס"ס דשמא נעשית החלודה אחר כל השחיטות. ואף אם היתה החלודה מקודם שמא לא היתה נרגשת עד עתה וכמש"ל לצדד שהחלודה אינה מורגשת בתחילה. ואף שבארנו שע"פ רוב חלודה נעשית מכבר. מ"מ הא דעת התוס' בכתובות דף ט' דאמרינן ס"ס במקום רוב. וכ"כ התוס' ביתר ביאור בנדה דף י"ח ועמ"ש בזה לקמן בסי' נ"ו אות י"ד. וגם דבנ"ד לעומת זה יש רוב שרוב השוחטים מרגישים החלודה בבדיקתם אם רק יש היא מורגשת. ויש להאריך בזה ולצדד עוד צדדים להקל.. אבל העיקר לענ"ד להחמיר כמש"ל באשר הנסיון מורה כן וכנ"ל. וכמו בדין אמרו חז"ל שצריך לעמול לדון דין אמת לאמיתו. והיינו לחדור לאמיתת הענין ולא כפי חיצוניות טענות הבע"ד וכמ"ש התוס' בשבת דף י' לאפוקי דין מרומה. כן בהוראת או"ה מוטל על כל מורה שיהא נוכח האמת דרכו. וכן משני בכמה תשובות מהראשונים כעין זה: כד) והנה על קושיא שהקשיתי באות ט' על הר"ן פ"ק דביצה. תירץ משכיל אחד דהא הר"ן כתב שם דכיון דספנא מארעא בלילה אפשר דילדה בלילה. ומ"מ על הרוב אינה יולדת אלא ביום כי היכי על הרוב לא ספנא מארעא אלא ביום. וא"כ אינימא שילדה בלילה יהא ההכרח לומר דספנא מארעא לביצה זו בלילה. וזה ג"כ רק מיעוט כמ"ש הר"ן. ולזה אינימא דילדה בלילה ויצאה רובה וחזרה שוו אהדדי. הוי תלינן טפי שיצתה רובה דטפי עדיף לומר שיצתה עכשיו מן הרוב משנאמר שיצתה איזה ימים מקודם מן הרוב. ואוקמא אחזקתה שלא יצתה מן הרוב עד יום שעבר. וכל כמה שאפשר לתלות באיחור הזמן תלינן. והנה אף כי לכאורה אמר דבר חכמה. אבל באמת שגה בכוונת הר"ן כי אין כוונת הר"ן כלל שאם ספנא מארעא בלילה יולדת הביצה בלילה. דמנ"ל להר"ן זה. וגם למה לו לחדש זה. ועוד דא"כ הו"ל להר"ן לומר כיון דספנא מארעא בלילה ילדה בליליא. ולמה אמר אפשר דילדה בליליא. וכן אח"כ כתב שרובן יולדות ביום כי היכי שרובן ספנא מארעא ביום. והול"ל משום ולא כי היכי. אבל כוונת הר"ן פשוטה דבש"ס שם איתא שכל שתשמיתו ביום נולד ביום ושתשמישו בלילה נולד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה נולד בין ביום בין בלילה. ומפרש הש"ס תשמישו ביום זו תרנגולת. ואח"כ מסיק הש"ס דספנא מארעא יולדת בלילה. וקשה דא"כ היכי כייל דברייתא דכל שתשמישו ביום נולד ביום הא תרנגולת תשמישה ביום. ומ"מ יולדת בלילה אי ספנא מארעא. ולזה כתב הר"ן וכ"כ המאירי דספנא מארעא גם בלילה ולזה יולדת בלילה. וכוונת הברייתא שהביצה שנולדת מתשמיש זכר אינו אלא ביום משום שתשמישו ביום. אבל ביצה שנולדת מספנא מארעא שפיר נולדת גם בלילה משום דספנא מארעא גם בלילה. והויא התרנגולת בפרט זה בדספנא מארעא כמו כל שתשמישו ביום ובלילה שיולדת בין ביום ובין בלילה. ומפרש הש"ס אדם וכל דדמי ליה. ופשוט שאין הכוונה שמתשמיש של לילה נולד בלילה ומיום נולד ביום. שהחוש מעיד ההיפוך. ורק הכוונה שכמו שהטבע בהם לשמש ביום ובלילה כן טבעם לילד ביום ובלילה. וכ"כ המאירי שם להדיא שאף ששימש בלילה. מ"מ כיון שטבע מינו לשמש בין ביום בין בלילה יולד ג"כ ביום ובלילה. וא"כ ה"ה בדספנא מארעא אף אם ספנא ביום. מ"מ אפשר שתלד בלילה. כיון שטבע התרנגולת דספנא בין ביום בין בלילה. ורק הוקשה להר"ן דא"כ למה אמרינן דאף בספנא מארעא יולדות רובן ביום כדמוכח מהש"ס דנקט דווקא בדק. ולזה כתב שרובן סופנות ביום ולזה רובן יולדות ביום. דהא חזינן שטבע הלידה אזיל בתר טבע התשמיש. אבל ודאי אף דספנא ביום מ"מ אפשר שתלד בלילה. ועפ"ז מדוקדק לשון הר"ן. וזה ברור. וא"כ הדרא קושייתי לדוכתה: כה) וגם גוף הסברא אינה שהרי כבר כתב הר"ן בפ"ק דחולין שאם א"א לומר שהדבר נעשה ברגע זו. ועל כרחינו לומר שנעשה מקודם איזה משך. שוב אין כאן חזקה ואסור למפרע אף מזמן גדול. ואין שייך לומר שנתלה שיצתה מחזקתה באיחור הזמן ע"ש. וא"כ ה"ה הכא כיון שעכ"פ יצתה מן הרוב. שוב אין נ"מ לומר מתי יצתה מן הרוב. ובפרט דהכא חזקת מעוברת מסייע ונימא דהשתא הוא דילדה בסוף הלילה דהא איירי בש"ס שהשכים ומצא בעוד לילה וכפירש"י והר"ן שם שהשכים קודם עלות השחר. ושפיר י"ל שילדה ברגע זו. והויא חזקה אלימתא לומר שילדה בלילה מלומר שיצתה רובה ביום והויא כילודה. ואח"כ חזרה. וזה ברור. ועוד יש לדחות זה אך לא אאריך באשר בלא"ה הכוונה בר"ן כמש"ל. וע' בענין זה בישועות יעקב סי' תק"ג סק"ג סק"ד: סימן יא מעשה בא לפני באונא עליונה שדרכה להיות כפופה קצת בראשה בשביל שמונחת סביב הגרגרת. והיתה הכפופה ההיא שקורים השו"ב. קאפעלוש. דבוקה יחד וסרוכה בסירכא קצרה. והשו"ב הפריד באצבעו וקילף קרומי הסירכא שם. ובצבץ במקום אחד בצד אחד. ובצד השני לא בצבץ. והכפיפה נשארה כפופה. רק קצת נתפשט ולא נשאר דבוק כמו שהיה. ואמרתי לרשום מה שהוריתי בזה: נראה פשוט שאינו רק סירכא ממקום למקום. וכבר הוזכר דין זה בסי' ל"ט ס"ט בסירכא ממקום למקום. ורק במקמיט מחמת הסירכא הביא הרמ"א שם להחמיר. וגם בזה כתב הנוב"י שאם כרתו הסירכא והקמט נשאר כשר. דהא חזינן שהקמט אינו מחמת הסירכא ואין סופו לינתק. רק שהתב"ש ודעימיה החמירו משום דסרכא וקמט הוי תרתי לריעותא. וא"כ בנ"ד שהקמט נשאר אף לאחר שעברה הסרכא כשר לכ"ע דהכא לא הוי תר"ל כיון שמצוי להיות ראש אונא העליונה כפופה קצת בראשה מצד שמונחת אצל הגרגרת. ואינו מחמת ריעותא שבריאה. וכ"כ הלבש"ר סי' ל"ט ס"ק קכ"ט שקמט שבתולדה אינו ריעותא. ואף שקצת נתפשט שלא נשאר דבוק כמו שהיה. בכ"ז לא שייך לומר שהיה סופו לינתק. דדווקא כשהאונה עומדת ביושר והסירכא הקמיטה אותה. אזי האונא בטבעה נמשכת לזקוף כמו שהיתה וממילא תנתק הסרכא. אבל בנ"ד כיון דהוי כפוף בלא"ה. רק שאינו דבוק ממש. והסרכא הדביקה הכפיפה יחד. לא שייך שתמשך הכפיפה את הסרכא לנתקה וזה ברור למבין. וע' תב"ש סי' ל"ט ס"ק נ"ב ובלבש"ר שם ס"ק קכ"ו שכל הטעמים שהובאו שם בדין סרכא על קמט אינם שייכים הכא כ"כ. וכמ"ש ג"כ הלבש"ר שם דבקמט בתולדה לא שייכים כל הטעמים יע"ש. והנה לטעם דהוי תר"ל. זה לא הוי ריעותא כנ"ל כיון שחזר למקומו. וגם דרכו להיות כפוף במקום זה. וטעם שסופו להתנתק. ג"כ כבר בארנו דלא שייך הכא. וטעם שאינו מניף על הלב והוי כאטום. נראה דהכא אינו שייך ג"כ כיון שדרך האונא להיות כפופה במקום זה. וכי בשביל שנכפפה מעט יותר. בשביל זה נחשבנה כאטום. וע"ע סי' קל"ה בזה: וכיון דלא שייך הכא כל הני טעמי נשאר הדין כמו כל סרכא ממקום למקום שא"צ להסירה כלל. וכדקיי"ל בסי' ל"ט ס"ט וכמ"ש הנו"ב סי' י"ב שכן עיקר. ודינו כדין סרכא תלויה. וכבר כתבו כמה אחרונים דאף אם לא עברה במיעוך כשרה. וא"כ הכא אף שמצד אחד לא עברה הסרכא כראוי מ"מ כשר. ובפרט הכא שהיתה דבוקה יחד ואינה סרכא גמורה. דאפשר שכן נעשה מצד סמיכות הכפיפה זה לזה והיינו ריביתיה. ורק כשהפרידו נתרחב קצת. וכדרך כל דבר אם יחתכו אותו יתרחב קצת כי צד אחד נמשך לכאן ואחד לכאן. וכן בנ"ד הדבק היה בתולדה ורק כשהפרידו באמצע נתרחב קצת. ובפרט שיש לתלות הבצבוץ במשמוש יד הבודק שקלף קרוב הסרכא. ולפמ"ש הפוסקים דלרש"י דאין סרכא בלא נקב. מ"מ ממקום למקום