דברי מלכיאל ב רעד

יח) ועוד נראה דהנה בגוף ענין חלודה יש להעיר דהא באמת בגוף הסכין אין שום פגימה. והחלודה הוא דבר נוסף שעלה באיזה מקום על החוד. ולמה יפסול זה כפגימה. אך י"ל דכיון שיש מורשא בהחלודה שאוגרת הציפורן. הוי כעיקור שנשחטים הסימנים בדבר פגום. ואטו אם ישחוט בשני סכינים ביחד בקצותם לרחבם נאמר שכשירה. דבודאי טריפה דהא קצה הסכין השני הוי כפגימה. וכן קיי"ל בחולין דף י"ח ע"א שבשני שינים אין שוחטין כי ההפרש שביניהם הוי כפגימה. וה"ה הכא וראיתי בבדק הבית בשער השני שכתב גבי סכין דדמי לסאסאה שמרגשת בה ציפורן אעפ"כ כשירה לפי שאינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט אחד ואותו חוט מסכסך ודומה לראשי שבלים ולפעמים מסתלק מן הסכין ולזה כשר שאינן פגימות אלא מתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך עכ"ד. וכתב עליו הרשב"א במה"ב שם החוט שאמר שאינו מגוף הסכין לא ידעינן מאי אי נוסף מן המשחזת על הסכין ומין בשאינו מינו אינו מעכב. או בא לומר שכיון שלפעמים נופל החוט מעל הסכין אע"פ שעכשיו ישנו רואין אותו כאלו אינו ולא פגע ולא נגע בסימנים עכ"ד. נראה מבואר לכאורה מדבריהם שאם יש איזה דבר על חוד הסכין שפוגם בכ"ז כשר. אבל באמת ז"א דהא בכל שוחטין אף בצור וזכוכית ושאר דברים ובכולם פגימה פוסלת. א"כ אם מונח איזה דבר על החוד הרי שוחטים באותו דבר ופגימה פוסלת בו. ומ"ש הרשב"א שמין בשא"מ אינו מעכב. אינו מובן דהא קיי"ל דמין בשא"מ חוצץ טפי ממינו כדאיתא ביומא דף נ"ח ובכמה דוכתי. ובאמת הכא לא שייך חציצה כלל דאטו גזה"כ הוא לשחוט בסכין דווקא הא בכל שוחטין. ואולי כוונת הרשב"א להא דאיתא בזבחים דף ג' דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. אבל ג"ז צ"ע דלא שייך כלל להך דהכא סברא זו. וכן מ"ש הרשב"א שכיון שעומד החוט לינטל מן הסכין הוי כאלו אינו הוא ג"כ תמוה. דאף דאמרינן בפסחים דף פ"ה ובחולין דף ע"ג ע"א דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ולקצוץ כקצוץ דמי. מ"מ הכא לא שייך זה לענ"ד דמ"מ הרי שוחט הסימנים באותו החוט והוא פגום. ויש להביא ראיות לזה אך א"צ כי זה פשוט לענ"ד. ואולי באמת כותב הרשב"א כל סברות הללו לדעת הרא"ה לומר שדבריו דחוים. וע"ש בסוף דברי הרשב"א שם במה"ב. ופשטות דברי הרא"ה משמע דס"ל שאינה פגימה אוגרת. רק בשביל שהחוט אינו מגוף הסכין לזה נראה לבודק כעין הרגש פגימה: יט) ועוד ק"ל טובא על דברי הרא"ה והרשב"א דאינימא שחוט זה אינו מגוף הסכין והוא דבר נוסף על הסכין א"כ הו"ל חלדה דהא הסימנים נשחטים בחוט זה והסכין מכסה את החוט ולא עדיף משוחט תחת מטלית הדבוק דהוי חלדה. וא"ל דכיון שהחוט דבוק היטב עם הסכין הוי כגוף אחד ז"א דהא כל העומד לחתוך כחתוך דמי. וגם דהא משמע מדבריהם שעיקר ההיתר הוא מצד שאינו מגוף הסכין וסופו לינטל ואין לומר דכיון שהחוט בעצמו אין בכוחו לחתוך הסימנים רק ע"י גוף הסכין. לזה נחשב כאלו נשחט בסכין. דז"א כי העיקר תלוי במה שמגיע לסימנים. והרי זה דומה למי שיש לו חוט ברזל דק שא"א לחתוך בו ועושה לו בית יד גדול שיוכל להחזיק בו ולדחוק עליו כדי שיוכל לחתוך בו הסימנים. הרי ודאי דמיקרי ששוחט בחוט הברזל. וע' חולין ל"א גבי איזמל קטן. ואפשר לומר דס"ל להרא"ה שהחוט אינו על גוף חוד הסכין רק מצידו וכן טבע הסכינים שלפעמים יתהוה ע"י השחזה כמו חוט על צד החוד ואקצר. ואף שכתבו קצת אחרונים דהיכא שמגולה מקום השחיטה לא מיקרי חלדה. מ"מ בנ"ד שכל הדבר השוחט מכוסה על פני כולו נראה דהוי חלדה: עכ"פ לפ"ז גם גבי חלודה אף שאינו נרגש כפגימה מ"מ יש לחוש לחלדה כיון שהסימנים נשחטים בחלודה שהיא על החוד לפמש"ל דאף במשהו שעל חוד הסכין יש לחוש לחלדה במה שהסכין הוא על המשהו. ואף אי נימא שאם יש חלודה על גב הסכין אין לחוש לחלדה כמ"ש האחרונים משום שהוא משהו בעלמא מ"מ כשהחלודה על החוד ושוחט בחלודה ודאי שיש לחוש לחלדה במה שהסכין על החלודה: כ) אך באמת יש לדחות דהחלודה אינו דבר נפרד כלל ואין בחלודה ממשות שיהא אפשר להפרידה מהסכין. ואין שייך כלל לומר ששוחט בחלודה. דהא אין אפשרות כלל שתעמוד החלודה לבדה. ולזה הוא דבר אחד עם הסכין. ולא שייך בזה סברא דהעומד לקצוץ כקצוץ דמי שהזכרנו. ואף דקיי"ל בפ"י דמקואות מ"ב שפחמים שעל הקומקום חוצץ בטבילה וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"כ סי"ג שחלודה שעל הכלי חוצצת בטבילה. מ"מ לענין שחיטה לא שייך זה דהכא לא שייך כלל דין חציצה כמש"ל. וגם דין חלדה אין כאן לפי שעיקר השחיטה הוא בגוף הסכין כי החולדה אין בה ממש. וה"ז דומה כאלו היה אבק דבוק על חוד הסכין. דבודאי לא שייך לומר ששוחט בהאבק והסכין מכסה על האבק ויהא כחלדה. ולבד זה כבר צדדו האחרונים דהיכא שהדבר המכסה הסכין הולך עם הסכין יחד בהולכה והובאה לא מיקרי חלדה. אף כי לענ"ד לא נראה כן אך בנ"ד בלא"ה אין חשש כמש"ל. וגם דהחלודה היא רק על משהו מן חוד הסכין ואקצר כא) נשוב לנ"ד דכיון שהחלודה נרגשת היטב יותר מפגימה וגם נראה לעין נקודה שחורה. קשה להתיר את הנשחטים בסכין זה כיון דהוי ספק בשחיטה. ורק אם בדק בין שחיטה לשחיטה בראיית עין ג"כ לבד בדיקת טופרא. אזי יש להתיר וכמש"ל שחלודה נראית לעין תיכף ושחיטה אחרונה בלא"ה יש להחמיר בה וכמ"ש כמה אחרונים להחמיר בנמצא פגימה ועברה בשפשוף על היד. ומכ"ש בנ"ד ששפשף גם על המטלית. וזהו דבר ברור שעל המטלית אפשר להעביר פגימה דקה. וממילא כיון שאין אנו תולין ההרגש שאחר שחיטה אחרונה בדבר נדבק: הדר דינא למימר שהיה זה הרגש החלודה וכדקיי"ל כרבי דס"ל בפסחים ד' י' קבר שנמצא הוא קבר שאבד וכמ"ש הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ו שרוב הפוסקים ס"ל דהלכה כרבי. ואף לרשב"ג י"ל דהכא מודה דהא אמרינן בבכורות כ"ה ע"ב דרשב"ג לא אמר רק בשדה שדרך לקבור שם לפעמים מתים. אבל הכא ודאי דלא שכיח שיפגם הסכין אחר שחיטה. והראיה דהרי אם נאבד הסכין אחר השחיטה כשירה שחיטתו. ולא חיישינן שמא נפגם הסכין בעור. ומוכח שהיתה החלודה מקודם ולא הרגיש בה אחר השפשוף. וממילא מוכח שהיתה קודם שחיטה ראשונה כמש"ל שבשעה שמשתמש בסכין לשחיטה א"א שתעלה עליו חלודה. ואף שכתב הרשב"א במה"ב להקשות על הרא"ה שכתב שסכין נפגם מעצמו דמ"מ יש לחוש שנעשתה הפגימה מעצמה ונשלמה בעת גמר השחיטה. היינו רק בפגימה ממש. אבל בחלודה לא שייך זה כמש"ל. ולפמש"ל דאפשר לפרש שכוונת הרא"ה ג"כ על חלודה. תתישב בזה באמת קושיית הרשב"א על הרא"ה ומטרדותי ההכרח לקצר: כב) ועוד יש לדון דכיון דמחזיקין שההרגש שאחר שחיטה אחרונה היה מהחלודה. א"כ כיון שאחר השפשוף לא הרגיש בה. הרי חזינן דאיתרעי חזקת הרגשתו לגבי חלודה זו. ושוב אין ראיה מבדיקותיו שבדק הסכין בין שחיטות הקודמות. ואף דלגבי פגימות וחלודות אחרות לא נתקלקלה חזקת הרגשתו וכמ"ש מעכ"ת שהוא מוחזק למרגיש כראוי ובעינן שלשה פעמים להעבירו מחזקתו וכמו חזרה דשור המועד ויש להאריך בזה ואכ"מ. אבל לגבי האי חלודה. ודאי י"ל דאיתרע חזקת הרגשתו. וכעין דקיי"ל בב"מ דף י"ז ובח"מ סי' ע"ט שהוחזק כפרן לאותו ממון שדנין עליו אף דלשאר דברים אין מחזיקין אותו כפרן. וע' שבת דף ס"א לענין קמיע מומחה. וזה נ"מ טובא לדינא לענין אם שו"ב לא הרגיש בפגימה אחר שחיטה. ושו"ב אחר הרגיש בה ושחט בו מקודם איזה בהמות. דניחוש שמא היתה הפגימה מקודם ולא הרגיש בה כיון דאיתרע הרגשתו לגבי פגימה זו ואפשר לצדד להקל די"ל שנתיגעה עתה ידו מרוב השחיטות לזה לא הרגיש והשתא הוא דאיתרע ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. אבל בנ"ד דבלא"ה רגלים לדבר שהחלודה נעשתה מכבר כי כן דרך החלודה וכמו שהארכנו בס"ד בזה. וגם כי עלולים לטעות