דברי מלכיאל ב רעג

בפסח. והיינו משום דס"ל שעיקר הרבותא הוא מצד שבדק שם מחמץ. ולזה ס"ל דזה אתיא רק אליבא דר"מ דס"ל האי סברא. אבל רבנן דר"מ דלא ס"ל האי סברא. לא חיישינן לזה. ולדידהו על כרחינו נאמר שהוא מצה ונתעפשה בפסח מאיזה סיבה אף דלא שכיח ואזלינן בתר בתרא וכדאיתא התם בסוגיא וכבר כתב המג"א ס"ס תמ"ו מהתו' דנדה דף נ"ו דאף בגומא אמרינן שמצא בבדיקתו. ובפרט דהכא הוי הבדיקה לשם מצוה וגם ידע שמשתמשים בבית בחמץ ובודאי בדק יפה. ולזה ס"ל להרי"ף ורמב"ם דלרבנן לא ס"ל האי דינא דפסחים דף ז' אם בדק. ואם לא בדק פשוט שאסור דהא חמץ היה מצוי שם ולא שייך למיזל בתר בתרא. ולזה לא הביאו דין זה כלל. ולזה לא הביא הרמב"ם ג"כ הא דרחב"א דבכורות דף כ"ה שהזכרנו משום דס"ל כרב אסי שם דלרבנן לא אמרינן שלא בדק יפה. ודרב אסי לא הוצרך להביא דהא ע"כ איירי שבדק כולם ומצאן תמימים דהא כל בהמה לקרבן צריכה ביקור. וא"כ אין כאן רבותא כלל. דרבי ורשב"ג דפליגי שם גבי קבר שאבד. היינו רק אי צריך לבדוק כל השדה. והכא שנבדקי כולם אין מה לחוש. ואף דאיתא שם דדרכן ליפול בהם מום משום דמנגחי. מ"מ הא הקרבן צריך ביקור קודם ההקרבה ממש. ולפ"ז יהיה זה תלוי אי כל קרבנות בעי ביקור או רק פסח. וע' פסחים צ"ו וערכין דף י"ג ופ"ג דתמיד וברמב"ם פ"א מה' תו"מ ה"ט ויש להאריך בזה ואכ"מ. וגם הא דנמצא קבר לא הביא הרמב"ם ועמש"ל סי' י"ז בזה. וגם הא דבדק בקינה של תרנגולין לא הביא הרמב"ם. ואפשר לומר דס"ל שבזה דאמרינן שאינה יולדת בלילה נשתנו הטבעים ואפשר שיקרה שתלד בלילה. וא"כ הוי ספק אי יצתה רובה או נולדה בלילה. דהא אימור לא בדק יפה לא ס"ל הרמב"ם כנ"ל והו"ל ספק בדשיל"מ. ולפ"ז בנ"ד לא נימא אימר לא בדק יפה. כיון דקיי"ל כרב אסי אר"י אליבא דרבנן וכנ"ל: יג) אבל באמת ז"א דעיקר סברא דרבנן היא משום שי"ל שעורב או עכבר נטל הטומאה כדאיתא בנדה דף ס"א ובבכורות כ"ה. וס"ל להרמב"ם דלרחב"א בבכורות שם באמת ת"ק אתי אף כרבנן דר"מ. ומ"מ אסורים כולם משום שאין במה לתלות. ור' יוסי ס"ל דאמרינן אימור היה מום עובר. והרמב"ם פסק באמת כת"ק דר' יוסי בפ"ג מהא"מ הי"ב שאסורים כולם ומשמע להדיא דלא מהני בדיקה מדלא פירש זה. וממילא בעלמא היכא שאין במה לתלות לא אמרינן אימר לא בדק יפה. ודאמרינן בביצה אימר לא בדק יפה. היינו רק אם אפשר לומר שלא בדק יפה אבל אם ברי לו שבדק יפה לא אמרינן הכי. ולזה מסיק ואפילו בדק יפה אימור יצתה רובה. ודלא קאמר תיכף סברא דיצתה רובה. היינו משום דהוי מילתא דלא שכיחא ולזה עדיף למימר שמא לא בדק יפה כשאפשר לומר כן: יד) ומ"מ אינו ענין לנ"ד דבבדיקת סכין וודאי יש מקום לומר שלא בדק יפה כמ"ש הרשב"א במה"ב כמש"ל ואף שיש לחלק דהתם בביצה א"א כלל שתלד בלילה. משא"כ הכא אף שבקיאים אומרים שא"א שתעלה חלודה בזמן קצר כזה מ"מ לא נתבאר זה בדברי חז"ל ואינו חק קבוע. ואפשר יקרה שיעלה חלודה בזמן כזה. מ"מ נראה דיותר שכיח שיטעה בבדיקת הסכין ולא ירגיש בפגימה מהא שיעלה חלודה במהרה. ובפרט כי חלודה אומרים בקיאים שקרוב יותר לטעות ושלא להרגיש בה וכן ראיתי בעצמי שוחט שלא הרגיש בחלודה אף שבדק כמה פעמים ובאמת היה שם פגימה גדולה. ושוחט אחר הרגיש בה תיכף וגם הוא בעצמו הרגיש כשהראו לו החלודה: טו) ועוד דהכא בנ"ד מוכח שהפגימה היתה מקודם שהרי הרגיש במקום זה פגימה תיכף אחר שחיטה אחרונה ומוכח שזה היה מהחלודה. רק אח"כ כששפשף על המטלית. שוב לא הרגיש בשביל שאולי נשאר על מקום ההוא קורט דם קרוש או מסיבה אחרת לא הרגיש בבדיקה השנית דהא כתב הנו"ב חאה"ע סי' מ"ו דקיי"ל כרבי דקבר שנמצא הוא קבר שאבד. ואף לרשב"ג דלא ס"ל בפסחים דף י' שנמצא הוא שאבד היינו רק משום דאמרינן בבכורות כ"ה ע"ב שדרך לקבור מתים בשדות. אבל בנ"ד אין דרך להמצא פגימות. ואמרינן כאן נמצאה הפגימה כאן היתה גם מקודם. וממילא שוב אסורים כל הנשחטים דזה ודאי א"א לומר שבעת התעסקותו בשחיטה עלתה חלודה. כי חלודה עולה רק כשמונח הסכין בלי השתמשות. וע"כ צ"ל שהיתה החלודה קודם שחיטה ראשונה: טז) והנה לכאורה יש לומר דודאי החלודה אינה נעשית בבת אחת רק מעט מעט. ובתחילה אינה נרגשת כפגימה רק אח"כ מתחזקת ונעשית כפגימה. וכ"כ הרשב"א במה"ב שער א' שלדעת הרא"ה שאפשר שיפגם סכין מעצמו. ע"כ צ"ל שהפגימה מתחלת בכל שהו שאינו נרגש ואח"כ בהמשך הולכת ומתגדלת ע"ש. וה"ה הכא בחלודה. וא"כ אפשר אף שהתחלת החלודה היתה מכבר. בכ"ז כפגימה לא נעשית עד עתה. ולזה לא הרגיש בה מקודם. וגם אחר שחיטה אחרונה שנדמה לו הרגש בזה המקום. אפשר היה זה מפני שאז כבר החלה החלודה להתחזק לזה נדמה לו כהרגש. ובאשר לא נתחזקה לגמרי שוב לא הרגיש בה אחר השפשוף. וכידוע שבמקום שיש איזה שינוי בסכין נדמה בתחילה כפגימה ואחר השפשוף שוב אינו נרגש. ואף דגבי מקוה שנמצא חסר קיי"ל דכל טהרות שנעשו ע"ג טמאות ואמרינן ריש נדה משום דע"כ חסר ואתאי וגם שיש להטמא חזקת טומאה מ"מ בנ"ד אין שייך זה דהרי בדק הסכין ולא נמצא בו פגימה. ואין לנו להחמיר שלא בדק יפה כל זמן שאין הוכחה ברורה לזה. והרי אנו סומכין תדיר לכתחילה על בדיקתינו אף כשהיה מתחילה להסכין חזקת פגום. ואח"כ השחיזו. וכעין זה כתבו התו' בנדה שם ובחולין דף י' ד"ה סכין שהקשו מהא דמקוה על הא דאר"ח שאם שיבר עצמות כשר דתלינן שבעצם נפגמה ותירצו דשאני במקוה דאמרינן חסר ואתאי ועוד דהכא עצם ודאי פוגם. וה"ה בנ"ד הרי בדק ודאי ולא מצא פגימה. ובגוף סברא דחסר ואתאי יש לחלק ג"כ ואקצר. וע' תו' נדה ב' ע"ב ד"ה התם. וגם מש"ל שמה שהרגיש מקודם היתה זאת החלודה. יש לדחות ג"כ דאף לרבי דס"ל מה שנמצא הוא שאבד. מ"מ הכא כיון שאחר ששפשף בדק ולא מצא. הרי נתברר שאז לא הורגשה עדיין החלודה: יז) אכן באמת אף שלפלפולא בעלמא הסברא נכונה. אבל לדינא נלע"ד כי קשה לומר כן כי הלא הכרחנו למעלה מדברי התב"ש שחלודה אפשר שירגישו בה בציפורן אף קודם שנראית לעין. וא"כ עתה שנראה לעין נקודה שחורה קרוב יותר שהיתה מורגשת מכבר. ובפרט שכתב מעכ"ת שהיתה מורגשת יותר מפגימה. נראה מזה שהיתה זמן רב. כי אם התחילה להיות מורגשת ברגע זו היה מורגש רק כפגימה דקה מאוד כמובן. וזה דומה להא דאמרינן בב"ב צ"ו ע"א שאם נעשה חלא סיפתקא היינו חומץ חזק מוכח שנעשה חומץ מכבר ולזה עתה נתחזק יותר ע"ש. וה"ה הכא. וגם כי עיקר סברא שהחלודה עובר איזה זמן עד שתהא מורגשת לא ברור כ"כ בפרטות. ועוד והוא העיקר כי טבע החלודה להתהוות במשך רב והרבה שוחטים אין מרגישים בה. וראיתי שוחטים מומחים אשר אין סומכים על בדיקתם בציפורן בין שחיטה לשחיטה. ומביטים לבד זה בעינם על החוד. וישר הדבר בעיני וכן ראוי לנהוג. וכידוע שאם יש פגימה ניכרת לעין ובדיקה זו מובאת בש"ס חולין י"ח ע"ב דבדקי בעינא. ואף שעל בדיקה זו לבדה אסור לסמוך וחלילה להקל בזה כי בחנתי ומצאתי פגימות שהורגשו בציפורן ולא נראו לעין אף לשוחטים מומחים. ודלא כיש שוחטים שמקילים בזה לסמוך על ראיית עין לחוד. והוא נגד דינא דגמרא וכל הפוסקים. אבל ביחד עם בדיקת ציפורן הוא נכון מאוד. ועי"ז שפיר ניכר אם יש שם רושם חלודה. כי על חלודה יותר טוב לבדוק בראיית עין מבציפורן: