דברי מלכיאל ב רעא

לצרכה שלא תעלה חלודה. כי זה דוחק דכל כה"ג הו"ל להפוסקים לפרושי: ב) אבל קשה לומר שיחלוקו הפוסקים בטבע ומציאות. ועוד קשה דהנה בב"מ דף כ"ו ע"א מוקי הא דמצא בכותל דשתיך טפי ולהכי יכול לומר של אמוריים הוא. ופירש"י שהעלו חלודה רבה וכולי האי לא שביק להו. ובטור ובש"ע ח"מ סי' ר"ס הלשון שהעלו חלודה ולא נזכר חלודה רבה. ולפ"ז משמע מדבריהם דכל חלודה נעשית במשך זמן ארוך מאוד. ולדעת רש"י משמע דחלודה נעשית בזמן קצר ורק חלודה רבה נעשה בזמן ארוך. וזה הוי היפוך ממה שנתבאר בדבריהם שהזכרנו גבי כלי כסף ונחושת. והנראה בזה דהנה הטוש"ע שם כתבו דבעינן שיעלו חלודה וגם יהא מונח בעומק כדי שיהא ניכר שהוא מטמון ישן. והקשה הש"ך שם דלמה הרכיבו פירש"י והרמב"ם דהרמב"ם מפרש דשתיך טפי שמונח בעומק. ורש"י מפרש שהעלה חלודה. וכתב דספוקי מספקא ליה הלכה כמי ולזה הצריך שניהם. והוא תמוה דכל כה"ג הו"ל לפרושי דנ"מ טובא לדינא אם הוא מחמת ספק. ועוד דבלא"ה אמרינן בזה המע"ה וכמ"ש הסמ"ע שם סק"א. ויש לדון בזה מצד ס"ס בממון ואכ"מ. והנתיבות נדחק לישב קושיית הש"ך ודבריו דחוקים ע"ש. והנלע"ד בזה בפשיטות דבאמת דברי הרמב"ם מסתברים כי אם מונח מלמעלה וניכר שהוא מטמון חדש. ודאי דאין שייך לומר שהוא של אמוריים. ואף שיש בו חלודה. מ"מ לחלודה א"צ זמן ארוך כזה משל אמוריים ורק מצד הסברא דלא שביק כולי האי. אבל הכא שניכר שהוא מטמון חדש הרי חזינן דשביק. והנה כשמונח בעומק נראה דמ"מ אם אין בו חלודה מוכח שהוא מטמון חדש. דישן א"א שלא תעלה בו חלודה ולזה הצריכו הטוש"ע תרווייהו. ומיושב בזה שלא הזכירו שצריך חלודה רבה דהא איתא בש"ס דשתיך טפי אבל לפמ"ש י"ל דמפרשי שתיך טפי כהרמב"ם. רק מצריכים חלודה כדי שלא יהא הוכחה שהוא מטמון חדש כנ"ל. וממילא מיושב גם קושייתינו דשפיר קאמרי הטוש"ע שא"א שלא יהא חלודה על דבר המונח זמן רב. אבל ודאי אפשר שתעלה חלודה בזמן מועט. ומיושב שפיר קושייתינו מדברי הטוש"ע אהדדי. אבל מ"מ קשה לומר שיחלוקו במציאות וכנ"ל: ג) ולכאורה יש להוכיח דמעלה חלודה בזמן קצר מהא דאיתא בשבת ק"ב ע"ב שתופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן ואביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי ופירש"י לפי שמחלידין המחטים והרי לא היו משהין המחטים שם זמן ארוך כי בכל יום הוצרכו להם למלאכתם וע"כ צ"ל שמחלידים בזמן קצר. ויש לדחות דרק בקרקע ובדבר דק כמחט יש לחוש שיעלה חלודה בזמן קצר. אבל בלא סיבה אין דרך שיעלה חלודה רק בזמן גדול. וכעין זה כתב הדעת קדושים בסי' י"ח שאם יניח הסכין ברטיבות כל הלילה יעלה עליו חלודה. והכא נמי התופרים הוצרכו להניח מחטיהן בגומא כל הלילה עד למחרתו שיצטרכו למלאכתן: ד) והכרו"פ בסי' י"ח סק"כ כתב שבשני ימים יש לחוש לחלודה והתב"ש שם בסעיף ט"ז כתב שבשלשה ימים יש לחוש וראייתם מהא דקיי"ל ששוחטין ביו"ט ואף ביו"ט שני שאחר שבת בסכין שנבדק מעי"ט והובא דבריהם בכל האחרונים ומשמע מזה דיותר מג' יש לחוש לחלודה. אך י"ל דאפשר שיעלה חלודה. אבל אינו ודאי שיעלה חלודה בזמן זה. ובאמת לפמ"ש המג"א סי' תצ"ח סק"ב שאחר השחיטה מותר לבדוק ביו"ט א"כ י"ל שסומך על הבדיקה לאחר שחיטה. ואף שבסכין שאינו בדוק אסור לשחוט ולסמוך על בדיקתו אח"כ. בכ"ז בכה"ג שהוא בדוק. רק שחוששין שיעלה חלודה י"ל דשרי. וגם דהא א"א באופן אחר והוי כדיעבד כמבואר בפוסקים דכל דא"א באופן אחר כדיעבד דמי ולבד זה ראייתם צ"ע דהא חלודה נראית לעין ושפיר יכול לראות ביו"ט אם יש עליו חלודה. ואף דבדיקת הסכין מפגימה אסור לסמוך על ראות עיניו. מ"מ בחלודה ודאי דשרי וכן קשה על התב"ש שכתב בסעיף י"ט שהיכא ששהה הסכין זמן רב אחר שחיטה ומצאו פגום כשר שתולין בחלודה. וקשה דהא מראה חלודה נראית לעין. וצ"ל שיש חלודה שאין נראית לעין. ואולי בהתחלת החלודה אין נראה עדיין לעין רואה ובכ"ז נרגש בבדיקת הציפורן. ועוד קשה דאינימא דאפשר שיעלה חלודה ואינה נראה לעין רק נרגש פגימה. א"כ למה חלק הרשב"א במשמרת הבית על הרא"ה בבה"ב שם שכתב שאם שהה הסכין איזה זמן תלינן שנפגם מעצמו. וכתב הרשב"א דאין דרך סכין ליפגם מעצמו. ולדברי התב"ש ושאר אחרונים שנמשכו אחריו שפיר אפשר שיפגם ע"י חלודה והחלודה אין נראית. וע' תב"ש סק"ל שכתב שמרגלא בפי השוחטים שדרך הסכין ליפגם מעצמו. ולא ידעתי איך הכריע נגד הרשב"א שכתב שא"א שיפגם מעצמו ולא הביא כלל דעתו בזה. והנראה בזה שצדקו יחדיו כי באמת פגימה ממש א"א שיפגם מעצמו רק מחלודה אפשר שיפגם אף שלא נראית החלודה לעין כ"כ. והחילוק בין זה לזה כי חלודה הוא דבר שעולה על הסכין במקום אחד וממילא יש לו מורשא שמרגישים בה משני צדדי החלודה. וע"ג החלודה ממש אין שום הרגש וירגיש במורשא ראשונה שלצד ידו בהולכה ובשנית בהובאה. ופגימה היא שנעשית חריץ קטן בחוד הסכין והמורשא שבצדדין הם מן הסכין בשביל שהציפורן נופל לתוך החריץ והפגם. וכשיוצא מהפגם מתעכב קצת על המורשא. ולזה מרגיש בהולכה במורשא השנית ובהובאה במורשא ראשונה שלצד ידו. ומיושב בזה ג"כ דברי הכו"פ והתב"ש דבמשך שלשה ימים חיישינן לפגימה שע"י חלודה ואקצר: ה) והנה דברתי עם שוחטים בקיאים והגידו לי שיקרה לפעמים שיעלה חלודה במשך שעה אם לא יקנח הסכין אחר שחיטה ויניחנו עם לחלוחית הדם. ואם קנחו הסכין אף אם לא נתקנח יפה יפה בכ"ז רחוק שיעלה חלודה בזמן קצר כזה. וגם אין כל הסכינים שוים כי לא כל הברזלים שוים לענין זה ויש ברזל שמעלה חלודה בנקל. ולכאורה מדברי הד"ק שהובא למעלה שהצריך שיהא מונח ברטיבות כל הלילה מוכח דלא כדברי השוחטים הנ"ל ולדעתי נראה עיקר שאין להגביל זה בזמן מוגבל. וזה תלוי בטיב הברזל וגם באיכות הלחלוחית. וכן לא כל העתים שוים. וזה ודאי שבסכין מקונח כמעט א"א שיעלה חלודה במשך קצר: ו) ולפ"ז בנ"ד שקינח הסכין אחר שחיטה אחרונה ומצא חלודה בפחות מרביע שעה הרי אומדן דעתא שבודאי היתה החלודה מכבר קודם שחיטת הראשונה. ועל כרחינו לומר שלא בדק יפה. והרי כתב הרשב"א במשמרת הבית בבית הראשון שער ראשון והובא בתב"ש שם ס"ק ל"ד דהיכא שבדק אחר שחיטה ומצא יפה והניחו במקום המוצנע ואחר זמן נמצאת פגימה שחיטתו אסורה דכיון שאין סיבה ידועה לתלות בה הפגימה אין ספק מוציא מידי ודאי ואמרינן שלא בדק יפה כיון שבדק במהירות שזה יארע לפעמים שבמהירות לא ירגיש בפגימה בשביל שלא נתן לב או שצפורנו דלג על מקום הפגימה. ועוד שאין כל הצפרנים שוים אף באדם אחד ועוד שלפעמים נדבק דבר על הסכין ולפעמים יכנס הדם בפגימה ויקרש בתוכה ואין נרגשת הפגימה ואח"כ כשינער מהסכין הדם ירגיש הפגימה. וכן אירע להראב"ד ז"ל מעשה כעין זה עכת"ד. הרי שהביא כמה סיבות שאפשר שלא בדק יפה ואף שאין כאן שום הוכחה שהיתה הפגימה מקודם. ואף הבה"ב שם לא חלק רק משום דס"ל שדרך הסכין ליפגם מעצמו והרשב"א חולק עליו. והמרדכי וראב"ן שהכשירו בזה טעמם משום דהוי מילתא דלא רמיא ואפשר נגע בסכין באיזה דבר ונפגם בו ולאו אדעתיה וכמ"ש התב"ש שם ס"ק כ"ט. אבל בנ"ד בחלודה שיותר מסתבר שהיתה מכבר ואין כאן שום סברא לתלות בה. נראה דלכ"ע אסורה השחיטה ותלינן שלא בדק יפה. ובפרט בהבדיקה שבין שחיטה לשחיטה שמנהג השוחטים לבדוק רק חדא בדיקה אטופרא. וקרוב הדבר מאוד שלא ירגישו בפגימה דקה ובפרט אם היא נוטה קצת לצד אחד כידוע לבקיאים וכבר צווחו האחרונים על מנהג זה. וגם דהא בודקין בעוד הסכין לח מן הדם ושפיר יש לחוש שהדם כיסה