דברי מלכיאל ב רע

התב"ש שם בסי' ב' סקי"ח לדעת רש"י והרשב"א שהוא חשוד על הכל. וע' רמב"ם פ"ג מה' מעה"ק ה"ד שכתב דהוי רק מומר לד"א וע"ש בלח"מ פ"ב ה' שגגות. ונראה כוונתו שם דרק לענין שאינו שב מידיעתו לא מיקרי מומר בהחלט לכל התורה. אבל חשוד הוי ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולזה נראה דגם בשבת אם עבר בפרהסיא מוכח מזה דהוי כלהכעיס ואף שנראה שעובר רק לתיאבון. מ"מ כיון שהפקיר א"ע כ"כ לחלל איסור חמור של שבת בפרהסיא מוכח שהוא מומר להכעיס ואינו מקפיד כלל על איסור. ולזה הוי מומר לכל התורה. וממילא דה"ה בדרבנן שייך זה וכמובן. ובהא דמומר לחלל שבת משמע אף לתיאבון וכמ"ש התב"ש סי' ב' וההכרח לקצר במקום שי"ל: ט) והנה אחרי כותבי הראה לי חכם אחד בשו"ת ח"ס חאה"ע ח"א סי' כ"ב שכתב דמומר לחלל שבת בפרהסיא אף דהוי מומר לכה"ת. זה רק לענין דלא הוי בן ברית ובר זביחה. אבל אינו חשוד לשאר איסורים. ולענ"ד דבריו מרפסין איגרא דהא מפורש בש"ע סי' קי"ט ס"ז שמי שהוא מומר לע"ז או לחילול שבת בפרהסיא הרי הוא חשוד לכל התורה. ובב"י שם הביא שכ"כ הרשב"א בתשובה. וכן פסקו כל האחרונים הלכה למעשה וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' ק"ע. וגם איך שייך לומר שיהא מומר לכה"ת ויהא נאמן. ומה שהביא שם הח"ס מהא דגבי חשוד לדבר חמור חשוד לקל כתבו הפוסקים שזה רק ממין איסור אחד. הוא ג"כ תמוה שזה נאמר רק בשאר איסורים ולא גבי שבת וכ"ה בב"י סי' קי"ט: י) ועפ"ז יש לבאר סוגיא דעירובין ס"ט דרנב"י אמר שמומר לחלל שבת הוי ככופר רק לענין ביטול רשות אבל אינו חשוד לכה"ת. ורב אשי אמר דשבת חמירא כעכו"ם ונעשה חשוד לכה"ת. וקשה טובא היכי פליג רנב"י על ברייתא מפורשת דמייתי רב אשי שם ובחולין דף ה'. וכ"ה פשטות הש"ס בכ"מ. ועפמ"ש י"ל דרנב"י ס"ל דאף שנעשה מומר מ"מ אינו חשוד וכסברת הח"ס שהזכרנו. ורב אשי ס"ל שנעשה חשוד ג"כ וכמש"ל. וקיי"ל כרב אשי כמ"ש הפוסקים בסי' קי"ט וכמש"ל: יא) ועוד נראה דהנה כבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה פרשה אמור כ"ג כ"ד דאף שמקח וממכר וטילטול מוקצה בשבת הוי דרבנן. מ"מ זה רק כשעושה כן במקרה. אבל כשעוסק במסחר ועבודה כל היום אף שלא עשה מלאכה דאורייתא ואינו חייב סקילה בשבת או מלקות בי"ט מ"מ עובר על מ"ע דשביתה. שזהו לשון שביתה שישבות מטורח ועבודה ודבריו ברורים למבין. וא"כ האיש הזה שעומד כל היום בשבת ועוסק במכירת בשר. הרי הוא עובר על מ"ע דאורייתא ביום השביעי תשבות והרי הוא מומר לדאורייתא באיסור שבת. וזה דוחק לומר דמ"מ לא חשיד על ל"ת דנבילה וטריפה. וגם דהא י"ל דעשה חמיר מל"ת שהרי דוחה ל"ת. וע' יבמות ז' ע"א וחיבורי ח"א סי' ס"ב מ"ש בזה. וראיתי בפ"ת ביו"ד סי' ב' שהביא בשם ס' משנת חכמים לחלק בין עשה לל"ת לענין חשוד ואין ספר הזה ת"י לזאת אקצר בזה וע' בפמ"ג לאו"ח בא"א סי' ל"ז ובתב"ש סי' ב' סקי"ח מ"ש לענין מומר במצות עשה ואקצר בזה: יב) והנה כל זה כתבתי באם אינו עושה יותר רק שעוסק במקח וממכר. אבל באמת בלי ספק שעושה כמה מלאכות שנושא המפתחות לפתוח חנותו וקוצב הבשר בקרדום לעשות חלקים שוים דהוי כמחתך. וגם מביא הבשר מבית המטבחים לחנות ועוד מלאכות הרבה השייכים לזה. וידוע שאיש שעושה זאת נעשה לו השבת כהפקר ובלי ספק מעשן בשבת ג"כ. ואין שייך כלל לומר שחשוד רק אדרבנן: יג) ובר מן כל דין נראה שכל פרטי הדינין הללו היו בזמן הש"ס שהיה מורא שמים על כל אדם. ואף מי שהיה חשוד על דבר לא היה מקום לחשדו על איסורים אחרים חמורים מזה אבל עתה ידוע כי אנשים כאלה שפרקו מעליהם עול שמים בפרהסיא כבר נעשה הכל לפניהם כהיתר וחשוד על כל התורה. וכעין זה חילקו בש"ס בגיטין נ"ד בין אתרא דקילא להו שביעית או חמירא להו. וכן קיי"ל בי"ד סי' קי"ט ס"ה ונתבאר באחרונים שם שתלוי לפי הענין והזמן אי קיל להו האיסור או חמור ע"ש. ולהאנשים האלה ידענו דקיל להו כל האיסורים ומביטים על הנזהר מהם בעין בוז. ואיך אפשר לסמוך עליהם. וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ב' ס"ק כ"ד בשם שו"ת רבינו בצלאל לחלק בין צדוקים שבזמן הש"ס לצדוקים שבזמנו. וכ"כ הבית הלל הובא בתב"ש סי' ב' סעיף י"ב ובבה"ט סק"ד שבזה"ז אף מומר לתיאבון אין לסמוך עליו בשום דבר איסור. וכתב התב"ש שם שראוי לחוש לדבריו. ובזמנינו אנו רואים זה בחוש אשר אלה שעוסקים בפרהסיא במסחר וקנין בשבת. חשודים על כל דבר איסור. שוב במשך שנה אחר כותבי כל זה מצאתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' קצ"ה שכתב ג"כ שהפותח חנותו בשבת חשוד על כל דבר ע"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הק': סימן י כבוד ידידי הרה"ג וכו' ע"ד השו"ב אשר שחט ט' כבשים וג' עגלים. ובדק סכינו בין שחיטה לשחיטה כדרך השוחטים ולא הרגיש מאומה. רק אחר שחיטה אחרונה הרגיש איזה פגימה ושפשף הסכין על היד ועל המטלית ובדק שנית ולא הרגיש מאומה ובבואו לביתו בדק שנית והרגיש שנית פגימה באותו מקום שהרגיש מקודם וראה שיש שם נקודה שחורה מחלודה על חוד הסכין. ובדרך הליכתו לביתו שהה ערך מעט פחות מרביע שעה והאריך כת"ר בטוב טעם וביקש לדעת דעתי בזה. והנה באשר אני טרוד מאוד לא אאריך ואשיב בקוצר את הנלע"ד בזה: א) הנה חלודה ידוע שא"א שתתהוה ברגע אחת וצריכה איזה זמן לזה משיתחיל הסכין להחליד. וכעין זה איתא בב"מ כ"ט ע"ב שהמוצא כלי כסף ונחושת משתמש בהם לפרקים כדי שלא יעלו חלודה בקרקע. ומבואר דאף בקרקע מ"מ אין עולה חלודה רק באיזה משך זמן. והנה לא נתבאר באיזה זמן אפשר שתבוא חלודה. ורש"י פירש לפרקים ולא ביאר כמה שיעור פרקים. ובברכות נ"ט ע"ב איתא דלפרקים הוי שלשים יום. אבל הכא אין נראה שיהא הכוונה כן. דא"כ הו"ל לפרושי במשנה כמו דמפרש גבי ספרים וכסות. וזה בודאי אין לומר שסומך אהא שהזכיר מקודם בספרים וכסות שלשים יום. וברמב"ם ובח"מ סי' רס"ז סי"ט לא נזכר כלל דין זה דרק לפרקים משתמש. רק איתא שם שמשתמש בכסף בצונן ובנחשת בחמין ובקרדומות ברך וכו'. והוא ברייתא בב"מ ל' ע"א. והנה רש"י פירש במשנה דקתני משתמש לצרכן אבל לא לשחקן. לצרכן כדי שלא יתעפשו משתמש לפרקים אבל לא ישתמש זמן ארוך שלא ישחקו. ולפ"ז צ"ל דמפרש דהא דקתני בברייתא דמשתמש בצונן היינו דאף לפרקים אינו משתמש רק בצונן ובחמין אינו משתמש כלל. [והב"י הביא בסי' רס"ז בשם נ"י ולפלא שכן פירש"י במקומו] ולפ"ז קשה למה לא הביאו הפוסקים דין המבואר במשנה. וצ"ל דהרמב"ם וש"פ מפרשים שכדי שלא יעלה חלודה צריך להשתמש תמיד בכלי כסף ונחושת וברזל. ודקאמר במשנה לצרכן אבל לא לשחקן מפרש לה בברייתא כל אחד כפי טבעו זה בצונן וזה בחמין וזה ברך. ודקאמר במשנה לשחקן אף דשל כסף בחמין משחירן י"ל דזה ג"כ מיקרי שחקן שנפחתים מערכם. ולזה הביאו רק דברי הברייתא. ולפ"ז יהא מוכח לדעתם שאפשר שתעלה חלודה אף בשעה קטנה. דאלת"ה לא הו"ל להתיר להשתמש רק לפרקים שיש לחוש לחלודה וכפירש"י. ואין לומר דכיון שכתבו הפוסקים שם גבי טלית וגבי כלי עץ ששוטחה ומשתמש לצרכה ה"ה בכולהו וממילא נשמע שמשתמש כן לפרקים כפי שדרוש