דברי מלכיאל ב רסט

ממנו ע"פ דין בכל דבר. וגם כי הנכרי אין דרכו להסית את שכנו. כי הוא מנהג אבותיו בידו כדאיתא בחולין י"ג. משא"כ פושעי ישראל אין מתרחקים ממנו כ"כ. וגם דרכו להלעיג וצריך להזהר ממנו יותר. וכן איתא בשבת דף קט"ז אר"ט אפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ אחריו להכישו נכנס לבית עכו"מ ואין נכנס לבתיהן של אלו שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין וכו'. א"ר ישמעאל וכו' ועליהם אמר הכתוב הלא משנאיך ד' אשנא וגו'. ומזה קשה לי על דברי התו' עירובין ס"א ע"ב ד"ה הדר שכתבו שהגזירה היתה בשביל עכו"ם שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בעכו"מ אסרו נמי בכותי ולזה לא החמירו יותר מבעכו"ם להצריך שכירות ביחיד אף שאינו חשוד על שפ"ד. וקשה דהא אדרבא איתא בשבת קט"ז שיותר יש להתרחק מן הצדוקים ממה שיש להתרחק מעכו"ם וע"ש בפירש"י בשבת דקאי על הצדוקים. ואולי י"ל דהא איתא בעירובין שם הטעם שכשיצטרך לשכור יחשוב העכו"ם שעושה לו כשפים ולא ישכיר לו. וממילא יתרחק משם. והנה זה שייך רק בעכו"ם. אבל ישראל שאינו מודה בעירוב או צדוקי. יודע היטיב דיני ישראל שהוא תקנתא דרבנן וישכיר לו ולא יחוש לכשפים. והיינו שכתבו התו' שתקנת שכירות רשות עיקרה נתקנה בשביל עכו"ם. אבל בגוף החשש שילמדו ממעשיו יש לחוש בצדוקי יותר. וזה דוחק לומר דבשבת קט"ז איירי בצדוקים שמשתדלים להסית אחרים דהא קאי שם אהא דספרי צדוקים דמשמע דאיירי בסתם צדוקים. והעיקר נראה דהא ר"ג ס"ל דצדוקי אינו כעכו"ם וכן קיי"ל להלכה בסי' שפ"ה והטעם כתבו המפרשים שאף שאינם נזהרים בדברי חז"ל. מ"מ הם כאנוסים בזה שמעשה אבותיהם בידיהם לזה אין חשש כ"כ שילמדו ממעשיהם וכמ"ש הב"י שם בסי' שפ"ה לדעת הרמב"ם בזה כי מ"ש התו' בעירובין ס"ט ע"א שנזהרים במילי דרבנן הוא דחוק. וגם ראיית התו' מנדה ל"ג צ"ע דשם איירי רק בנשים. אבל לא בכל הצדוקים שמלא כל הש"ס שעשו כנגד דרשות חז"ל. וכבר הוכיח הב"י שם דהרמב"ם לא ס"ל סברת התו' בזה ע"ש. והא דאיתא בשבת קט"ז שצריך להתרחק מן הצדוקים צ"ל דס"ל כמ"ד הכא דצדוקי הרי הוא כעכו"ם. ולזה אפשר דמשמע להתו' כיון דר"ג ס"ל דצדוקי אינו כעכו"ם שוב לא מסתבר דת"ק יחמיר בו יותר מעכו"ם ואכמ"ל בזה. והעיקר נראה דצדוקים דשבת קט"ז היינו האדוקים בע"ז. וכן איתא בהוריות י"א דצדוקי הוא העוע"ז ע"ש. ובע"ז כ"ו ע"ב קרי לי' מין ע"ש. והוא פלוגתא שם אי להכעיס הוי מין ואכמ"ל בזה: ד) עכ"פ שמענו שאם עובר על איסורי דרבנן של שבת בפרהסיא נעשה מומר לדברי סופרים לכה"ת כולה. וכן מוכח להדיא בפר"ח בקו"א לסימן ב' שעיקר יסוד סברתו מה שחולק על הבה"י הוא מצד שהקשה שם דהא קיי"ל דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. ומבואר דבדרבנן מודה דהוי חשוד לכה"ת. והתב"ש בסי' ב' ס"ק כ"ח כתב דלית הילכתא כסוגיא דעירובין דההיא אזלא אליבא דר' יהודה. ור"י ס"ל לחד גירסא בהוריות דף י"א דאף במומר מדרבנן בדבר המפורסם לרבים מיקרי מומר לכה"ת. ושם קיי"ל כת"ק דלא הוי מומר בדרבנן. ודבריו תמוהים דהא הכא קיי"ל בשו"ע או"ח סי' שפ"ה דאף בדרבנן מיקרי מומר והא דהוריות י"א לא שייך כלל להא דעירובין דבהוריות שם איירי בכלאים דרבנן. ובזה בוודאי לא הוי מומר לכה"ת כולה אף בדרבנן. אבל במומר לאיסורי שבת בדרבנן הוי מומר לכה"ת כולה דשבת חמירא כעכו"ם כדאמר רב אשי בעירובין שם ס"ט ע"ב ובחולין דף ה'. ודברי התב"ש צ"ע: ה) וממילא אתאן לנ"ד דאף אינימא דלא כהב"ה ולא הוי מומר לדאורייתא כיון שלא עבר רק על מקח וממכר דהוי דרבנן. מ"מ הא הוי מומר לדרבנן. ובבשר כשר איכא מילי טובא דהוי רק מדרבנן כגון בדיקת הריאה דקיי"ל בי"ד סי' ל"ט שאינה אלא מדרבנן. ומדאורייתא מוקמינן לה אחזקתה דהויא מרוב כשירות. וא"כ יש לחוש ששחט ולא בדק כגון שאמר להשו"ב שרוצה למוכרה לנכרים. ועתה מוכר לישראל מבשר הזה. וכן בדיני ניקור יש הרבה דברים שאינם רק מצד חומרא דרבנן עי"ד סי' ס"ד ובראשונים שם. וכן לענין בשר ששהה ג' ימים דהוי רק מדרבנן. וכן בבשר שנתעלם מן העין דהוי ג"כ רק חשש דרבנן. על כל אלה הוא חשוד ואסור לקנות ממנו ולהאמין לו על זה. וזה בוודאי אין לומר שכיון שהטבח איש בור אינו יודע שהוא דרבנן וחושב שבדיקת הריאה וש"ד הכל מדאורייתא דא"כ חושב ג"כ שמקח וממכר הוי ג"כ דאורייתא. והעיקר שאין משגיחים על סברא זו כי אנו מחזיקים שיודעים כל ישראל מה הוא דרבנן ומה הוא דאורייתא וכן מוכח פשטות הש"ס והפוסקים דקיי"ל דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. ולא חילקו אם הוא יודע שהוא דרבנן או שהוא סובר שהוא דאורייתא. וכ"כ הפוסקים לענין מיגו שאין ב"ד דורשים ע"ז אם הבע"ד בר הכי לדעת טענת המיגו וע' ש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק וע' גיטין נ"ד בענין זה ואכמ"ל בזה: ו) והסברא דמומר בדרבנן באיסור שבת הוא מומר לכה"ת באיסורים דרבנן. נראה דכיון דשבת חמירא כעכו"ם ואמרינן שכיון שעבר על חילול שבת הרי הוא חשוד על כל התורה וכעכו"ם. ממילא ה"ה בדרבנן כיון שידוע שאיסור שבת קל עליו מכ"ש שיקלו בעיניו דברי סופרים בשאר מצות. וכמו שאיסורי תורה דשבת חמורים מכל המצות עד שנעשה חשוד לכל התורה. כן איסורי דרבנן דשבת ג"כ חמורים משאר איסורים ונעשה חשוד לכה"ת בדרבנן. ואף דרש"י כתב בחולין דף ה' דלהכי חשיב שבת כע"ז מפני שכופר במעשה בראשית. וא"כ כיון שלא עבר רק אדרבנן. לא שייך סברא זו. מ"מ נראה דסברא זו לאו דווקא דא"כ ל"ל בפרהסיא. ועוד דהא קיי"ל באה"ע סי' קכ"ג דמומר ליה"כ הוי ג"כ מומר לכה"ת. וגבי יה"כ לא שייך סברא זו. וע"כ צ"ל שהטעם דשבת חמירא לכל ישראל יותר מכל המצות. וכן יה"כ חמור לכל ישראל. ובדין יה"כ באמת צ"ע טובא ואכמ"ל בזה. וע' תב"ש סי' ב' סט"ז בזה. ועכ"פ ממילא מדברי סופרים דשבת נעשה חשוד לדברי סופרים לכה"ת. וירדו חז"ל לסוף דעת הבריות דרק בפרהסיא חמירא להו שבת טובא ולא בצינעא: ז) ועוד נראה והוא עיקר דהא קיי"ל בהוריות י"א ובש"ע י"ד סי' ב' וסי' קנ"ח דמומר להכעיס דינו כצדוקי ומין אף דהוא מומר רק לדבר אחד. ובמומר לד"א סתם ולא ידענו אם הוא לתיאבון או להכעיס איתא שם שאם אוכל שקצים ורמשים שאין דרך לאכלם לתיאבון מוכח שהוא להכעיס ור"י ס"ל בש"ס שם דאף בכלאים דרבנן הוי מומר להכעיס כיון דמפרסם איסורא. מבואר מזה דכל דמפורסם האיסור וניכר שהוא להכעיס הוי מומר לכה"ת. וצ"ע טובא על הרמב"ם וטוש"ע בי"ד סי' קנ"ח וח"מ סי' תכ"ה שכתבו אוכל נבילות או לובש כלאים להכעיס. והא קיי"ל דאפילו סתמא הוי ג"כ להכעיס. ואף למ"ד דמומר להכעיס לא הוי מין מפרש הכי הברייתא כמ"ש התו' בע"ז כ"ו ע"ב ד"ה וחד. וצ"ל דאיירי בנבילה הראוי לאכילה כמ"ש התו' שם. אבל עדיין קשה ל"ל הביאו דין זה דמומר בסתם באוכל שקצים ורמשים הוי להכעיס. ואפשר לומר ע"פ מה דאיתא בש"ס שם דמ"ד דלהכעיס הוי מין ס"ל דהא דתניא דאוכל יתוש או פרעוש הוי מומר היינו משום דבעי למיטעם טעמא דאיסורא ע"ש. וא"כ גם באוכל שקצים ורמשים י"ל כן. וכבר הקשו זה בתו' שם ד"ה התם ונדחקו בזה ע"ש. ולזה ס"ל להרמב"ם דברייתות פליגי בסברא זו. והוא פוסק כהך ברייתא משום דס"ל להלכה דלהכעיס הוי מין כמ"ש בפי"א מה' גזילה ובפ"ד מה' רוצח וכבר עמד בתבו"ש סי' ב' סקי"ח על סתירת דברי הרמב"ם בזה ויש להאריך בזה ואכמ"ל: ח) עכ"פ משמע דמומר להכעיס הוי מומר לכה"ת ואף שאינו מומר רק מצד שאינו מקפיד על איסור זה כלל ע"ש בתב"ש. וקשה טובא על הטוש"ע שלא כתבו בס' קי"ט דין זה דמומר להכעיס אף בד"א הוי חשוד לכל התורה. וכ"כ