דברי מלכיאל ב רסח

שים ופירש"י שיעור שחיטה מצומצם. והנה כדבעי בכמה. וודאי לא ס"ד ששחט כל הסימנים. דא"כ מה מירק האחר. וגם א"ל דאפשר שישחוט חצי סימנים דא"כ הו"ל עבודה באחר. וע"כ צ"ל דבעי אם שחט רוב הנראה לעינים כדין ומשני ששחט רוב מצומצם. ואף דמדרבנן בעינן רוב הנראה מ"מ הכא בכה"ג שהוא זריז הקילו. וממילא מוכח דהוי רק דרבנן עכ"ד. ולדעתי ז"א דלדבריו עיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס לפרש דמחדש בתירוצו דאיירי ברוב מצומצם. ועוד דהא לשון המשנה רובו של אחד כמוהו בחולין כ"ז דאיירי בחולין כדאיתא בדף כ"ט שם. איירי ברוב הנראה לעינים. וסיפא שם רוב שנים דאיירי בקדשים כדאיתא בדף כ"ט שם ומייתי לה מהא דקרצו ע"ש. לדבריו מיירי ברוב מצומצם. וזה וודאי א"א לומר. ולזה נראה פשוט שהש"ס מפרש המשנה משום שי"ל ששחט החצי משום דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה באחר וכמ"ש התו' שם ד"ה א"כ שאסור מדרבנן. והו"א שהתירו לאחר לגמור כדי שיוכל הכה"ג למהר לקבל כל הדם. ומ"מ שוחט החצי דכל מה דאפשר שיעשה בעצמו עושה או אפשר לפרש ששוחט הכה"ג כל הסימנים ומירק אחר קאי על הוורידין כדאיתא בחולין כ"ט דלכ"ע בקדשים צריך לשחוט אף הוורידין. ולזה מפרש הש"ס דקרצו הוי ברוב שנים משום דחצי לאו כלום הוא. ולשחוט כל הסימנים. לא יספיק למהר לקבל כל הדם. וגם דעל הוורידין אפשר דלא נקרא מירוק שחיטה. ויותר נראה לומר דהך דקרצו בכמה שואלים דרך פירוש האמוראים המתרצים. וכעין שכתבו התו' בב"מ כ"א ע"א וב"ב כ"ב ע"ב ד"ה וכמה ועוד בכ"מ בש"ס: ואגב אזכיר מה שראיתי בשעה"מ פ"א מה' שחיטה שהקשה בקדושין נ"ז ע"ב דקאמר ר"י משום ר"מ דיליף חשנב"ע במה מצינו מה שלי בשלך אסור וכו' ופירש רש"י דאסור בהנאה והקשה דהא ר"מ בפסחים כ"ב יליף איסור הנאה לחשנב"ע מאותו אתה משליך וכו'. ונשאר בקושיא ובמקנה נדחק בזה. ונלע"ד דלק"מ דלכאורה תמוה לפירש"י שם היכי יליף איסור הנאה בחשנב"ע משחוטי חוץ במה מצינו. לפירש"י שם שהאיסור בש"ח מפני שנשאר איסור מעילה ע"ש. וא"כ מה ששוחט בחוץ אינו מוסיף איסור רק שאינו מתיר האיסור הקודם דגזה"כ הוא שאיסור שאינה זבוחה אינו ניתר רק בשחיטה. ואיסור קדשים אינו ניתר רק בשחיטה בפנים כראוי ובזריקה וע' ריש מעילה. וא"כ מהיכי תיתי לומר דבחשנב"ע עוד נוסף איסור הנאה עי"ז שנשחט בפנים כיון דבש"ח לא מצינו שניתוסף איסור עי"ז: אבל באמת הכוונה פשוטה לפירש"י דיליף דכי היכי דהוי גזה"כ שישחטו קדשים בפנים ואם שחטם בחוץ לא תועיל השחיטה להתיר איסור קדשים. ה"נ בחולין הוי גזה"כ לשחוט בחוץ. ואם שחט בפנים אינו מועיל להתיר איסור שאינו זבוחה. ויליף מזה רק לאיסור אכילה והנאה בעי למילף מקרא דאותו. והא דפירש"י בהנאה זה רק בש"ח ששם האמת כן כדין קדשים שאסורים בהנאה. אבל לא דבעי למילף מינה איסור הנאה. ונראה דנקיט רש"י איסור הנאה דהוי רבותא טפי. ועוד משום דבאכילה נראה דבלא"ה יהא אסור בש"ח משום כל שתעבתי כדאיתא בחולין קט"ו. וצ"ע על התו' בקדושין שם דמשמע מדבריהם שיהא מותר ש"ח אף באכילה ע"ש. ונראה שגם כוונתם שם רק דמשום לתא דקדשים אין כאן איסור בש"ח. אבל מהא דכל שתעבתי לא איירו בה. ובאמת קשה גם בחשנב"ע ל"ל ניליף איסור אכילה מכל שתעבתי. ומכ"ש למאי דאמרינן בחולין קי"ד דיאסר מחמת זה גם בהנאה מהא דר' אבהו אר"א ע"ש. ודוחק לומר דדמי להא דחורש בשור וחמור בחולין קט"ו. דבתו' שם מבואר הסברא משום שאינו ניכר כ"כ ע"ש. ובש"ח וחשנב"ע בוודאי ניכר טפי וכהא דאותו ואת בנו ושילוח הקן ע"ש בתו'. והנראה דהא דכל שתעבתי לא שייך רק במה שיש עליו אזהרת לאו. אבל לא בלאו הבא מכלל עשה ואין מפורש האזהרה בו. וה"נ חשנב"ע הוי רק מכלל עשה כדאיתא בקדושין שם בריחוק מקום אתה זובח וא"א זובח בקירוב מקום. ובמה מצינו לא שייך למילף זה מש"ח. דשאני התם דאיכא לאו כיון שבזה תלוי עיקר דין כל שתעבתי כנ"ל. ושוב ראיתי במקנה שהרגיש בהא דכל שתעבתי ונדחק מאוד ע"ש. ולענ"ד כמ"ש. עכ"פ דברי רש"י מיושבים דלא ילפינן במה מצינו מש"ח רק לאיסור אכילה ולאיסור הנאה בעי שפיר למילף מקרא דאותו כדאיתא בפסחים שם וכדמסקינן בקדושין שם בסוגיא גופה. רק דהש"ס לא שבקיה לאסוקי למילתיה ופריך לה. וכן ע"כ צ"ל לפי' התו' שם בקדושין דג"כ לא ילפינן במה מצינו רק איסור אכילה ע"ש. ולפמ"ש קרובים דברי רש"י לפי התו' שם. רק מחולקים בדין אם מועיל השחיטה בחוץ להתיר איסור מעילה. והדברים ברורים לענ"ד: סימן ט א) נשאלתי מעיר אירקוטסק ע"י טעלעגראמא אי מותר לקנות בשר כשר מקצבים שמוכרים בפרהסיא בשר בשבת כמה פעמים. והנה השבתי ע"י ט"ג בקוצר שאסור לקנות מהם. ופה אבאר דברי. הנה פשוט בש"ס פ"ק דחולין ובפוסקים שמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא חשוד על נבילות וטריפות ג"כ. וכ"ז במידי דאורייתא. אבל אם חילל שבת בדרבנן ידוע דעת הבית הלל ועוד אחרונים דהוי מומר. אכן הפר"ח ועוד אחרונים חלקו עליו והעיקר כדבריהם. ולפ"ז היה מקום לומר דבנ"ד לא עבר רק על מקח וממכר בשבת דהוי דרבנן משום ממצוא חפצך או שמא יכתוב כדאיתא בביצה ל"ו ע"ב ולא נעשה חשוד לכה"ת כולה. אכן נראה דכ"ז לענין דאורייתא אבל לענין דרבנן נראה דוודאי הוי מומר לכה"ת וכן מוכרח מסוגיא דעירובין ס"ט דאיתא שם דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי כנכרי לענין ביטול רשות ע"ש ברש"י ותו' ושאר ראשונים וכן קיי"ל באו"ח סי' שפ"ה ומזה הביא הב"ה ראיה דאף בדרבנן הוי מומר לכה"ת. והקשה הפר"ח שם דשאני ביטול רשות דהוי דרבנן אבל לא לדאורייתא דהא קיי"ל בסי' קי"ט דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. והנה בסוגיא שם משמע שאם לא היה נעשה מומר לכל התורה. לא היה דינו כנכרי לענין זה ואף דלענין שבת הוי מומר לאותו דבר ואין דינו כנכרי רק כשנעשה מומר לכה"ת כולה. ולזה הוצרך רב אשי שם לומר דס"ל דשבת חמירא כעכו"ם ואף דרנב"י שם משמע דלא ס"ל הכי מ"מ הא קיי"ל כרב אשי לגבי רנב"י. וא"כ אי נימא דבדרבנן לא נעשה מומר לכה"ת. למה דינו כנכרי לענין ביטול רשות. ואף דלא הוי מומר לכה"ת לאיסורים של תורה רק לאיסורי דרבנן. מ"מ הוי כנכרי לענין ביטול רשות: ב) והסברא בזה נראה דהא עיקר הטעם שהצריכו חז"ל לשכור רשות מן הנכרי הוא כדי שלא ידורו עמו שמא ילמוד ממעשיו כדאיתא בעירובין דף ס"ב. ולזה מי שהוא מומר לכה"ת אזי יש לחוש שילמדו ממעשיו דכיון שכל מעשיו אינם ע"פ התורה מזיק מאוד ההתקרבות לאיש כזה כי ההרגל לראות איש עובר על חוקי התורה בתדירות מביא לידי קלות ראש במצות התורה. וגם כי בוודאי לא ימלט שלא ידבר עמו אודות זה ויטיל ספיקות בלבו. ולזה אף אם הוא מומר לכל דברי סופרים ג"כ יש חשש זה. ואדרבא בכגון זה עשו חכמים חיזוק יותר משל תורה. כי בזה יקל בעיניו יותר ללמוד ממעשיו ולהלעיג על דברי חז"ל ח"ו. אכן אם הוא מומר רק לדבר אחד א"כ אינו עושה בתדירות נגד התורה. לזה אין שייך לחוש שילמוד ממעשיו וגם כי מי שהוא מומר לכה"ת ע"כ שאינו מומר לתיאבון. רק מצד שאינו מחזיק זה לחטא כלל וכופר בתורה או בדברי חכמים. וממילא יש לחוש שילעיג בפני שכניו על התורה או על דברי חז"ל וילמדו ממנו. ועל כגון זה נאמר הרחק מפתח ביתה. ושאני מינות דמשכא. אבל מי שמומר לדבר אחד אין חשש כ"כ שילמדו ממנו וכנ"ל: ג) ובאמת בפושעי ישראל יש לחוש יותר שילמדו ממעשיו יותר מן נכרי. כי הנכרי כבר אנו מרוחקים