דברי מלכיאל ב רסז

דבעי ר"ל אי של ע"ז מאוס למצוה כמו דמאוס לקרבן. ומ"מ קיי"ל דזה רק לכתחילה. אף דלקרבן פסול אף דיעבד. והיינו משום דאינו מדמה זה רק לאסור מדרבנן ולא מה"ת. וא"כ י"ל דה"ה בעה"נ מדמינן לה לנעבד רק מדרבנן. וכן הא דנרות ומנורות של ע"ז לביהכ"נ דקיי"ל בסי' קנ"ד דאסור. פשוט שזה רק מדרבנן: ז) ועפ"ז יש לישב ג"כ מה שנתקשו הפוסקים על הרי"ף שהשמיט הא דמותר לשחוט בסכין של ע"ז ולא הביאה כלל בהלכותיו ונדחקו בזה. ולפמ"ש י"ל דהרי"ף ס"ל כמש"ל לדעת הרמב"ם דלכתחילה אסור בכל גוונא משום דמאוס. ודיעבד ס"ל כהרא"ש בפ"ק דחולין דשרי אף במסוכנת. ולזה לא הוצרך להביא מימרא זו כלל. ולהביא ולבאר שמותר בדיעבד. אין דרכו בכך להביא דינים מדעתו מה שלא נזכר בש"ס. ולא הביא דין דלחתוך בה בשר. דכיון שלא היה יכול להביא המימרא כמו שהיא בש"ס לזה השמיטה לגמרי. וגם דבאמת הוא פשוט דלקלקל מותר. ועיקר הרבותא הוא שמותר לשחוט. ולזה ביאר ג"כ דמ"מ אסור לחתוך. וע"ז קאי רבא לבאר שאינו דבר כולל בכל מקום. אבל כיון דלא מצי לאתויי דין דמותר לשחוט. ממילא א"צ להביא כל המימרא. ורק הרמב"ם דס"ל דבמסוכנת אסור בדיעבד. לזה הביא דין זה לבאר דבבריאה אסור רק לכתחילה ובמסוכנת אסור בדיעבד. והרא"ש אף דס"ל שבדיעבד מותר אף במסוכנת. מ"מ הביא דין זה משום דס"ל דמותר לשחוט לכתחילה ולטעמיה אזיל דס"ל בפ"ג דמ"ק סי' ק"ג שלחומרא יש דיחוי אצל מצות היכא שהדבר בידו. וא"כ ס"ל כרב דימי בע"ז מ"ז שהבעיא דר"ל היא לענין דיחוי. ולא ס"ל סברא דמאיס כלל וכמש"ל. ולזה מותר לכתחילה לשחוט. ובזה מבואר שלא הביא הרא"ש דין דצמר נעבד פסול לתכלת לא בע"ז ולא בהל' ציצית. משום דלא ס"ל סברא זו. ורק לפ"ז יקשה על הרא"ש למה השמיט ס"פ כיסוי הדם מימרא דמכסין בעפר עיר הנדחת. וצ"ל טעמא משום דעיר הנדחת אינו נוהג בזה"ז. ואף דנ"מ לענין שאר אפר ועפר דע"ז. בכ"ז לא הביאו מפני שאינו מפורש בש"ס. ויותר נראה דהרא"ש ס"ל דמותר לשחוט דהוי רק מצוה רצונית ולא חיובית וכמו שיבואו להלן בדעת טוש"ע וש"פ: ח) ויש להאריך בענין זה בביאור דברי הרמב"ם בפ"א מה' שופר ובפ"ח מה' לולב ובביאור דברי ש"פ. אך מטרדותי לא אוכל להאריך כלבבי. אבל עכ"פ נראה פשוט לדינא שאסור למול לכתחילה משום דמאיס. ואף דגבי שחיטה פסקו המחבר וש"פ שמותר לכתחילה. היינו משום דס"ל דשחיטה לא מיקריא מצוה לענין זה לפי שהיא מצוה רצונית וכמבואר בפוסקים סברא זו. וכן מצינו שבכל המצות נאמר זה אלי ואנוהו שיהדר המצוה בכלי נאה. ובשחיטה מצינו דבכל שוחטין אף בקרומית של קנה ואף לכתחילה ולא נזכר כלל שיהא בזה הידור מצוה. והיינו מטעם הנ"ל שאין זה מצוה חיובית. ומ"ש הב"ח בי"ד ר"ס ו' שלכתחילה שוחטין רק בסכין ושכל הקודם במשנה דחולין ט"ו קודם לחבירו. כבר חלקו עליו כל האחרונים. וע' תב"ש שם בזה. ודעת הב"ח נראה שיש לה מקום לשיטת הרמב"ם דס"ל דשחיטה מצוה היא וכמש"ל. והתב"ש הקשה שם למה לא אמרינן גבי גט ששנינו בכל כותבין בדיו בסם וכו' שכל הקודם במשנה קודם לכתיבה. ועל הכל כותבין על העלה. ואלו דברים יוצא אדם י"ח בפסח בחטים ובשעורים וכו'. ובחולין לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. ונימא בכל הנהו שכל הקודם יש להקדימו. וע"כ שאין קפידא בזה. ונדחק לישב מה שקשה ע"ז מהא דפסחים ל"ט גבי מרור שמוכח שיש להקדים את הקודם במשנה. ולענ"ד פשוט דרק גבי מצוה שייך לומר שיש דין קדימה. אבל לא בדבר הרשות וכמש"ל. ולזה בגט דהוי ג"כ מצוה רצונית ולא חיובית. לזה לא שייך בזה דין קדימה משום דליכא בזה הידור מצוה. וגבי מצה נראה דבאמת יש דין קדימה להשנויים במשנה תחילה דוודאי עדיף ליקח מצה של חטים משל שעורים. וכן קיי"ל בסי' תנ"ג שלכתחילה יש ליקח חטים למצה. ובח"י שם סק"ב הרגיש שיש להקדים משום ששנוי במשנה קודם. ודחה דהמשנה שנאה כסדר הכתוב. ותמהני דמכ"ש שיש להקדים מה שמוקדם בפסוק דהוי משובח יותר והוא הידור מצוה ואכמ"ל בזה. וגם י"ל דתני מקודם האבות של התבואות חטים ושעורים. ואח"כ כוסמין שהוא מין חטים כדאיתא שם בסוגיא וגם מין שעורים כמ"ש התו' שם ואח"כ תני שיפון ושבולת שועל שהם מין שעורים כדאיתא בש"ס שם. וגם מה שהקשה מלעולם שוחטין תמוה דוודאי עדיף לשחוט ביום מלשחוט בלילה. עכ"פ פשטות דברי הפוסקים מבואר דשחיטה לא מיקריא מצוה לענין הידור מצוה. וממילא לא שייך בזה מאיסי. אבל מילה דהוי מצוה גמורה ואמרינן בה בשבת קל"ג דבעי הידור מצוה שפיר שייך בזה דין מאיס. ואסור למול בסכין של ע"ז: ט) ומ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ובש"ע סי' י"א ס"ח דמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. אין להקשות מזה על מה שכתבנו דלדעת הרמב"ם אסור רק לכתחילה. דזה שייך במצוה חיובית לעשותה שעה אחת בזה שייך לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד. וכמו בשופר ובחליצה ולולב וכיסוי וכדומה. אבל ציצית שחיובו בכל עת שלובש בגד של ארבע כנפות. כיון שאסור לכתחילה לעשות ציצית מצמר של נעבד. ודאי שמחויב בכל רגע להסיר הציצית שנעשו מצמר זה ולעשות ציצית אחרים. ועכ"פ לפשוט הבגד. דהא בכל רגע שלבוש הבגד הוי לכתחילה. ובפרט לפמ"ש הפוסקים דשהייה בבגד הוי כלבישה ע' תוס' מכות כ"א ע"ב וש"א סי' ל"ב בזה. ולזה סתמו הרמב"ם והמחבר דין זה בלשון פסול דלא משכחת לזה כלל שיהא מותר ללבוש ציצית מצמר זה. וא"ל דמשכחת לה היכא שא"א בענין אחר. וכמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי דכל שעת הדחק כדיעבד דמי. ז"א דזה שייך רק בדבר איסור שאסור לכתחילה או בדבר שאינו רק מצד הידור. אבל בנ"ד שיש בזה סברא דמאיס לגבוה מצד איסור נעבד ויש שורש לזה מן התורה דילפינן לה מקרבן. ודאי דאסור לכתחילה בכל גוונא אף שא"א לקיים המצוה באופן אחר. ועוד דגבי ציצית לא שייך זה כלל. דהא אפשר לו שלא ילבוש כלל הבגד של ד' כנפות דהא אינו מחויב בזה וכדקיי"ל בפ' התכלת ובש"ע סי' כ"ד ס"א. ואף אם אין לו בגד אחר יכול לעשות הקרנות עגולות שלא יתחייב בציצית. שוב ראיתי שכ"כ המג"א בסי' תקפ"ו סק"ו דהא דצמר נעבד פסול לציצית הוא רק לכתחילה ע"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה. רק שלא ביאר הדברים. ולפמש"ל הדברים מבוארים בס"ד. ובאמת שיטת הרמב"ן והר"ן בע"ז מ"ז ע"א דפסול דמאיס הוא אף בדיעבד ע"ש שחולקים על הראב"ד בזה. וכ"נ דעת התו' בסוכה ל"ב ויש להאריך בזה. אך אכ"מ דבנ"ד גבי מילה לא שייך זה דבדיעבד וודאי יצא דהא הסכין אינו גוף המצוה. ורק בגוף המצוה כגון בלולב ושופר של ע"ז שייך לומר שלא יצא: י) ובאמת פשטות הש"ס ופוסקים משמע דאף הא דמצות לאו ליהנות ניתנו הוא ג"כ רק בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לעשות כן. וכן מוכח בתו' ע"ז מ"ז ד"ה מי שכתבו דר"ל שפיר ס"ל כרבא דקודם ביטול אסור לכתחילה ובדיעבד יצא. ורק לאחר ביטול מיבע"ל אי מאיס. ומשמע להדיא דקודם ביטול לא הוי הטעם משום מאיס. דהא מיבע"ל אי שייך מאיס לענין מצות. וע"כ שאסור לכתחילה משום דהוי איסורי הנאה ורק בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכ"נ בתו' סוכה ל"ב ע"ש. ויש להאריך ולבאר השיטות בזה. אך אין העת מסכמת לזה. ושוב ראיתי שכ"כ המל"מ פ"א מה' אישות ה"א: סימן ח מ"ש להקשות על התב"ש סי' כ"א סק"ב שכתב דלרש"י י"ל דבעינן בשחיטה מדאורייתא רוב הנראה לעינים. והקשה כבודו דביומא ל"ב ע"ב פריך הש"ס קרצו בכמה ומשני ברוב