דברי מלכיאל ב רסו

לומר מאיס. והוא דוחק גדול דמה לי מצוה זו או אחרת. וגם בכיסוי נאמר שלא יהו מצות בזויות עליו. אכן לענ"ד נראה פשוט דמאיס שייך רק בדבר שנעשה בו עבירה ונשתמש לע"ז. אבל עיר הנדחת אף שטעון שריפה. מ"מ לא נעשה בו איסור רק גזה"כ הוא להצריכו שריפה. ולזה לא שייך בזה סברא דמאיס. וכן התוס' בעצמם הרגישו בחילוק זה שכתבו דאת"ל שמותר לכסות בעפר ע"ז כמו בעפר עה"נ ע"ש. רק שלא נראה להם לחלק בזה. וכן מוכח מהתו' חולין ק"מ ע"א שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם הקדישה והקריבה אם עלה הקרבן. וקשה תיפוק ליה דמאוס לגבוה כמו שאר נעבדה בה עבירה. ושם אפילו בדיעבד פסול שאם עלה ירד כדין נעבד וכדקיי"ל בזבחים פ"ד ע"א. וכן במכשירי קרבן דהא פירש"י בע"ז מ"ו ע"ב דילפינן מכשירי קרבן בנעבד מאתנן ע"ש. ואתנן אסור אף בדיעבד וכמבואר שם וקרבן ומכשירי קרבן באתנן כתיבי בחד קרא ע"ש בסוגיא. וע"כ מוכח כמש"ל דנכסי עיר הנדחת לא מיקרי מאיס. ומה שפירש"י בסנהדרין קי"ב ע"ב שקדשי עיר הנדחת אין קרבים משום דמאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו. אין הכוונה מצד שהם של עיר הנדחת רק מצד זבח רשעים תועבה וכדמסיק הש"ס שם הטעם בזה [וקצ"ע שם דלפ"ז צ"ל דרק קדשים של הרשעים ימותו ולא של צדיקים וסתימות לשון הש"ס והרמב"ם לא משמע כן. וגם דר"ל דקאמר שם הטעם משום ממון בעלים איירי אף בשל צדיקים. ומשמע דר"י ור"ל איירו בחד גוונא. וזה וודאי אין לומר דקרי זבח רשעים על דרך אוי לרשע ואוי לשכנו דלא מצינו זה. ולשון רש"י מוכיח להדיא דרק של רשעים ימותו. וכן מוכח להדיא בסנהדרין מ"ז ע"א יעו"ש. ועפ"ז נראה לישב מ"ש בירושלמי פ"י דסנהדרין דר"י אמר שמועלין בקדשי עיר הנדחת ורל"א אין מועלין. והקשה המל"מ בפי"ד מה' אבל דהא ר"י ס"ל דימותו משום דזבח רשעים תועבה. וקיי"ל דחטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. והנראה בזה דהנה הא דימותו מבואר בסנהדרין שם משום דהוי תועבה גם הדמים מהקרבן. אבל בלא"ה הול"ל שירעה עד שיסתאב ע"ש. והנה אם ישובו בתשובה לא הוי תועבה. ורק לר"י דס"ל בסנהדרין מ"ז ע"א דכיון שנדחה ידחה. שוב אין יכולים להקריבו. וגם אין עומד שיתכפר באחר. דהא אין מענים דינם עד שיקריבו קרבנותיהם. וגם דהא אין להם נכסים שנכסיהם אובדים. וצ"ע אם הקנו להם אח"כ אם אובדים ג"כ. וא"כ בכה"ג ודאי שירעו עד שיסתאבו דלענין דמיהם לא שייך לומר כיון דאידחי אידחי. דהא דמיהם לא באו לעולם עדיין. וע' מל"מ פ"ג מה' שגגות ה"ז שהאריך בענין זה אם הדמים נדחים ויש להאריך בדבריו אך אכ"מ. ולזה ס"ל לר"י שפיר דמועלים. דרק בחטאות המתות שאין להם סברא שימלטו מן המיתה. בזה קיי"ל שאין מועלים: אבל הכא שאפשר שישובו בעליהם בתשובה ויהי דינם ברעייה כמש"ל. שפיר מועלים גם השתא כדין כל הנדונים ברעייה כדאיתא במעילה י"ג. ונראה דלהכי חשיב במעילה שם כל חטאות המתות בפרט שאין מועלים בהם כדי למעוטי בכה"ג דאף שימותו. מ"מ מועלים בהם. ויש להאריך בזה ואכמ"ל]. שוב מצאתי שהתו"ח ס"פ כיסוי הדם כתב ג"כ לחלק בין עה"נ לע"ז דבעה"נ לא שייך מאיס. ות"ל שכוונתי לדעתו הג'. רק שבדברינו נתבאר יותר בס"ד: ד) ונראה שזהו דעת הרמב"ם שכתב דבהמה בריאה אסור לשחוט לכתחילה בסכין של ע"ז. דמ"ש הש"ך משום גיעול דחוק שאין דרך הרמב"ם לשנות לשון הש"ס שמפורש בו שמותר לשחוט אף לכתחילה. וממילא נדע דאיירי שלא נשתמשו בו דבר איסור וכדמוקי לה הש"ס שם בהדיא. אבל לפמ"ש י"ל שהטעם משום דס"ל דשחיטה מצוה היא וכמ"ש הכרו"פ סי' י' בזה. ואסור לכתחילה משום דמאיס. ור"נ דקאמר דמותר לשחוט לכתחילה. י"ל דלא ס"ל סברא דמאיס וכמ"ש התו' בסוכה ל"ב דרבא לא ס"ל סברא דמאיס אסור למצוה. וס"ל כרב דימי דס"ל דר"ל מיבעי ליה לענין אי יש דיחוי אצל מצות. ולא לענין מאיס ע"ש דאיכא תרי לישני בזה. וע' יבמות ק"ד שכתבו באופן אחר. ועכ"פ שמענו דלרב דימי לא ס"ל כלל לר"ל סברא דמאיס לענין מצוה. אבל הרמב"ם שפוסק שנראה ונדחה חוזר ונראה כרב לגבי ר"י וכמ"ש בפ"ג מה' שגגות וע"ש בכ"מ ולח"מ. וכ"כ הגר"א סי' תרמ"ו סק"ד דהרמב"ם פוסק אין דיחוי אצל מצות מטעם הנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כלישנא קמא דר"ל מיבע"ל בע"ז מ"ז לענין מאיס לצורך מצוה. וכ"פ בפ"א מה' ציצית שצמר נעבד פסול לציצית דמאיס ולזה פוסק שאסור לכתחילה. ורבא דמשמע בחולין שם דס"ל שמותר לכתחילה. לטעמו דס"ל דמיבע"ל לענין דיחוי כנ"ל. וה"נ י"ל דס"ל לר"נ אמר רבה בר אבהו [ובזבחים ע"ד ע"א איתא דפריך רבא לר"נ אמר רבה בר אבוה ממשנה דהתם דזבחים שנתערבו ימותו. דנימא דאיסורא מית. ומשני ר"נ דס"ל כר"א דבאמת שרי בכה"ג. וקשה דהו"ל לתרוצי דכיון דאידחי אידחי כדאיתא התם ע"ג ע"ב. וע"כ צ"ל דס"ל דאינו נדחה לגמרי. אך שם אמר משמיה דרב. ורב לטעמיה דס"ל ביומא ס"ד בע"ח אינן נדחין. וגם דבלא"ה איתא ביומא שם דרב ס"ל כר"א. אך בתו' כתבו שם די"ל דס"ל כרבנן ואכמ"ל בזה ובמק"א בארנו בס"ד]: ה) ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא למה השמיטו הרי"ף וטוש"ע הא דמכסין בעפר עיר הנדחת. דהא נ"מ לענין שאר אה"נ. וכבר הקשה זה בפמ"ג במשבצות ס"ס כ"ח. וכן תתישב קושית התוס' בסוכה ל"ב ושמ"פ למה מכסין לכתחילה דהא מאוס אסור לדבר מצוה ואף שתרצנו זה למעלה. מ"מ הרי כתבו התו' דה"ה לע"ז. ונראה דעתם דכיון שהאיסור נצמח מכח איסור ע"ז והתורה הטעינתו שריפה כמו ע"ז עצמה. שייך בזה מאיס. וכן תני בסוכה אשירה ועה"נ בהדדי משום דבני חדא ביקתא נינהו. וא"כ הדרא קושיית התו' לדוכתה למה מכסין בעפרה. ולפמ"ש י"ל דרבא דקאמר בחולין פ"ט שמכסין מפני דמצות לאו ליהנות ניתנו. לטעמיה אזיל דלא ס"ל סברא דמאיס לענין מצוה וכמש"ל מהתו' בסוכה שם. אבל אנן קיי"ל דמאיס אסור למצוה וכמש"ל. ולזה השמיטו הרי"ף והטוש"ע דין זה. ואף דנ"מ לענין דיעבד. מ"מ דין זה כיון דלא נזכר בש"ס לא הביאו. וגם דבדיעבד ג"כ לא גרע מכסהו הרוח שא"צ לגלותו ורק נ"מ אם נתגלה שאינו מצוי כ"כ. לזה לא הביאו דין זה. והרמב"ם שהביא דין זה בפי"ד מה' שחיטה היינו כמ"ש הלח"מ שם משום שלא נאסר כלל. לפי שמחוסר תלישה: ו) והכ"מ כתב שם הטעם משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ונראה העיקר כפירוש הלח"מ דהא בחולין שם כדפריך הש"ס ואמאי איסורי הנאה נינהו פירש"י דס"ד דאיירי באפר שריפתה. ואסור משום לא ידבק כדאיתא בפסחים כ"ז ע"ב. ומשני זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה מפני שמחוסר תלישה. ורבא דאמר מצות לאו ליהנות מפרש לה דאיירי באפרה. ומ"ש שם ברש"י אפילו בעפר עפרה נמי מותר נראה דט"ס הוא. וצ"ל אפילו באפרה נמי מותר]. וא"כ הרמב"ם שסתם ולא כתב שמכסין באפר עה"נ רק בעפר עה"נ משמע דמפרש בעפר ממש. ולזה לא כתב הטעם משום דלאו ליהנות ניתנו דנ"מ לענין אפר ע"ז ושארי אה"נ וכמ"ש בפ"א מה' שופר הטעם דלאו ליהנות ניתנו לענין שופר. וס"ל דבאפר עה"נ וע"ז באמת אסור משום דמאיס וכמש"ל. והרי"ף והטוש"ע לא הביאו דין דעפר עה"נ. משום דהא דמחוסר תלישה שייך רק בעה"נ. וזה אינו נוהג בזה"ז. משא"כ אי נימא הטעם משום לאו ליהנות. אזי נ"מ בזה"ז לענין שאר אה"נ. וכן הקשה הפרמ"ג במשבצות שהו"ל להביא בשביל זה דין דעה"נ. ולפמ"ש א"ש. אבל הרמב"ם שפיר מייתי כל הדינים אף שאינם נוהגים בזה"ז. ולפ"ז מה שהביא הפרמ"ג שם בשם המהרי"ט וכ"כ התב"ש דמכסין באפר של ע"ז צ"ע למעשה. ונראה עיקר שאסור משום דמאיס וכמ"ש: ולפ"ז צ"ל דאף דמיקרי של עה"נ מאיס לגבוה. מ"מ אינו בכלל נעבד. ולזה בדיעבד שפיר כשר. ולזה נסתפקו התו' בחולין ק"מ דבדיעבד יוכשר קרבן מבהמת עה"נ. וכן מוכח בע"ז שם דאף