דברי מלכיאל ב רסה

אכן מה שיש לדון בזה דבאמת הלאגער לפי שהוגד לי אינו בתוך כפר ג' ממש. ורק סמוך לשם חוץ לתחום שבת. וא"כ י"ל שאין שייך לט' או לזא' רק הכפר. אבל הלאגער שהוא ישוב חדש זה איזה שנים שבאים לשם האנ"ח בכל קיץ. בזה אין שום קביעות למי שייך. ואף ע"י חוק הממשלה לא הוברר זה. כי מאחב"י אין גרים בתדירות על המקום ההוא באופן שנדע לאיזה עיר משלמים מס שקורין אטאט. וכן לא נתברר לאיזה שו"ב שייכים. ומה שהחזיקו שוחטי ט' וזא' עד כה. אין זה שום טענה וזכות. ובפרט כי החוכרים שמעמידים הבשר מתחלפים כמעט בכל שנה. ויכול החוכר ליקח לו שו"ב איזה שיבחר. ואף ישוב גמור אם יתישב מחדש. כל זמן שלא יבורר לאיזה עיר שייך. וודאי שיוכלו בני הישוב ההוא לשחוט אצל מי שירצו. והשוחט יראה סכינו לאיזה רב שירצה. כיון שמקום זה אינו שייך לרב מיוחד. ואין שייך לומר בזה כל הקרוב קודם. ורק לעבור דרך עירו יש לומר דהוי בזיון לחכם העיר שעבר בתוכה. או משום אין מעבירין עה"מ ואכמ"ל בזה. וא"כ בנ"ד י"ל שתלוי רק בדעת החוכרים מוכרי הבשר. ומטעם זה הגדתי בע"פ למעכ"ת שיש מקום לדעתי שמותר לשחוט שם. ובכ"ז איני אומר דעתי למעשה עד שנדע טענות הצד השני. ואז נוכל לברר למעשה אי"ה: סימן ו כבוד ידידי וכו' הגאבד"ק אסטראווא נ"י: ע"ד המוכ"ז הקצב שפעם יצא רינון ששחט עגל פחות מח' ימים ואסרו אז ב"ד הבשר. ועתה נתברר בעדים כשרים ששחט עגל בן ה' ימים ומכר בשרו וכבר נאכל. והוא איש עני וגם יש חשש שיעגן אשתו וילך למדינת הים. ולזאת ביקש מעכ"ת להודיעו דעתי בזה. ושמחתי מאוד אשר מעכת"ה עומד בפרץ לשמור את העם מאכילת ספק איסור: והנה לא ביאר מעכ"ת אם היה במזיד או בשוגג. ואף כי לכאורה אין נ"מ. דכבר כתב הרשב"א בתשובה סי' תרל"ב הובא בשו"ע סי' קי"ט סי"ז דא"נ לומר שוגג הייתי. בכ"ז נראה דהכל לפי הענין. וכמ"ש הרא"ש כלל כ' סי' כ"ט בתשובה. וכן קיי"ל בחו"מ סי' ל"ד דאף דמייתי בסעיף ה' דעת הרשב"א שא"י לומר שהיה שוגג ואנוס. בכ"ז קי"ל בסעיף כ"ד שבדבר שקרוב שהיה שוגג נאמן. וכן קיי"ל לענין הנהו קבוראי ולענין לא תחמוד דלא משמע להו איסורא. וה"נ לפי דברי המוכ"ז הוא קנה העגל מנכרי אשר הגיד לו שיש לו ח' ימים. וגם היו לו ח' שינים שזהו מן סימני ח' ימים וידוע שהטבחים לא משמע להו איסורא בזה. ואף במקום שהרבנים מזהירים על זה הם חושבים שזה רק חומרא בעלמא ולא מן הדין. וא"כ אין לדונו רק כשוגג. וכדאיתא גבי הני קבוראי בסנהדרין דף כ"ו שהעונש שמענישים אותם חושבים שהוא רק לכפרה בעלמא ע"ש: והנה מעכ"ת כתב שדינו מפורש בסי' קי"ט סט"ו נראה מזה שהוא מזיד. אבל רחוק לומר שנתברר זה בעדים שהיה מזיד. והנה עכ"פ נתברר מזה שאיננו זהיר במעשיו. וכבר כתבו הרשב"א והרא"ש שם שבטבח נידון על שוגג כמזיד לפי שעליו סומכים ומחויב להזהר יותר. ובמק"א הארכתי בכגון זה. וסברא זו מבוארת בתו' גיטין ל"ה ע"א ד"ה לא היו דהיכא שנתנו פקדון לנפקד מחויב ביותר בשמירה ונענש אף על שבועה בשוגג ולא אמרינן שהוא אנוס בשבועה. כיון שסמכו עליו. ובסברא זו יש ליישב כמה סתירות בענין אי שכחה הוי אונס או פשיעה. ואין הפנאי מסכים להאריך כי המוכ"ז עומד עלי לכלות מעשי. וע"ל סי' ס"ט בזה: ועכ"פ כיון שנראה שאינו מזיד גמור. נראה שא"צ תשובה המבוארת בש"ס ופוסקים ללכת למקום שאין מכירים וכו'. וסגי בקבלת דברי חבירות בפני ג' וכמ"ש הרשב"א בתשובה שם בענין זה והובאה בב"י יו"ד סי' קי"ט. ובפרט בנ"ד דהוי שעה"ד. וגם הלא דעת הרא"מ הובא בפר"ח סי' קי"ט דבעי לענין העברה שיעבור ג' פעמים. אם כי בדבריו יש להאריך אך עכ"פ צירוף להקל יש כאן. וכן היש"ש פג"ה לא החמיר כ"כ בפעם ראשון ע"ש. ובנ"ד נראה שפעם הראשון לא נתברר בבירור שהיה פחות מבן ח' רק יצא רינון עליו. וגם הא דעת המהריב"ל דבדרבנן א"צ התשובה המבוארת בש"ס. ובנ"ד ידוע דעת רוב הפוסקים דהוי רק דרבנן. ואף כי הפר"ח השיג עליו בסי' קי"ט. מ"מ יש מקום לדבריו. ואין הפנאי מסכים לבאר זה. ומרוב טרדתי ההכרח לקצר. ולמעשה אם יסכים מעכת"ה לדברי ואם כפי ראות עיני מעכ"ת לא תהי תשובת המוכ"ז של רמיות ולא ישוב עוד לכסלה. יוכל לשוב ולעסוק בעסק מכירת בשר כשר רק שיקבל דברי חבירות בפני שלשה שיהא זהיר לדרוש ולחקור היטיב כדין וכפי שיצוה עליו מעכת"ה. וגם יטילו עליו אשר משך שני חדשים לא ישחוט שום עגל עד שיביא עד כשר לפני השו"ב שהוא בן ח' ימים. או שהשו"ב לא יסתפק בו כלל לפי ראות עיניו: סימן ז א) ע"ד מ"ש להסתפק אם מותר למול בסכין של ע"ז כמו שמותר לשחוט בו. וכתב דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו יהא מותר למול. וגם דהא במילה עצמה בלא פריעה לא נגמרה המצוה כלל. ולזה דן דשרי אף לכתחילה. ואף להרמב"ם שכתב שלשחוט בו אסור לכתחילה. היינו משום דמ"מ יש קצת תיקון. משא"כ במילה. והנה בענין מצות לאו ליהנות ניתנו אין רצוני להאריך באשר כבר האריכו האחרונים הרבה בזה. ובמ"ש שמילה בלא פריעה לא הוי הנאה שלא נגמרה המצוה כלל. אינו נראה דהא כבר כתבו הפוסקים דלהכי שרי למול בשבת בב' מוהלים משום דמילה לחודה ג"כ הוי מצוה כשגומר אחר הפריעה. וע' ש"א סי' נ"ט ונו"ב מ"ת חא"ח סי' כ"ב. וגם מ"ש מדעת הרמב"ם. הלא כבר כתב הש"ך סי' י' סק"ג וסי' קמ"ב סק"ה דטעם הרמב"ם דאסר לכתחילה הוא משום גיעולי עכו"מ. וכ"נ ברמ"א שם: ב) אכן נראה דבנ"ד פשוט שאסור לכתחילה מפני שמאוס לגבוה וכדאיתא בע"ז מ"ז לענין צמר נעבד לציצית והכי קיי"ל בא"ח סי' י"א ס"ח ובסי' תקנ"ד סי"א וסי' תקפ"ו ס"ג לענין שופר וסי' תרמ"ט ס"ג לענין לולב דאף דבדיעבד יצא משום דלאו ליהנות ניתנו או משום שהאשירה נתבטלה והותרה בהנאה. מ"מ אסור לכתחילה משום שמאוס לדבר מצוה. וכ"כ התו' בסוכה ל"ב ע"א דלהכי אסור בסנדל של חליצה של ע"ז שבטלה. משום מיאוס לדבר מצוה. ואין לחלק דרק דבר שהוא גוף המצוה כמו תכלת של ציצית וד' מינים של לולב שייך לומר שמאוס אם נשתמש בו לע"ז. אבל בנ"ד שהסכין אינו גוף המצוה רק שמלין בו. אין שייך זה. ז"א דהא השופר לתקיעה אין השופר גוף המצוה רק התקיעה ובכ"ז כתבו הפוסקים בסי' תקפ"ו דאסור לכתחילה מפני שמאוס וכ"כ התו' בכמה דוכתי. וכן מוכח להדיא בע"ז מ"ז דבעי הש"ס שם ג"כ קרניו מהו לחצוצרות שוקו לחלילים ובני מעיו לפארות. וקאמר שם דאי עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך דוודאי אסור. הרי מבואר דאף לנימי הכנור דהיינו פארות ג"כ מאיס אף שאין זה כלי שרת ורק שמנגן על ידיהם. ושם מדמה הש"ס דבר מצוה לקרבן. וכמו דאסור במכשירי קרבן ה"נ במכשירי מצוה. וכ"כ הט"ז בסי' קנ"ד סק"ח דמנורות שנשתמשו בהם לע"ז אסור להדליק בהם בביהכ"נ. ואף שעיקר הוא הנר הדולק: וע"ש בחי' רעק"א: ג) והנה התוס' בסוכה ויבמות נתקשו למה מכסין בעפר עיר הנדחת דמשמע לכתחילה. ונדחקו דבכיסוי אין שייך