דברי מלכיאל ב רסד

תחום דהכא אינו תחום שבת רק גבול שניתן לערי מקלט וכמש"ל דהיינו מחנה לויה. דהא דעת הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה ויובל שנותנין להם אלף אמה למגרש ואלפים לשדות וכרמים. וכל הג' אלפים קולטים. ומדת אלפים לא הוזכר כלל לענין זה. ותחום היינו תרגום של גבול כידוע. וכל גבול של עיר נקרא תחום ובמק"א הארכתי בדברי הרמב"ם הנ"ל ובכל ענין זה ואכ"מ. וכן צ"ל לדעת הרמב"ן בפ' מסעי דס"ל שהעיר והמגרשים והשדות היו רק אלפים. וע"כ צ"ל דתחומה קולט אינו תחום שבת רק הגבול השייך לעיר. עכ"פ לגבי שאר מילי פשוט שאין התחום כגוף העיר. ורק בחולין ק"י לענין חומרי מקום שהלך לשם החמירו בתוך התחום וכן לכל עניני תקנות ומנהגי העיר. מפני שעיקר טעם דנותנין עליו חומרי המקום הוא מפני המחלוקת. ובתוך התחום שכיחי אנשים מעיר זו. ולזאת בתוך התחום יש לחוש למחלוקת טפי: והרמב"ם באמת לא הביא כלל דין דתוך התחום לענין חומרי מקום שהלך לשם. ולפלא שלא הרגישו המפרשים בזה. ונראה דעתו דבאמת קשה טובא דבפסחים נ"א מבואר דבישוב לא יעשה ובמדבר יעשה ע"ש לענין יו"ט שני של גליות ולא הוזכר כלל החילוק בין תוך התחום לחוץ לתחום. והרמב"ן במלחמות שם הרגיש בזה ונדחק דישוב קרי לתוך התחום. והוא דוחק גדול לענ"ד דאטו השדות וכרמים שחוץ לעיר מיקרי מדבר. ובב"ק פ"ג קרי לה ישוב כרמים. וכן בקדושין נ"ז ממעט הש"ס מדבר משדה ע"ש אלמא דשדה לאו היינו מדבר: ולזה נראה דהרמב"ם מפרש ישוב כפשוטו דאף שדות וכרמים בכלל. דכיון שבני אדם משתמשים שם. מצויים שם עוברים ושבים ושייך דין אל ישנה מפני המחלוקת. ורק במדבר שאין בנ"א מצויים שם שרי. ובחולין ק"י דקאמר חוץ לתחום הוי. היינו שם דרק בסורא לא אכלו כחלי. ולזה שרי חוץ לתחומה של עיר ששם שוב לא נהגו מנהג זה. ותחום לא קרי למדת אלפים אמה רק לגבול העיר מה שהיה שייך להעיר וכמש"ל שזהו לשון תחום. וכעין דאיתא בכתובות נ"ד בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל. וכעין שיש אצלנו גבולים וכפרים השייכים לכל עיר. וכן מצינו במקרא שקורא חברון לבנותיה יעו"ש גבי כלב. דהא חברון גופא היתה עיר מקלט וכדאיתא במכות דף י' ע"א דרק פרוודהא נתנו לכלב. ולזה לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דוודאי אין שייך ליתן עליו חומרי המקום שהלך לשם רק במקומות שנוהגים שם מנהג ההוא ולא חוץ לגבול המקום ההוא. וגבי יו"ט שני שנוהג בכל הגולה לזה אסור במלאכה בכל היישוב דעכ"פ ישנו בגבול תחום איזה מקום. ורק במדבר דלא שכיחי אנשים שרי לעשות מלאכה: אכן בנ"ד לענין רב ושוחט כבר נהגו אצלינו שכל עיר יש לה גליל מכפרים השייכים לה. וכל בתי דינין שבישראל דנים למי שרוצה לשחוט בכפרים כמשיג גבול. והגבול במדינת רוסיא נוהגים ע"פ רוב ששייך למקום השייך לשם להקראפקא. ובפולין נראה שדנים זה כפי המקום ששייך להמס הנקרא אטאט לפי שהוא נעשה ג"כ על צרכי העיר. ואף שמבואר בפוסקים שתלוי לאיזה בית החיים הם שייכים. בכ"ז אצלינו אין המנהג כן. וכ"כ בשואל ומשיב מ"ק ח"ב סי' ל"ג ל"ד שתלוי הכל כפי חוקי המלכות כי כן המנהג אצלינו. ובחיבורי ח"א סי' ל"ו בארתי בס"ד שכל ציבור יכולים לכוף זא"ז שיהיה להם רב ושו"ב אחד לכולם. ועל דעת זה נתיישב הציבור בכל מקום יעו"ש. וכן עכשיו שהכפרים שייכים לעיר מיוחדת ג"כ נשתתפו אדעתא דהכי. וא"כ וודאי אין רשות לשו"ב אחר להשיג גבול: וראיתי שמעכ"ת הביא בשם טוטו"ד סי' ס"א שכתב ג"כ שזה תלוי כפי ששייכים ע"פ חוק הממשלה. והקשה עליו שסברא זו מבוארת ברשב"א ח"ב סי' ת"מ ושם מדבר רק לענין מסים ולא לענין אחר. והנה כאשר הגיד לי כת"ר זה פא"פ הגדתי לו שתשובת הרשב"א זו מובאת בש"ע. והוא ברמ"א בסי' קנ"ו ס"ז. וט"ס שם שמצויין סי' תרס"ו והוא סימן תרס"ד וכ"ה בדרכי משה שם סק"ו והיא היא התשובה שבח"ב סי' ת"מ מלה במלה יעו"ש. אבל באמת אין זה שייך לנ"ד כלל דשם איירי רק לענין מסים. ולזה השיב שכיון שהמסים הם מצד שהוא חוק הממשלה לזה אין יכולים להטיל על מי שאינו חייב בו מצד הממשלה בעיר ההיא אבל לענין ענינים אחרים לא דבר הרשב"א שם כלל. ואף לענין מסים סיים הרשב"א שבכ"ז הכל תלוי במנהג יעו"ש. ובאמת לענין צרכי העיר יש לדון שיהא חייב תיכף בבואו דהא הוא צריך ג"כ לרב ולשו"ב בעת שבתו שם. ואטו אכסנאי יוכל להביא עמו שו"ב ולשחוט לעצמו בעיר אחרת. ועכ"פ בשלשים יום סגי כמו לכל עניני צרכי צדקה כדקיי"ל בי"ד סי' רנ"ז ס"ו דהאידנא נהגו דסגי לכל דבר שלשים יום: והנה הח"ס חא"ח סי' קצ"ג כתב שבני הכפרים שהם מאנשי הקהילה צריכים לישא בעול כל דבר עם אנשי העיר אף שיש להם שו"ב ומקוה בפ"ע. אבל הבאים ממקומות אחרים פטורים מכ"ד. ולפ"ז בנ"ד שהקצבים הבאים עם הפולקין הם מעיירות אחרות. יוכלו ליקח שו"ב כרצונם. ואדרבא אפשר יהו חייבים לשחוט דווקא אצל שו"ב של עירם. אבל ז"א דידוע דאדעתא דהכי מקבלים רב ושו"ב בכל עיר שכל הבאים ועוברים ושבים ישחטו אצל השו"ב וישאלו הוראות אצל הרב ואדעתא דהכי נתיסדו הקהילות. ופשוט שאם יעשה אחד עסק בשר בעיר אחרת על משך קצר. בכ"ז יצטרך לשחוט אצל השו"ב דשם. ובזה אזלינן בתר מנהגא שתפסו אצלינו במוחלט שכל השוחט דבר הטעון שחיטה בגבול של אחר מיקרי השגת גבול. ואטו אם יעמיד איש מעיר אחרת בשר להאנ"ח שבעיר כבודו. יתן כת"ר רשות שיביא עמו שוחט לשחוט עבור האנ"ח. והיסוד למנהג זה נראה כי כיון שעכ"פ צריך לבשר כשר לפעמים כשבא לשם ואף שאינו דר שם בקביעות. או אנשיו ומשרתיו צריכים לפעמים לבשר כשר. וא"כ זה להם טובה שיחזיקו בעיר שו"ב הגון שיוכלו לסמוך עליו. וזה א"א רק אם תהא שייכת לו כל הכנסת השחיטה שבאותו מקום וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ל"ו בס"ד. ולזה אין יכולים להשיג גבולו בזה והעיקר מצד המנהג. וכ"כ הש"ך סי' רמ"ה לענין רב שיכולים למחות מצד המנהג אף שמדינא א"י למחות ע"ש. וה"ה הכא בשו"ב. ומכ"ש במקום ששכירות הרב הוא מהשו"ב: ובאמת דברי הח"ס שם צל"ע לכאורה דכיון שהכפרים הם מגליל העיר א"כ מה לי בזה שהיושבים שם הם מעיר אחרת. וצ"ל שכיון שיש להם שו"ב בפ"ע וכן כל דבר. א"כ אינם שייכים כלל לגליל ההוא. וגם אולי לא היה המנהג כן במקומו. אכן לפ"ז קשה למה יתחייבו היושבים שם אם הם מאותה העיר. ואטו אם ישבו בעיר אחרת יתחייבו לשלם גם לעיר מולדתם. וצ"ל דישיבתם בכפרים ההם היתה דרך עראי. וכ"נ להדיא מדבריו שם שהיו מוכנים בכל עת לצאת משם ולזה נגררים אחר עיקר מקומם. אבל אם דרים בעיר אחרת להשתקע. ודאי נפטרו בעיר מולדתם מכל דבר: היוצא מדברינו שהמקום ג' שייך רק לט' שמשלמים שם המס ורק כיון שמכבר שוחטים שם שוחטי זא' ג"כ ומראים סכינים להרב דשם. י"ל שאדעתא דהכי נתישבו שם בג' וקבלו ע"ע הרב דזא' לפי שהוא סמוך להם. ומחלו הרב והשו"ב דט' על זכותם. וע"מ כן נתקבלו הרב והשו"ב דזא' שיהא להם זכות זה ויש לדון בזה אם יזדמן שיקחו בזא' רב ושו"ב אחר שיוכלו אז לחזור בהם אנשי ט'. או עכ"פ אנשי ג' יוכלו לחזור בהם ולשחוט אצל השו"ב דט'. ועכ"פ כשיקחו שו"ב חדש בט' יוכל לומר שאינו מסכים על מחילת השו"ב הקודם. ובמק"א דברתי בזה ובאשר אין נוגע לענינינו אקצר. כי עכ"פ נראה שממקום אחר לא יוכלו להשיג גבולם. ואף שמכבר שחט שו"ב מעיר א'. בכ"ז יוכלו לומר שאז לא הקפידו ע"ז. וכעין הא דכתובות דף ס"ו לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו'. או שאפשר שחט באלמות ולא הסכימו ע"ז כלל: