דברי מלכיאל ב רסב

שאם יושבי הכפרים אינם מתושבי העיר פטורים מכל מסי העיר. היינו משום דאיירי שם שהי' להם שו"ב ומקוה וכל דבר בפ"ע ולא נהנו מהעיר בשום דבר. משא"כ כאן ע"ז אנו דנין שישחטו אצל שו"ב אחד: י) וא"כ כשקיבלו את ר"מ לשו"ב בפ' נשתעבדו גם בני ז' לשחוט אצלו. ואף שלא חתמו על כתב שלו. בכ"ז כיון ששחטו אצלו הרי הסכימו עליו וכדין שותפים דקיי"ל בסי' קע"ו סעי' י' דסגי בהסכם למעשיו. וכ"כ האחרונים בח"מ סי' קס"ג וסי' רל"א שבכל צרכי רבים הדין כן. ובפרט דהכא וודאי לא עשו בלא ידיעתם. א"כ הרי נשתעבדו לו להשו"ב לשחוט אצלו כולם. ואף אם כלה זמן המבואר בכתב שלו. ידוע כבר מ"ש הח"ס חא"ח סי' ר"ו לענין רב וה"ה לענין שו"ב שאסור להשיג גבולו אף אחר כלות משך שלו. וגם דהא כבר כתב העקרי דינים ובבאר יצחק חי"ד סי' ג' באורך שאין מסלקין שו"ב כמו רב וש"צ. א"כ בוודאי שאסורים לשחוט אצל אחר כל זמן שר"מ הנ"ל יהי שו"ב בפ'. ונהי שאם יצא שו"ב זה ויצטרכו לשו"ב אחר. יש מקום לדון שיוכלו לחלק מפ'. דבכה"ג נראה שהמנהג בפולין לילך אחר דינא דמלכותא בחלוקת הגלילות לרבנים כפי תשלומי האטאט. ועד פה היה זה יוצא מן הכלל בשביל שהיתה עיר נ' רחוקה מאוד. אבל עתה י"ל שיוכל הרב דוו' ליקח שו"ב לגליל שלו וגם ז' בכלל. וכיון שהמלכות הפרידם הרי הם מופרדים. ועח"מ סי' קנ"ו לענין מס דמהני הפרדת המלכות ועי' שו"ת הרשב"א סי' תרס"ד וה"ה אצלינו לענין רבנות ולא תלי בבית החיים. וכ"כ בשואל ומשיב מ"ק ח"ב סי' ל"ד. וע"ש סי' ל"ג. ועדיין אינני קובע מסמרות בזה ולכי תיתי נחכם לה. אבל כל זמן שר"מ שו"ב שם. בוודאי הוא שו"ב גם בכפר ז': עכ"פ היוצא מזה אשר לבד שיש איסור על ר"ל שלא לשחוט בז' מצד השגת גבול ופיסוק חיותא של ר"מ מפ'. אלא שאסור לבני ז' לשחוט אצל שו"ב אחר. זולת אצל השו"ב מפ'. וכמעט שיש מקום לדון שיוכל ר"מ לתבוע מהם בעד מה ששחטו אצל אחר עד עתה. ועכ"פ להבא חלילה חולין הוא לעוסק במלאכת הקודש שו"ב שישיגו גבול זא"ז. ולבני ז' שיעשקו שכר עני ר"מ הנ"ל: סימן ג להרב הגאון הנ"ל ע"ד אשר חפץ מעכ"ת לדעת דעתי בדבר אנשים שדרו בכפר והיה להם שו"ב אצלם. ועתה נגרשו מן הכפר. ונכנסו כולם לדור בעיר וחפץ השו"ב שלהם לשחוט להם כמקדם. והשו"ב הקבועים בעיר מוחים בעדו משום השגת גבול מטרדותי כעת לא אוכל להאריך. אכן נראה פשוט שאין יכול לשחוט אצלם דכל הנכנס לדור בעיר נכנס ע"ד להשתתף בכל צרכי בני העיר. ואטו אם יוצא אחד מעיר אחת לעיר אחרת יוכל לשחוט אצל השו"ב שבעירו הקודמת וכן יתר צרכי הקהילה. ואף שהשו"ב הקודם שלהם יש לו כתב מגרי הכפר שישחטו אצלו כל המצטרך להם. בכ"ז ידוע שכ"ז התחייבו רק בהיותם עוד בכפר ההוא ולא בצאתם למקום אחר. וכן דרך בכל תפוצות ישראל שכיון שיוצא מהעיר נפטר מכל שעבודי צרכי הקהילה אף שחתם על הכתבים וההסכמות שלהם שנעשו לכמה שנים. ואין לדמות זה להא דאיתא בב"ב כ"ב דמעלמא אתו ולעלמא יזבנו וכדקיי"ל בח"מ סי' קנ"ו ס"ז שאין יכולים לעכב על אחרים הבאים ליום השוק ועוסקים עם בני עיירות המתקבצים ליום השוק דשם אין הטעם מפני שנגרר אחר מקומו הראשון רק מצד שאין זה נקרא פיסוק חיות לבני העיר. לפי שמתקבצים ליום השוק הם באים אדעתא דהכי שיסחרו זה עם זה ג"כ ולאו דווקא עם בני העיר. כי כל המתקבצים הם אורחים ואין שייכים להעיר כלל. וכ"כ בחי' הרמ"ה בב"ב שם שהבאים לקנות בשוק באים על דעת כן שיקנו מן המוכרים הבאים ממקומות אחרים. ולזה דווקא ביום השוק כי בלא יום השוק באים הקונים רק על דעת לקנות מבני העיר כי אין עולה על דעתם שימצאו אז מוכרים מעיר אחרת. ולזה קיי"ל דאף אם נמצאו אסור להם למכור וז"ב. אבל בנ"ד שהם נעשים תושבים קבועים בעיר. מוטל עליהם כל צרכי הקהילה ואין להם רשות להשמט ולשחוט אצל שו"ב אחר: ובפרט לפי מה שבארתי בארוכה בס"ד בחיבורי ח"א סי' ל"ו שאין לך קלקול גדול מזה שקצת בני העיר יהיה להם שו"ב מיוחד. ויכולים לכוף זא"ז שלא יהיה להם רק שו"ב כולל לכל העיר: ואין לדמות זה להא דתשובת הרשב"א והובא בח"מ סי' קס"ג ס"ג שאם שמו מס על כל אחד והתחילו לגבות ואח"כ מת אחד מהם או העני. חייב לשלם כפי השומא הראשונה. ובשו"ע לא הביא הא שמת. וברשב"א שם איירי שמת] וא"כ נימא דה"ה הכא כשיצא כיון שכבר נתחייב שם בשעבוד זה לשחוט אצל השו"ב שלהם. שוב לא נפטר מחיובו. אבל ז"א דשם איירי במס שכבר נתחייבו לשעבר. לזה אמרינן שכבר נתחייב לשלם. משא"כ בנ"ד שבכל שעה הוא מתחדש וכדאיתא בח"מ שם מתשובת הרא"ש שמי שבא לעיר אחר שכבר הושם המס. אם המס תועלת הבאים ג"כ חזי חייב ליתן. ועוד דהתם אמרינן שנתחייב ונשתעבד להעיר שדר בה והם תובעים אותו שישא בעול עמהם. אבל בנ"ד שנתבטל הישוב לגמרי. פשוט שאין כאן שום תביעה. אכן באמת א"צ לכל זה וכמש"ל שכיון שבא לדור בעיר אחרת שוב חל עליו שעבודם לצרכי הקהילה שבעיר ההיא ומחויב לשחוט אצל השו"ב שבעיר ההיא. ואדעתא דהכי נשתתפו ונתיישבו הקהילות וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ל"ה ל"ו בס"ד: וכן הא דאיתא במרדכי פ"ק דב"ב והובא להלכה בח"מ סי' קס"ג ס"ב שאם הושם מס בעיר אין יכול לפטור א"ע ממנו בצאתו מן העיר. ג"כ איירי שכבר הושם המס עליהם ונתחייבו בו ע"ש להדיא וכ"כ המהרי"ק שורש ב' בטעם דין זה ואף שכתב הסמ"ע שם בשם התה"ד סי' שמ"ב שאף אם הושם המס תוך שלשים יום אחר שיצא ג"כ חייב לשלם. הא כבר נתבאר בתה"ד שם שהיא תקנת הקהילות כדי שלא יברחו מי שיתודע להם שהשר רוצה להשים מס על העיר יעו"ש. אבל מדינא אין חייב רק מי שהיה בעיר בעת שהושם המס וכבר נשתעבד כמ"ש המהרי"ק שם. ועי' במבי"ט סי' שע"ז שכתב ג"כ טעם למנהג שפורע מס בתוך שלשים יום. ובסי' קפ"א כתב מנהג אצלם שאף שיצא פורע יע"ש. ואין להאריך בדברים אלו כי במסים כבר כתבו הפוסקים שכלל גדול הוא לילך אחר המנהג. אבל בנ"ד המנהג פשוט שכל הבא לגור בעיר אינו חולק מהעיר בשום דבר. וכ"כ בחות יאיר סי' קנ"ז בפשיטות שאם יצא מן העיר נפטר מכל שעבודי וצרכי העיר: ולכאורה יש לומר שיטעון השו"ב מהכפר דנהי שנתחייבתם לשחוט אצל השו"ב בעיר שבאתם לדור בה. בכ"ז הלא נתחייבתם גם לי. וישלמו לו ג"כ דמי השחיטה וכהא דבכתובות דף ק"א שאם נתחייב לה במזונות ונשאת נותן לה דמי מזונות. וכן קיי"ל שם בכתובות ק"ג במי ששכר ריחיים מחבירו שיטחון לו בשכרו ואח"כ העשיר המשכיר ולא הוצרך לזה. יכול לומר לו טחון וזבין טחון ואותיב. והיכא שיש להשוכר מה לטחון של אחרים כופין אותו על מדת סדום שיטחון לאחרים ולהמשכיר יתן דמי הטחינה. וכ"ה להלכה ברמב"ם ובח"מ סי' שי"ח. וא"כ ה"ה בנ"ד אף שא"צ לשחיטתו מ"מ ההכרח עליהם לשלם לו. כי טחון וזבין טחון ואותיב לא שייך. דאף אם ירבו לשחוט בכ"ז לא יוכלו לשחוט אצלו רק אצל השו"ב הקבועים בעיר. וכמו במזונות דכיון דלית לה תרתי כרסי צריך לשלם לה כדאיתא בש"ס שם. אף שאם חלתה ומטעם הרופאים אין לה לאכול מאומה אזי פטור מליתן לה דמי מזונות דהא לא איצטריכא כמבואר ברמ"א בח"מ סי' ס'. בכ"ז היכא שצריכה רק שיש לה ממקום אחר חייב לשלם לה: