דברי מלכיאל ב רס

איסור הוי חשוד גם למכור טריפה. אבל באמת ז"א. דהא מפורש בפ"ג דבכורות שחשוד למכור דבר קל אינו חשוד על החמור. ולא דמי כלל למומר לאותו דבר שהזכרנו וכמובן. ובלא"ה הא כבר כתבו הרמב"ם והמחבר ביו"ד סי' ס"ה סי"ד שאין לקנות בשר רק מן המוחזק בכשרות. והוא מפורש בש"ס שאין ניקח אלא מן המומחה. ואיך נקראנו מוחזק בכשרות כיון שאינו שומע לקול מורים ומחציף לעבור על דברי אב"ד דעירו בצירוף בית דינו: והכלים שבשלו בהם הבשר. נראה שמותרים כיון שלא נתפרש בתקנה שהבשר יהי אסור. [ואף אם נתפרש ראיתי בפ"ת י"ד סי' רט"ז בשם שו"ת ברית אברהם שהכלים מותרים. ובאשר אין הספר הלז ת"י אקצר בזה] ואם מצד דהוי כמומר לאותו דבר. כבר כתבנו שהרא"ש צירף לזה דין קנס ג"כ. ואין לך בו אלא חידושו לאסור הבשר ולא הכלים. והרי מצינו בקנס כמה חילוקים וכדאיתא בב"מ ד' צ' דיין שקנסת עליהם מכירה ופירש"י שלא תתקיים מחשבתו. וה"נ סגי בזה לאסור הבשר. וכבר כתבו האחרונים שמותר למכור הבשר לעיר אחרת. ואף שאינו נראה לע"ד ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הכלים אין לאסור ויש לסמוך בזה על הפר"ח ותב"ש שהתירו בהפ"מ אף הבשר וכמש"ל: ולכאורה יש לדון לאסור כי החו"ד כתב טעם לדין הרא"ש לאסור הבשר משום עביד לא מהני. והח"ס סי' י"ג חלק עליו דבאיסור שבדה מעצמו לא אמרינן הכי ע"ש שביאר דאף בתקנת צבור הדין כן: ולענ"ד נראה מטעם אחר דהא עיקר התקנה הוא שלא ישחוט לאכילת ישראל. אבל על טריפות אין נ"מ בזה. וא"כ אם לא יאכלו מן הבשר. ממילא לא עבר כלל על התקנה. ואם חשב בעת מעשה ששוחט לאכילת ישראל. שבוודאי צריך כפרה כדילפינן בקדושין פ"א ע"ב מקרא דוד' יסלח לה שאם עברה על נדרה ואח"כ נתברר שכבר הופר לה ע"י בעלה צריכה כפרה. בכ"ז לא עשה עבירה. והכא עדיף טפי. דשם מחוסר מעשה ההתרה או ההפרה. ובכה"ג חייב כמ"ש התוס' במכות ט"ו ע"ב וגיטין ל"ג ע"א. אבל הכא דאין מחוסר מעשה רק שוא"ת שלא יאכלו הבשר. וודאי שלא עבר כלל על התקנה: ולפ"ז וודאי שאסור לאכול הבשר כי עי"ז גורם שיעברו על התקנה. וכעין נדר ותנאי שאם עבר על גוף הנדר אסור לעבור אח"כ על התנאי. וכדאיתא בנדרים ט"ו יעו"ש בסוגיא. ואף דנראה דרק במתנה על עצמו שייך זה. אבל אם יתלה תנאו באיש אחר. וודאי אין לחייב את האיש ההוא לקיים התנאי כדי שלא יעבור הלה על נדרו ובפרט זה יש לי אריכות בס"ד ואכ"מ. ועי' סנהדרין ע"ג. אבל בנ"ד הרי הקצבים פשעו שנתנו לו לשחוט וא"כ הם הגורמים להכשילו. ולזה וודאי מחויבים שלא למכור הבשר לישראל כדי שלא יעבור השו"ב על התקנה. וע' תו' שבת דף ד' ע"א ועירובין ל"ב ע"א. ואין זה מצד עביד לא מהני. דשפיר השחיטה הוי שחיטה כשרה. אבל בכ"ז אסורים להאכיל לישראל כנ"ל. וממילא מבואר שהכלים שכבר בשלו מותרים. כיון שכבר אכלו מן הבשר א"כ לא יתוקן האיסור עי"ז. ולפ"ז לא יהא אסור רק אם עדיין קיימת כל הבהמה הנשחטת ולא אכל עדיין ממנה שום ישראל. ובפרט זה יש להאריך עוד אך ההכרח להפסיק באמצע: סיומא דמילתא שכל יראי ד' מחויבים לעמוד בפרץ להיות לעזר בדבר זה שלא ישחוט השו"ב הלז עד שיוקנס ממעכ"ת בהעברה על שני חדשים וכפי ראות עיניו. ויקבל ע"ע דברי חבירות בפני ב"ד שיזהר בכל דבר הנוגע לשו"ב וישמע לקול מורים וגם יפייס את מעכ"ת. ואז ושב ורפא לו. ואם יעמוד במרדו בוודאי שחיטתו פיגול הוא לא ירצה. ולפי שכתב מעכ"ת שהוא ש"צ ג"כ תמה אני איך בקהילה קדושה כזאת ימצאון אנשים שישמעו תפלת איש כזה שאינו שומע לקול מורים ופורץ גדר. ובאו דברי בלי סדרים כי כתבתים בנחיצה רבה כי הטרדה קודם חה"ס מרובה מאוד: סימן ב כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' ע"ד כפר ז' שמקדמת דנא היה שייך לישוב פ' בכל דבר ושו"ב אחד להם. ואף כששלמו מס עטאט לעיר נ' ג"כ הי' כן והיו תחת השגחת הרב דעיר ס' לכל עסק שו"ב וגו"ק. וזה כחמש שנים נתקבל ר"מ לשו"ב בפ' בכתב כנהוג והוא שו"ב גם בז' כמנהגם תמיד. ומקרוב יצאה פקודה מהממשלה אשר יושבי פ' ישלמו עטאט לעיר ס' ויושבי ז' לעיר וו'. ועתה החל ר"ל שהוא שו"ב בכפר אחר לשחוט בכפר ז'. ודן מעכ"ת אם מותר לו להשיג גבול השו"ב דפ'. הנני להשיב בקוצר מפני הטרדה בימים הק' הללו: א) הנה לכאורה מפורש בתוס' קידושין נ"ט ע"א ובחו"מ סי' רל"ז ס"ב שמי שיש לו מלמד בביתו אסור למלמד אחר להשכיר א"ע דהוי עני המהפך בחררה. ומפורש בתוס' שם דה"ה לכל המשתכר בשכירות אצל חבירו יש בו משום עני המהפך וכ"ה בש"ע שם ס"א. ומש"ש התוס' בביתו הוא לאו דוקא כמבואר במפרשים ובמקנה שם (וכעת אינו ת"י) שהכוונה שהמלמד כבר כלה זמנו ורק כשהוא בביתו יש בזה הוכחה שרוצה הבעה"ב להחזיקו גם על זמן השני. אבל אם המלמד בבית עצמו בין הזמנים שוב אין ראיה שישכור אותו. ורק כשהושוו בפירוש וכמו במכירת שדה: ב) ודברי התוס' שם צריך ביאור מה חידש הר"י שם דין דמלמד. דמאי שנא משאר שכירות שכתבו מקודם. וכבר הקשה כן המהרי"ט בחי'. ותירץ דהו"א כיון שי"ל שתלמיד זה טוב יותר מאחר הוי כמציאה. לזה אר"י דכיון דטרח בו דמי למרחיקין מצודת דג ע"ש. ודבריו צ"ע דא"כ בכל שכירות נימא שבעה"ב זה עדיף טפי מאחר או המקום טוב יותר. וכן בקנין שדה יאמר דשדה זו עדיפא ליה. ועכצ"ל דבשביל זה לא דמי למציאה. והנראה בדעת התוס' דהנה היש"ש בפ' האומר כתב דלהכי ל"ק דהוי רשע במקדש אשה לעצמו. דמשום מצות פו"ר לא הוי רשע ע"ש. וכ"כ שם עוד אח"כ גבי מלמד שיכול בעה"ב לשכור מלמד של חבירו משום דבדבר מצוה אין שייך דין דעני המהפך בחררה. ורק שדחה דא"כ ישאר הבעה"ב השני בלא מלמד דאין דרכו של הבעה"ב לחזור אחר מלמד במק"א. ולפ"ז במלמד שמשכיר א"ע אצל בעה"ב שפיר לא שייך דין דעני המהפך בחררה דהא דרכו של מלמד לחזור אחר בעה"ב כמ"ש היש"ש שם. וזה ודאי הוי דבר מצוה דהא השכר שנוטל הוי רק שכר בטלה או שכר שימור כדאיתא בנדרים ל"ז ע"ש בר"ן. והלימוד שלומד הוא מקיים מצוה בחנם ע"ש. וכן חושבם בב"ב ח' ע"ב בין מזכי הרבים. וכעין זה מצינו בח"מ סי' קנ"ו שלא גזרו חזקת ישוב על ת"ח. וכן הוא בש"ס ב"ב כ"ב ע"א. וכ"כ הק"ע בירושלמי ר"פ האומר דקרי ליה זריז ונשכר משום דפו"ר הוי דבר מצוה. אך לענ"ד אינו מוכרח דהא קרי שם גם בקונה שדה זריז ונשכר. ומש"ש הק"ע דגם סחורה הוי מצוה תמוה. דא"כ ליכא כלל לדין מהפך בחררה. אבל הכוונה פשוט דבקדושין ובשדה י"ל דאיירי שעדיין לא הושווה כלל עם האשה או בעל השדה. ורק שלחו לדבר עמה אודות זה ואם תחפוץ יקדשה. ובכה"ג ליכא דין דמהפך רק בפסיקת דמים כמפורש בש"ע וברמב"ם פ"ט מה"א הי"ז איתא גבי קדושין שאסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מו"מ נקרא רשע. נראה דעתו דגם בקדושין שייך דין רשע. וכן הבין הב"ש סימן ל"ה סק"כ. אבל לענ"ד י"ל הכוונה שהעושה זה בשאר מו"מ הוי רשע. אבל הכא לא הוי רשע רק שאסור לעשות כן דהוי רמאי.