דברי מלכיאל ב רנט

לקונסו. וכ"ד התב"ש סי"ב סכ"ב וכ"נ דעת הש"ך דבעי שיפסלו שחיטת אחרים ע"ש ובפרמ"ג. ובנ"ד לא ביאר מעכ"ת אם בתקנתם אסרו בפירוש שחיטת אחד: והנה הנו"ב מ"ק חי"ד סי' א' כתב שאין דברי הפר"ח כדאים להקל נגד דברי הרא"ש וש"פ. אבל לא ביאר הטעם והרי מ"מ סברת הפר"ח נכונה. ובט"ז ובכרו"פ סי' א' ג"כ מוכח דס"ל דאסור משום דהוי חשוד לאותו דבר וכמ"ש הפמ"ג שם. וא"כ קמה תמיהת הפר"ח על כל הגדולים הנ"ל מדוע יקרא מומר לאותו דבר. והש"ך שם נראה שהבין דהרא"ש איירי שפסלו בפירוש שחיטת אחרים וכ"ד התב"ש. אכן ברא"ש שם אין נזכר זה כלל בלשון התקנה וכמ"ש הפר"ח שם. ורק אח"כ כתב שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה. והוא תמוה דהא לא פסלו כלל. וצריך לדחוק לדעת הש"ך ותב"ש שקיצר הרא"ש בהעתק לשון התקנה: ולענד"נ בדעת הרא"ש דכיון שגזרו שלא ישחוט אחר מצד שחוששים שלא ישחוט מי שאינו מומחה. ואצלם לא נקרא מומחה רק אותו שמינוהו הקהל. כי אלו היה נמצא עוד אחד היו פורטים אותו. א"כ מבואר שהחמירו על עצמם שלא להאמין על השחיטה רק המומחה לזה וכמ"ש התה"ד בסי' קע"ז שיש פוסקים שלא לסמוך לכתחילה על רוב מצויין א"ש מומחין. ורק שכתב שם שמי שהומחה כבר אין להוציאו מחזקתו. ואפשר שתקנו כן ע"פ דעת הרא"מ הובא במרדכי פ"ק דחולין דע"א נאמן בשחיטה דווקא במוחזק לכשר ונאמן. והם קבלו ע"ע שלא להחזיק לנאמן רק הממונה מהקהל. ועי"ד סי' ס"ה סי"ד דבעי בשוחט לעצמו שיהא מוחזק בכשרות. וממילא אסור להם לאכול משחיטת אחרים כיון שאצלם אין נאמנים בזה כנ"ל. ולזה הלשון ברא"ש פסלו ולא אסרו. משום דהוי דררא דחשש פסול בשחיטה מפני שא"נ. ובזה יש לבאר דברי התה"ד הנ"ל שצריכים ביאור ע"ש אך אקצר: ובזה מיושב מ"ש הרא"ש דהוי כמומר לאותו דבר שאין לו ביאור וכמ"ש הפר"ח ותב"ש. אבל לפמ"ש י"ל דהנה זה פשוט שאם הוא לפרט אחד מהלכות שחיטה כגון על פגימה בסכין שוב הוא חשוד על כל הלכות שחיטה. ואין שייך לומר דרק לפרט זה הוי מומר. דמ"מ מיקרי מומר לאותו דבר. וכן בכל מצות התורה הוי מומר לאותו דבר אף בפרט אחד מן המצוה. ובפרט זה יש להאריך ואין הפנאי מסכים אבל הדבר ברור כמ"ש. ורק בחלב ודם פליגי בהוריות י"א. אבל בדם ודם או חלב וחלב כ"ע מודו. וע' ר"פ כל הנשבעים אחת שבועת העדות וכו'. והנה ידוע שיטת הרבה פוסקים דאף בדרבנן מיקרי מומר. וע' הוריות י"א גבי כלאים ואכמ"ל בזה. ולפ"ז י"ל דאף בדרבנן מיקרי מומר לאותו דבר. ולזה היכא שתקנו שלא ישחוט רק הממונה מהקהל מפני חשש איסור בשחיטה כמש"ל. וקבלו ע"ע לנהוג כחומרת הסוברים דבעי מומחה. וכמ"ש בי"ד סי' ס"ה סע"ד דבעי מוחזק בכשרות בשוחט לעצמו. א"כ מי שעובר על תקנה זו הוי כמומר לאותו דבר. ומה בין עובר על תקנת חז"ל שתיקנו כל ישראל. לעובר על תקנת עירו ושקבל ע"ע ג"כ אותה תקנה. וכדקיי"ל בח"מ סי' ד' שהקהל בעירם הם כב"ד לכל ישראל. ובפרט שקיבל ע"ע ג"כ כנ"ל. הרי היקל באיסור שחיטה. ואף שהאיסור קבלו הם בעצמם עליהם. ושחיטה הוא מושבע מהר סיני. בכ"ז הא אדרבא איסור שאדם מקבל על עצמו חמיר ליה טפי כמבואר בפוסקים. [ורק שיש לחלק כיון שלא קיבלו עתה התקנה רק היא משנים קדמוניות]. ולזה קרי ליה הרא"ש שם מומר לאותו דבר. ורק כיון דמ"מ יש לחלק קצת. לזה צירף ג"כ סברת קנסא. וכתב שראוי לדמותו למומר לאותו דבר ע"ש וז"ב בדעת הרא"ש. ולא כמו שהבינו קצת אחרונים מפני שעבר על החרם והחרם היה על השחיטה מיקרי מומר לאותו דבר. דמה בכך דמ"מ עבר רק על איסור חרם ולא על איסור שחיטה. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. וגם הא לשיטת הרמב"ם אף במומר לדבר אחד צריך בדיקת סכין. וכתבו קצת אחרונים דאף בדיעבד מעכב וע' י"ד סי' ב' בזה: וכיון שנתישבו דברי הרא"ש אתאן לדינא שהעיקר כדעת הט"ז וכרו"פ ששחיטתו אסורה אף אם לא אסרו בפירוש שחיטת מי שיעבור על התקנה וכמש"ל. וכמ"ש הנוב"י בסי' א' שאין הפר"ח מכריע נגד כל הפוסקים ובפרט שסתם כן בשו"ע ורמ"א בלי שום חולק. וגם בתשובת גינת ורדים חי"ד כלל א' סי' ב' הכריע ג"כ דלא כהפר"ח ע"ש ויש לפלפל בדבריו רק שאין פנאי לזה [ודברי הנו"ב שם תמוהים לענ"ד דשם איירי שגזרו בפירוש שמי שישחוט לבדו טריפה ע"ש. ובזה גם הפר"ח מודה כמפורש בדבריו שם. ולמה הוצרך לכתוב שאין הפר"ח מכריע. וגם מש"ש לחלק בין הכריזו בחרם לתקנה בלא חרם. הלא כתב הש"ך להדיא וש"פ דלאו דווקא בחרם וכמש"ל. וגם מש"ש שיועיל התרה להתיר למפרע. היינו לדבריו שתלה במה שתקנו שאם ישחוט לבדו יהא טרפה. אבל באמת דעת הרא"ש דאף בתקנה סתם טריפה כמש"ל וכפשטות המחבר ואחרונים. וא"כ לא מהני התרה כיון דתלי לה במומר לאותו דבר. ובעת מעשה היה מומר לאותו דבר. ולזה לא מהני ההיתר למפרע. ובאמת זה צ"ע אם אחד הוחזק לעובר על נדרים והתירו לו נדריו. אם נתבטלה גם החזקה שהוחזק לעבור על נדרים או לא. ויש לדון בזה מכמה דוכתי בש"ס ומאשה נודרת ואינה מקיימת אך אכ"מ וגם הפנאי אינו מסכים]: עכ"פ בנ"ד שעבר במזיד על התקנה ומעכת"ה התרה בו ולא שמע לקולם. וודאי שאסור לאכול משחיטתו אף שחתנו עוע"ג וכמש"ל. רק אם לא היתה התקנה בפירוש שאסור לאכול משחיטת אחד. ויש הרבה בשר בעין משחיטתו אפשר לסמוך על התב"ש ונוב"י שהתירו בהפסד מרובה יעו"ש. וזה רק אם לא יעמוד במרדו. אבל אם ישחוט עוד. כבר כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ד דכה"ג מקרי לכתחילה ואסור לכ"ע אף להפר"ח וע"ש שהביא ממהרי"ק ואין הפנאי מסכים להאריך בפרט זה. ואז ודאי אסור כל הבשר. ובפרט בעתים הללו אשר בעוה"ר נמצאים שוחטים שאינם הגונים והקצבים עומדים עליהם בעת שחיטה ובדיקה כאריות. נחוצה מאוד התקנה שלא לאכול רק משני שו"ב. וראוי להחמיר בזה. וכמ"ש החת"ס סי' י"ג. ומה נעני אנן אבתרי' אשר לא אכשור דרי מאז ועד עתה. וע' שאילת יעב"ץ שם. ולבד זה ראוי השו"ב לקנס גדול עבור שהעיז לעבור על התקנה ולהמרות פי ב"ד. ובפרט לפמש"ל שיש לדמותו למומר לאותו דבר. א"כ צריך לקבל ע"ע מחדש דברי חבירות ושלא ישוב לכסלה. וראוי להעבירו על איזה משך כפי ראות עיני ב"ד וטובי העיר בעד זה שהחציף נגד ב"ד. וכשיקיים כל אלה אז ושב ורפא לו. ותמה אנכי על קהלה קדושה כמחנם אשר שמעתי כי רובם ככולם יראים ושלמים. איך נמצאים אנשים שאוכלים משחיטתו. ויישר כח מעכ"ת וכל יראי ד' שעמדו בפרץ לחזק תקנה זו: והקצבים ששחטו אצלו ומכרו הבשר ג"כ נראה שצריכים לקבל דברי חבירות אם ידעו התקנה שבעירם. והתרו בהם שאסור לשחוט ולמכור. והם עברו בשאט נפש. א"כ ג"כ דינם כמומר לאותו דבר כנ"ל וחשודים להכשיל בדבר איסור ח"ו. ואף דלסברת הרא"ש שצירף לזה מטעם קנס. י"ל דרק השו"ב יש לקנסו שהוא עבר על התקנה ושחט לבדו. משא"כ הקצבים. כיון שלא נתפרש בתקנתם שאסור לאכול הבשר וכמש"ל. אכן באמת לאו עכברא גנב וכו' והקצבים יש לקנסם שסייעו בדבר עבירה. ולזה ראוי שיקבלו ד"ח בפני ב"ד ויוקנסו כפי ראות עיני ב"ד. וגם דהא חזינן שהפוסקים אסרו הבשר ששחטו. הרי שקנסו הקצב. כי לא חילקו הפוסקים בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים: וגם י"ל לפמש"ל שמומר מיקרי אף בפרט אחד. א"כ כיון שהטבח חשוד לעבור על לפני עור דרבנן למכור בשר