דברי מלכיאל ב רנח

חלק שני שאלות ותשובות על חלק יורה דעה סימן א כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יהודה ליב נ"י אבד"ק מאקאווא: מכתבו היקר הגיעני היום. ואף כי העת טרודה מאוד. בכ"ז לעשות רצונו חפצתי להשיבו על אתר. והוא בדבר שבעירם יש תקנה עתיקה שלא לשחוט שו"ב אחד בלי שו"ב עומד על גביו. ועתה פרץ אחד גדרם ושוחט לבדו. ומעכ"ת הזהירו ע"ז. והוא השיב כי חתנו שלומד אצלו הלכות שחיטה עומד על גביו. ומעכ"ת הודיעו כי כל שלא נטל קבלה על שו"ב אינו ראוי להיות עוע"ג. וגם כי חתנו הוא. והשו"ב המרה פיו ושוחט לבדו עם חתנו. וחפץ מעכ"ת לידע דעתי בזה מה דין שחיטתו של השו"ב הלז הן לשעבר הן להבא. ומה דין מוכרי הבשר משחיטתו. ומאפס פנאי ארשום בקוצר דעתי בזה בע"ה. גם לא אאריך בהעתקת לשונות הפוסקים באשר אני מדבר על אוזן שומעת:. הנה מבואר ביו"ד סי' א' סי"א שהעובר על חרם הקהל שחיטתו אסורה. וכבר כתב הש"ך שם ושאר אחרונים דה"ה בסתם תקנת הקהל בלי חרם. והדין עמם דכל תקנת הקהל ואפילו מנהג טוב שנהגו הוי כנדר וכמפורש ר"פ מקום שנהגו. ומפורש בירושלמי שם דהיינו משום נדר. ואיתא שם בהדיא דה"ה כל מנהג טוב ע"ש: והנה זה פשוט שבמקום שיש תקנה זאת אין מועיל מה שיעמוד איש אחר על גביו שאינו שו"ב מומחה. הן מצד ענין התקנה ולשונה כפי לשון מעכ"ת במכתבם שלא ישחוט שו"ב בלא חבירו. מובן הדבר שחבירו היינו שותפו וחבירו במלאכת השו"ב. ואף לפמ"ש התוס' בסוכה ל"ט ע"א דחבירו קאי נמי על ע"ה ועכו"מ. בכ"ז בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ובלשון בנ"א וודאי מובן דקאי על חבירו שו"ב. ובר מן דין הא קיי"ל בנדרים נ"ה וביו"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונתו ואם טען צמר והזיע ואמר קונם צמר עולה עלי כוונתו לאסור על עצמו רק הטעינה ע"ש. וה"ה בנ"ד שהכוונה כדי שיהיו שנים מעידים על הכשר הסכין והשחיטה ובדיקת הריאה. ואם עדיין בעצמו אינו בקי בהם. ערבך ערבא צריך. ואין לומר שיודע בו שהוא בקי. ז"א דכ"ז שלא נטל קבלה מחכם עדיין הוא בחזקת אינו בקי. וכדקיי"ל דלדידן שנהגו ליטול קבלה דליכא רוב מצויין במי שאין לו קבלה. ויש לי אריכות דברים בס"ד בענין אומדן דעת בנדרים ואכ"מ. וע"ל סימן ס"ח בזה: וגם מצד שהוא חתנו יש לפקפק טובא. כי יסוד תקנת כמה גדולים שלא ישחוט אחד הוא מצד שכבר נתקשו כל הראשונים למה נאמן אחד על השחיטה כיון דאתחזיק איסורא. ולזה החמירו שיצטרכו באמת שנים. וא"כ לא מהני קרובים וכדאיתא ספ"ק דר"ה דאף בדבר איסור פסולים קרובים לעדות. ואפשר דבכה"ג אף קבלה ע"ע לא מהני. דרק בממון יכול לומר נאמן עלי אבא מצד שמוחל את זכותו כדאיתא בפ' זה בורר. אבל באיסור לא שייך זה. אך בזה נראה עיקר שאם הקהל מינו לשו"ב שני חתן השו"ב או בנו שפיר דמי. די"ל דס"ל שהתקנה הוא מטעם שכתב הח"ס סי' י"ג דמדינא צריך החכם לראות הסכין קודם שחיטה ורק שמחלו על כבודם כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין. ובמקומות הנ"ל תקנו שבמקום החכם יראה שו"ב השני. וא"כ ש"ד אף קרוב. ועוי"ל דאף לטעם דאין ע"א נאמן. מ"מ לפמ"ש המרדכי פ"ק דחולין דמי שהוא נאמן וכשר נאמן אף באתחזיק איסורא ע"ש. י"ל שעל דעת זה קבלו ע"ע התקנה שאם יהיה עוד אחד אף שהוא קרובו בכ"ז הם אצלם כשירים ונאמנים כתבתי כ"ז ללמד זכות על קצת קהלות שמעמידים שו"ב קרובים. אשר באמת לענ"ד ראוי להתרחק מזה. שקרוב הדבר שיחפו זה על זה. ואף דביבמות כ"ו ע"א קיי"ל דלא חיישינן שאב יחפה על בנו ובן על אביו היינו שם שהשני יחטא והמחפה יכשל שתטמא אשתו עי"ז. משא"כ בנ"ד שיחפו זע"ז. ואף להירושלמי שם שביאר הטעם שאין אדם חוטא בשביל בנו ואחיו. היינו רק שם שלא יחטא לחפות על בנו שיוכל לחטוא אבל לחפות עליו היכא שכבר נעשה הדבר שלא יארע לו עונש וצער ודאי יחפה. והרי בגט חששו בגיטין י"ז שלא יחפה על ב"א אף שעי"ז אפשר שיטהרו וולדה שהוא ממזר. וגם דמתירה לבועל וזה יש לדחות. ואף דבכתובות דף כ"ד איתא דל"ח לגומלין. בנ"ד אין זה מצד גומלים רק שכיון שהם קרובים מחפים זע"ז. וע' ע"ז ס"א ע"ב דבמירתת חיישינן לגומלין. וע' קדושין פ' ע"ב גבי יחוד שלא נזכר שם חילוק בין קרובים לאינם קרובים ואינו דומה לנ"ד. וע' טוטו"ד מה"ת סי' מ"ד שלא הרגיש בכל מ"ש בס"ד. וראייתו מאב ובנו אינה ראיה דהכא יש חשש חיפוי משא"כ התם. ואקצר בזה כי בנ"ד א"צ לזה שהוא חתנו. דהא אין לו קבלה. ופשוט שאסור לו לשחוט בלי שו"ב מומחה עוע"ג: ונידון שחיטתו. הנה הפר"ח תמה למה יהא אסור בדיעבד דהא הרא"ש כתב הטעם שהקהל יכולים לפסול שחיטת אחרים. והרי בתקנתם לא נזכר כלל שפוסלים שחיטת אחרים רק שגזרו שלא ישחוט רק טבח הקהל. וגם מומר לאותו דבר לא מיקרי. והרא"ש כתב שם רק בדרך קנס שראוי