דברי מלכיאל א צח

לכה"ג בנתמרח ולענין לכתחילה וצ"ל דלא מסתבר לאוקמא קרא בהא לחודה דמילתא דלא שכיחא הוא. ובאמת מ"ש התו' מספרי דממעט מחובר מקרא דממנו צ"ע. דבספרי שם יליף ממנו שלא יתרום על שאינו מינו וכן ממחובר לתלוש ע"ש וא"כ י"ל דבמחובר על מחובר שפיר שרי לתרום ורק על תלוש אסור וכמו מין על שאינו מינו דבמינו שפיר דמי. ונראה דמשמע להו דממנו קאי על כי תקחו וגו' אשר נתתי וגו' דכתיב בההוא קרא בפ' קרח. ומשמעותו תלוש כהא דאמרינן בב"מ נ"ו דבר הניתן מיד ליד יעו"ש בסוגיא. ועלה קאמר דדווקא ממנו דהיינו תלוש וכן תנן בפ"ב דביכורים דביכורים נקנים במחובר משא"כ בתרומה ומעשר הרי דאינו נקנה כלל משמע אף בדיעבד אף מיניה וביה. וצ"ע מהא דמנחות ע' שהזכרנו דמשכחת תרומה במחובר. וצ"ל דאיירי במחובר מעיקרא שלא נתמרח מקודם כלל וא"כ שפיר י"ל כפירש"י דטעמא משום גמר מלאכה ועיכובא שפיר נדע מקרא דממנו או מקרא דכדגן מן הגורן כדאיתא בירושלמי וברמב"ם פ"ה מה"ת ה"ד לענין דבר שאינו גמור יעו"ש. וברמב"ם פ"ה מה"ת ה"ט נראה כמ"ש דרק מחובר על תלוש אין תורמין אבל מחובר על מחובר אפשר דתורמין ע"ש לשונו ובכ"מ שם ואכמ"ל בזה. וכ"כ בפי"א הכ"ו גבי שבולת שמרחה הטעם דהוי כדבר שלא נגמר ע"ש. ונראה דבאמת כבר הקשה הר"ש ספ"ק דתרומות דמ"ש דבר שלא נגמר ממפריש חלתו קמח דאינו כלום ותירץ משום דאיתרבי מעשר שהקדימו בשבלים ע"ש. וא"כ במחובר שלא איתרבי קאי בדוכתא דהוי כמפריש חלתו קמח ואקצר. עכ"פ שפיר י"ל דבתרומה בתבואה יבישה שעומדת ליקצר שפיר אם תרם הוי תרומה דכקצור דמי. ודברי התוס' צ"ע: סימן לט כבוד ידידי הרב הג' וכו' מוה' יחיאל מיכל נ"י אבד"ק טרעסטינא: א) ע"ד אשר הקשה מעכ"ת בזבחים כ"ה דפריך הש"ס היכי משכחת לה בן שנה בשחיטה ולא בזריקה. וכתב מעכ"ת דאפשר בזרק שלא לשמה למאי דס"ל לקצת פוסקים שמונים משעת הרצאה. ובפ"א דפרה קיי"ל דלנדבה מקריבים לשמונה ימים ולחובה שלשים יום משום דכתיב והלאה. ולעיל ריש זבחים אמרינן שאם חשב שלא לשמה הויא נדבה. וא"כ בשחיטה ששחט לשמה הויא נדר ומנינן מהרצאה דנדר וחובה דהוי משלשים יום. ואכתי הוא בתוך שנתו. וכשזרק שלא לשמה נעשה נדבה וצריך למנות מיום שמיני והו"ל עברה שנתו עכ"ד. ונראה כי מעכ"ת אחוי לן חורפיה ופלפולו. אבל על הש"ס אינה קושיא לע"ד. דדריש מקרא דזכר בן שנה קאי על כל הויותיו משחיטה עד אחר זריקה. ואיירי בקרבן כשר ששוחטין אותו לשמו. ועוד דהא קרא דמייתי הש"ס שם איירי בפסח ופסח איתא שם בספ"ק דפרה שקרב לשמונה אף לשמו ונדר ג"כ מפורש שם שקרב לשמונה ורק קרבנות חובה בעי שלשים יום. וג"ז רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר ע"ש וברמב"ם ור"ש שם וא"כ לק"מ: ובאמת בלא"ה כבר הקשו התוס' בערכין י"ח ע"ב על שיטת הסוברים למנות משעת הרצאה. דא"כ שעות דפוסלות בקדשים היכי משכחת לה דמיום הרצאה לא שייך שעות והיכי משכחת לה בן שנה בשחיטה ולא בזריקה ע"ש שנשארו בקושיא. ולפ"ז יש ליישב חדא בחבירתה עם קושיית כת"ר דהא טעם הסוברים דמנינן מהרצאה כתבו התוס' שם דילפינן מבכור דאיתא בר"ה ו' ע"ב דמנינן מהרצאה. והנה בירושלמי פ"ק דר"ה סוף ה"א איתא דרב חונה ור' יונה ס"ל דגם לבכור מנינן משעת לידה ע"ש וא"כ כ"ש לקדשים. ולפ"ז י"ל דע"כ קושיית הש"ס בזבחים היכי משכחת לה בן שנה בשחיטה ולא בזריקה קאי למ"ד משעת לידה דלמ"ד משעת הרצאה לא קשה די"ל כמ"ש מעכ"ת בזרק שלא לשמה. ולא מקשה רק למ"ד משעת לידה. ולדידיה שפיר משני דשעות פוסלות בקדשים. אבל למ"ד משעת הרצאה באמת אין שעות פוסלות. ומיושב שפיר קושיית התוס' הנ"ל וגם קושיית מעכ"ת. אך כבר כתבתי דבלא"ה אין מקום לקושיית מעכ"ת. ולפ"ז קמה קושיית התוס'. ואין לומר דגם בהרצאה בעינן ז' ימים מעל"ע. דבחולין פ"א ובכמה דוכתי דקאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה לא משמע הכי. וכבר האריכו בזה דל"צ מעל"ע בשבעה ימים דבהמה. בנוב"י מ"ת חיו"ד סי' ז' ובח"ס חיו"ד סי' י"ז. וע' פרמ"ג סי' ט"ו ובהג"ה שם. ובאשר אין ביהמ"ד בלא חידוש אכתוב לו מה שנתחדש לי כעת בישוב קושיית התוס' הנ"ל ולימוד זכות על הפרמ"ג שכתב דבעי בבהמה ז' ימים מעל"ע: ב) דהנה טעם דאמרינן בר"ה ו' ע"ב דמנינן בבכור משעת הרצאה. נראה מדכתיב תאכלנו שנה בשנה ומינה ילפינן בבכורות כ"ז שצריך לאכלו תוך שנתו. וא"כ מבואר לשון הכתוב שאוכלים אותו שנה שלימה. וע"כ דהיינו משעת הרצאה. ולהכי אמרינן בבעל מום שמונין משעה שנולד משום שראוי לאכילה תיכף וכדאיתא בר"ה שם. וכתבו התוס' שם ז' ע"א דבתם ונעשה בעל מום מונין משעת הרצאה כיון שהיה ראוי להקרבה. וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' בכורות. וכ"נ דעת רש"י בר"ה שם ובבכורות כ"ח ע"א מפורש ברש"י ד"ה כל י"ב חודש דאף בנעשה בע"מ מונים משנולד. ולכאורה סותר ד"ע: ונראה שטעם שבארנו שייך למאן דדריש שנה דבכור מקרא דתאכלנו כנ"ל. אבל לבי רב דדרשי בבכורות כ"ז ע"ב קרא דתאכלנו שנה בשנה שנאכל לב' ימים ולילה אחת והיינו יום אחד בשנתו ויום אחד בשנה השנית ודמנינן לשנה דידיה ילפי לה מקדשים דכתיב בן שנתו. א"כ י"ל דמנינן ג"כ בבכור תם משעה שנולד כיון דנלמד מקדשים ולא משמע כלל בקרא שיהא ראוי לאכילה כל השנה. דתאכלנו קאי על יום אחרון מהשנה וכן איתא בירושלמי פ"ק דר"ה סוף ה"א דס"ל לרב חונא ורבי יונה שמונין בבכור משעה שנולד ויליף מדכתיב אשר יולד וכן ממעשר שנכנס מחוסר זמן להתעשר. ושפיר הוי בי רב לטעמייהו דבי רב היינו רב הונא כדאיתא בסנהדרין י"ז ע"ב וע"ש בתוס' ורב חונא דבירושלמי היינו רב הונא כידוע: ולפ"ז יש מקום ליישב סתירת פירש"י שהזכרנו דבבכורות שם דאיירו בי רב ג"כ ולדידהו מנינן משעה שנולד. לא דקדק רש"י בלשונו ופירש משעה שנולד. אבל בר"ה דמוקי הש"ס לתרווייהו דס"ל משעת הרצאה פירש כסוגיא דהתם. אך קשה לפ"ז מי הכריח לש"ס דר"ה לאוקמא דאביי ס"ל ג"כ מהרצאה ולא כפשטיה דס"ל כבי רב שהזכרנו דאף לתם מונין משנולד ודוחק לומר משום דהילכתא כמ"ד מהרצאה. ונראה ראיה דאביי ס"ל כבי רב דבבכורות שם מסיק בסוגיא דרב ס"ל ובשרם אחד תם ואחד בעל מום. ובזבחים ל"ז ע"א מבואר דמ"ד הכי ס"ל כריה"ג דקאי קרא דדמם על בכור ומעשר ופסח וקרא דקודש הם קאי למעט תמורת בכור ומעשר ופסח. ואביי ס"ל בתמורה ה' ע"ב דדרשינן מקודש הם בהווייתם יהא שאין להם פדיון. וא"כ ע"כ ס"ל דאיירי רק בבכור דאי איירי גם במעשר ופסח א"כ נימא דגם לפסח אין פדיון וזה לא מצינו וע"כ צ"ל דס"ל כר' ישמעאל בזבחים ל"ז דדריש בשרם דבכורות דעלמא והיינו ע"כ כבי רב ודלא כרב וכמבואר בבכורות שם [והתוס' בזבחים ל"ז ע"ב נתקשו דאביי גופיה מייתי בתמורה כ"א דרשא דהם למעט תמורתם. וכן בזבחים שם סתם הכי אף לר' ישמעאל. ולענ"ד י"ל כמ"ש התוס' בקידושין ה' ובמ"ק ח' ד"ה נ"ל ובכמה דוכתי שדרך הש"ס להביא דרשה הפשוטה אף שאינה עיקרית לפי האמת ע"ש ועוי"ל בזה ואכ"מ] ולפ"ז קשה טובא למה מוקי הש"ס דאביי ס"ל משעת הרצאה כיון דס"ל כבי רב דמשעה שנולד כנ"ל ג) והנראה דהנה התוס' הקשו בערכין י"ח ע"ב ל"ל קרא בקדשים שמונין לשנה דידיה ולא של עולם. תיפוק ליה דאלת"ה לא משכחת תמידי ר"ה דע"כ שהו כדי הרצאה קודם ר"ה והו"ל שנה בר"ה. ולזה כתבו דאיצטריך קרא דשעות