דברי מלכיאל א צז

ר"ס רל"ה דלקרקע בעי בקיאות במו"מ טפי. אף שדבריו צע"ק דמנ"ל זה דילמא טעמא כהא דבב"ב שם דמשום כדי חייו לא תקנו רק במטלטלין ואכ"מ. ועכ"פ לזה שפיר יש סברא דלגבי שומא דהקדש יהא שוה לקרקע ג"כ. ואף דבמגילה שם איתא ועבד איתקש לקרקעות דכ' והתנחלתם וגו'. משמע מזה דהוי היקש גמור מדמייתי קרא מ"מ י"ל דלא מייתי רק שהוקש שם וכנ"ל. ויותר נראה דעיקר לגרוס ועבד איתקש לקרקעות ותו לא וכ"נ להדיא ברש"י ד"ה עבד שהביא ע"ז הפסוק דוהתנחלתם ע"ש. הרי שלא היה גורס זה בש"ס. וכ"ה לשון הש"ס בסנהדרין ט"ו להדיא. וכן בכ"מ דאיתא הא דעבד איתקש לקרקע לא מייתי האי קרא. ומ"ש הכא. וע"כ דל"ג לה כנ"ל: ובירושלמי נראה קצת דאדם בעשרה אינו רק מדרבנן. מדקאמרינן במגילה שם דעבדים בג' שמא ישמעו ויברחו והובא בתוס' במגילה כ"ג ע"ב. רק שדעתם שם דמה"ת צריך עשרה לכתחילה. וכבר הקשה ע"ז בטורי אבן דהא מה"ת אינו פדוי פחות מי' כדמוכח בסנהדרין פ"ח וכמו"ש התו' בתמורה כ"ז ע"ב. ודעתו שם דירושלמי פליג על ש"ס דילן. אבל אי נימא דהוי רק מדרבנן אדם בעשרה א"ש. ובאמת לענ"ד לולא דברי התוס' נראה דגם ש"ס דילן ס"ל דבדיעבד מחולל בפחות מעשרה. וכהא דאיתא בתמורה כ"ז שם להדיא דמחלק הש"ס דבשומא בי תלתא מחולל אף אם טעו משא"כ בבי תרי יעו"ש וכן דקאמר שמואל שם דמחולל על ש"פ. וכ"נ דעת התוס' שם ד"ה בין למר בסוף דבריהם שם שהוכיחו מהא דבעי עשרה דשמואל קאמר בדיעבד וחולקים על סברת התוס' ד"ה לא אמרו שחילקו בין בעלים לגזבר. וכ"נ בתוס' ב"מ נ"ז ד"ה ומ"ס וכ"נ בסנהדרין פ"ק דאמרינן שם דנטע רבעי ומע"ש בג' יעו"ש ושם לא שייך גזבר כלל דשייך לבעלים. וכ"נ מפורש בערכין י"ט ע"ב דבעי רבא בשמוהו ג' לנזקין ואח"כ אמר דמי עלי אי יצא באומד ראשון או צריך לשומו שנית בעשרה משום דשאני אומדן דעשרה ע"ש. הרי דמספקא ליה. וג"ז רק משום דשאני אבל לא מצד גזיה"כ. ובדיעבד אם כבר חילל ופדה ודאי מחולל. וע' תוס' סנהדרין י"ד ע"ב ד"ה נטע רבעי שכ"כ לענין מע"ש וה"ה בהקדש. והך דסנהדרין דף פ"ח נלע"ד דאיירי שם ששמו פחות מעשרה וטעו בשומא דאינו פדוי כדאיתא בתמורה כ"ז ע"ב למ"ד חוזר יעו"ש. וזה לראב"י דס"ל שם דבעי עשרה אבל לרבנן כל שיש שם שלשה שפיר פדוי אבל בלא טעות ודאי פדוי כנ"ל. ואין להקשות דלמה גרע משאר נכסי הדיוט דאין נקנים בלא שומא בג' דאמרינן מאן שם לך כדאיתא בכתובות צ"ח וב"מ ל"א ע"ב. ז"א דגבי הקדש שאני דליכא בעלים וכל ישראל שווים בזה והו"ל כל אחד כגזבר. וגם דהקדש אימעיט מאונאה ואכמ"ל בביאור שיטה זו דהקדש שחיללו על ש"פ כי צריך להאריך הרבה. אבל עכ"פ סוגיא דסנהדרין א"ש אף אי נימא דפדוי בפחות מעשרה וכפשטות סוגיא דתמורה כנ"ל ולפ"ז אין סתירה כלל מירושלמי שתקנו לפדות עבדים בשלשה: יג) עכ"פ נשוב לנ"ד דלפמ"ש א"ש הא דפסלינן שן וצפורן בע"ח אף לשיטת רש"י דאדם בן חורין איתקש ג"כ לקרקע. דמ"מ אינו היקש גמור לכל מילי כמש"ל ואי נימא דהש"ס יליף למעט מויקח רק מחובר לקרקע א"כ מה שייכות בזה לפסול אדם דלענין זה לא איתקש לקרקע כלל. וע"כ צ"ל דעיקר מיעוטא הוא מצד דלא איקרי קיחה רק במאכלת וכדומה שלוקח בידו גוף כלי השוחט משא"כ באדם ובהמה שעיקר הלקיחה אינו נופל על השן והצפורן רק על האדם ובהמה וכמש"ל דאין הבע"ח נקראים ידות לצפרנם ושיניהם וכהא דחולין קכ"ז דאין בהמה נעשית יד לאבר. ואף שפסק הרמב"ם בפ"ב מהט"א שהוא ספק אי בהמה נעשית יד לאבר לענין הכשר. זה רק לענין אבר שלם. אבל לשן וצפורן ודאי לא. ועכ"פ לקיחה בדבר השוחט ודאי לא מיקרי כנ"ל. וממילא מימעטו אדם וכל בע"ח בחדא מחתא. וכן ראיתי בב"ח יו"ד סי' ו' ואהע"ז סי' קכ"ד שהקשה למה בגט דאימעט מחובר מונתן עבד כשר. ובשחיטה פסול אדם ובע"ח. ותירץ דבגט ילפינן מוכתב ונתן יצא מחובר שמחוסר קציצה. משא"כ בפרה ועבד שנותן לה גוף העבד והפרה. אבל בשחיטה יליף מויקח שיקח בידו דבר השוחט בו. ובצפורן ושן בע"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו עכ"ד. הרי שמפרש ג"כ הך דרשא דויקח כמו שפרשתי. ואף אם יאחוז בידו גוף הצפורן מ"מ לא מיקרי לקיחה. לפי שבטל לגוף הבהמה ושם הבהמה והאדם עליו. [רק מ"ש הב"ח דבגט הפסול משום מחוסר קציצה תמוה. דהא פסקינן דאף אם נתן לה גוף המחובר פסול. וע' ב"ש אהע"ז סי' קכ"ד ס"ק י"א ואבני מילואים סי' קל"ג. ובאמת ברש"י גיטין כ"א ע"ב ורי"ף דף כ"ב ע"א נראה דעיקר פסול מחובר הוא משום מחוסר קציצה ולא משום פסול מחובר עצמו. וע' בפנ"י שהבין באופן אחר מדברי רש"י. ולענ"ד האמת כמ"ש יעו"ש וצ"ע בזה אכ"מ]: בהא סלקינן דבין לשיטת התוס' ור"ן וריטב"א והה"מ וש"פ דרק עבד כקרקע. ובין לדעת רש"י והראב"ד דאדם בן חורין ג"כ כקרקע. כולהו מפרשי מיעוטא דמחובר בשחיטה לא מצד מחובר ממש רק מצד דלא מקריא לקיחה בגוף המאכלת דבר השוחט כנ"ל ושפיר מימעטו אף בע"ח ומיושב קושיית רעק"א ז"ל בע"ה: יד) ובעיקר קושיית התוס' בסנהדרין ט"ו שהזכרנו למעלה באות י"א צל"ע מנ"ל בפשיטות דבתרומה לא הוי כקצור ואף דבקדושין ס"ב איתא דאומר פירות ערוגה זו לכשיתלשו יהיו תרומה. י"ל דנקיט בלשון דמהני אף למ"ד לאו כקצור וכגזוז. וגם י"ל דלכשיתלשו ל"ד. והכוונה כשיהיו ראוים ליתלש. וכ"מ בטומאה שמחובר אינו מקבל טומאה כדאיתא ר"פ העור והרוטב ומ"מ קיי"ל שם דף קכ"ז שאם צמקו תאינים באיביהן מקבלים טומאה דבעי דווקא שיכול לחיות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהט"א בתבואה עקורה דבעי שיכול לחיות. ואף דר"י ס"ל שם קכ"ח ע"ב ביחור שנפשח דטהור אף באין יכול לחיות. י"ל דר"י לטעמיה דהוא חכמים דר"מ בשבועות מ"ב בענבים העומדות ליבצר דס"ל כקרקע דמי אף שאין משביחים יותר ועוד מתקלקלים כדאיתא בסנהדרין ט"ו. אך ז"א דא"כ מה מקשה הש"ס שם קכ"ז ע"ב על שמואל מברייתא לישני דאתיא כמ"ד כקציר דמי. וזה קשה באמת על תירוץ קמא שבתוס' שם קכ"ח דר"י פליג אהא דתאינים שצמקו דלוקמא כר"י. אך י"ל דכיחידאה לא בעי לאוקמא אבל אי תלי בהא דכקצור דמי א"כ שפיר י"ל כן דכמה תנאי ס"ל הכי. וגם מה מייתי סייעתא שם לשמואל כיון דפלוגתא דתנאי היא וכן קשה מדף קכ"ט ע"ב שם ע"ש. ולזה נראה דלא תלי בזה כלל וטעמא דר"י כדמפרש בדף קכ"ט הואיל ומעורה מעורה. פי' דכיון דטהרת מחובר הוא רק מצד שמצויים שרצים אצלם כמ"ש התו' קי"ח ע"ב ד"ה וכשם. וא"כ כל שמעורה דינו הכי. והתוס' קכ"ח ע"ב תרצו עוד דצמקו לא הוי אפי' כמעורה. נראה כוונתם דצמקו הפירות גרע מנפשח היחור והפירות עדיין לחים ביחור ומעורה ולפ"ז גם ר"י ס"ל הכי דצמקו מקבלים טומאה. וקצ"ע מלשון הש"ס קכ"ט ע"ב הואיל ומעורה יעו"ש ואכ"מ. והא דגבי שבת איתא שם דף קכ"ז דחייב אף בצמקו. כבר כתבו התוס' בשבועות מ"ג ע"א דיליף ממשכן ע"ש. וקצ"ע שכ' שם בלשון ונראה והוא מפורש בחולין שם. ויש ליישב קצת ועכ"פ בתרומה נמי נימא דבעומד ליקצר שפיר שרי לעשות תרומה ויותר מזה מצינו במנחות ע' דמיבע"ל בשבולת שמרחה ושתלה וקרא עליה שם במחובר אי הויא תרומה. הרי דאפשר תרומה במחובר יעו"ש בסוגיא דמסיק הכי להדיא: טו) ומהא דמנחות הנ"ל נראה ראיה למה שפירש"י בקידושין ס"ב ע"א דאין תורמין תלוש על מחובר משום דבעינן דגנך דלא מיתחייב בתרומה עד דמידגן. ולזה מיבע"ל במנחות היכי דמרחה כבר. דלהתו' שם שכתבו דממעטינן מחובר מממנו דדווקא תלוש א"כ מה מהני מירוח. אך י"ל לפמ"ש התוס' שם דדגנך וממנו הוי לעכב א"כ י"ל בנתמרח שוב ליכא רק חד קרא דממנו ולא מעכב. אלא לפז"ק מנ"ל לעכב כלל נימא דממנו אתא