דברי מלכיאל א צו

התו' כתבו בב"ק ס"ג וב"מ ד' דלמ"ד כו"פ מימעט מכעין הפרט ועבדים אבל למ"ד ריבויי ומיעוטי צריך לקרקע מיעוט אחד ולעבדים מיעוט אחר ע"ש. וא"כ הכא לרבנן דריה"ג י"ל דס"ל ריבויי ומיעוטי וא"כ ליכא למעט מספר רק חדא מילתא והיינו מחובר גמור ולא עבד. ושטרות לא שייך למעט דגט היינו שטר ולזה עבד כשר. והנה לברר שיטה דריבו"מ דורש אריכות. וע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' קי"ח בזה אבל הירושלמי מיושב היטיב בע"ה. ועפ"ז מיושב ג"כ הך דהכשר זרעים. דבירושלמי מקשה לריה"ג בהכשר זרעים נמי נמעט בע"ח ומשני דכל ריבויא הוא ומקשה א"ה קרקע נמי ומשני כל מיעוטא הוא ע"ש. ובב"ק ס"ג איתא ג"כ כה"ג דכל ריבויא ובעי מיעוט לקרקע ומיעוט לעבדים ע"ש. וא"כ בהכשר דליכא רק חד מיעוט לא ממעט רק מחובר גמור ולא עבד. ומיושב קושיית הר"ש בפ"ד דמכשירין בפשיטות ל"ל הוי אדם כמחובר גבי הכשר. ומ"ש הרמב"ם גבי רוק ברפט"ו מהט"א דהוי מחובר. נלענ"ד כוונתו דכיון דמהני רצון א"כ אין עיקר הטעם משום חיבור. רק משום דכ"ז שהוא במקום נביעתו ומקורו לא מיקרי משקה. וכ"כ שם הרמב"ם בפט"ו גבי הקזה ומציצת אצבע יעו"ש. וע' ספ"ה דמכשירין גבי זיעה וכן בפי' המשנה ספ"ח דכלים ותראה כוונתו דאין הטעם משום מחובר ממש רק כמ"ש והיינו כמ"ש רש"י בעירובין צ"ט דלאו משקה הוא וכמש"ל אבל ודאי דאדם לא מיקרי קרקע לענין הכשר כנ"ל: ולפ"ז יש מקום לומר גם בשחיטה דויקח כלל ומאכלת פרט ולשחוט חזר וכלל בכל דבר הניקח וכל דבר השוחט. וכעין זה בקדושין כ"א ע"ב ולקחת כלל מרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל. ורבי לטעמיה בסוכה נ' ובכורות נ"א דדריש כו"פ וה"נ דריש כו"פ וממעט בע"ח ג"כ וכמו ריה"ג גבי גט כנ"ל. ור"ח קאמר דזריזותיה קמ"ל ולא אתא לדרשא כלל. ועפ"ז מיושב דלא מייתי קרא קמא דויקח את האש וגו' וכמש"ל דשם ליכא כו"פ. ומיושב כל הסוגיא וגם דמייתי הש"ס תיבות אלו ויקח את המאכלת לשחוט. אלא שאיני כדאי לחדש דבר כזה בנוגע לדרשות הפסוקים שלא נזכר בראשונים וכל עצמינו לא נעמול רק להבין דבריהם: י) אכן לע"ד יסוד הדבר צריך ביאור דכיון דעבד הוי ממש כקרקע א"כ ל"ל למ"ד ריבו"מ תרי מיעוטי לקרקע ועבד כיון דהוקשו לגמרי וגם ל"ל נימא דליהוי אדם כמחובר גמור לענין שבת. ובפירוש כ' הרמב"ם בפ"ט מה' שבת להיפוך יע"ש בה"ה וברמב"ן ורשב"א שבת ק"י. וכן קשה מגט והכשר כנ"ל. ולמש"ל היא גופא קשה דהא הוקש לקרקע וכן מצינו דעבד נקנה במשיכה בקדושין כ"א ע"ב אף דאיתקש לקרקע. והתו' כתבו בגיטין כ"א ע"ב דבעציץ נקוב לא מהני משיכה כ"ז שלא פסקה היניקה יעו"ש. וע' קדושין י"ד דבעי קרא לקנינים דעבד עברי וכן באמה ולא ילפינן מעבד כנעני ומקרקע דהא ע"ע לכ"ע הוי כקרקע כמ"ש התומים. וזה י"ל ואקצר. וגם איך איכא פלוגתא עבדי אי כמקרקעי דמי כיון שהוקשו בפירוש: ולזה נלע"ד דבאמת לא הוקש עבד לקרקע רק לענין קנינים כדכתיב לרשת אחוזה וכדאיתא בקידושין כ"ב ובכורות י"ג שנקנה כמו קרקע וכה"ג כ' התוס' בכ"מ גבי היקש וג"ש דלא נאמר רק לענין דאיירי ביה. ע' תוס' ב"ק כ"ה ע"ב ד"ה ש"מ ופ"ח ע"א וקדושין ג' ע"ב בתוס' וזבחים ט"ו ע"ב בתו' שכ' כה"ג דלא הוקשו ממש לכל דבר. ונראה דהקנינים עיקר יסודתם הם בסברא וכהא דאמרינן בב"ב פ"ו דשליפי זוטרי דאורחייהו בהגבהה נקנין בהגבהה ורברבי במשיכה וכן לענין מסירה ומשיכה ע"ש דף ע"ז ובתו' וכן בב"מ ט' גבי רכוב באינש זילא דמחלק שם דמי שדרכו בכך קונה. ודרשות הפסוקים בזה נמסרו לחכמים. ולזה קרקע שהוא דבר קבע וניכר נקנה בכסף ושטר וחזקה כי זולת זה לא יפול בו קנין והרי הוא כמו שהוא. אבל דבר המטלטל ניכר הקנין בו ע"י משיכה והגבהה שבא לרשותו וכן מסירה. ושטר לא שייך דאין מתקיים עליו שם בעליו הראשון שיצטרך ראיה עליו תמיד. ולהכי פריך בפשיטות בב"מ צ"ט מטלטלין בני שטרא נינהו. ובכסף פליגי ר"י ור"ל אי סגי בזה כבמטלטלין כיון שאפשר למשכו לרשותו ומשיכה לחוד ס"ל לר"י דלא סמכה דעתיה עד שיתן מעות וכעין הא דקידושין כ"ו דל"ק בשטר עד שיתן מעות ע"ש ויש להאריך בזה אכ"מ. ובמתנה שפיר קונה במשיכה לכ"ע עתו' ע"ז ע"א. ועבד דומה לקרקע בזה שקנינו לזמן ארוך ולקיום ושייך שטר וגם מחזקתו בו אין היכר קנין דגודרות אין להם חזקה וגם דהא מ"מ גופו תמיד בידו וברשות עצמו לזה הוקש לקרקע לקנינים. ומ"מ משיכה קונה כיון דדרכו בכך ואפשר בכך ולזה פירש"י בקידושין ז' דאשה הוי כקרקע לענין קנין משום שגבי קנינים הוקשו כנ"ל. ובשעבוד נחלקו אי כמקרקעי דמי כמו בקנין או לא. וכמו שנחלקו בקרקע גופא אי משתעבדא מה"ת משום דהוי קנין לחצאין כמ"ש הראשונים וה"נ פליגי אי ג"ז נכלל בקנינים שהוקשו או לא. וכן בהא דע"ע גופו קנוי בקידושין ט"ז: יא) ובדבר שנדרש בכלל ופרט שנמעט כעין הפרט כ' התו' ר"פ בכל מערבין ובגיטין כ"א וחולין ס"ו דהכל כפי ראות עין חז"ל באיזה סברא לדמות כעין הפרט. לזה נראה להם גבי שבועה וכפל בב"ק ס"ג ובפדיון בכור בבכורות נ"א ושומרים בב"מ נ"ז דממעט מכעין הפרט עבדים ג"כ כיון שיש להם דמיון לקרקע גבי קנינים כנ"ל. ודקאמר בכל הנהו יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות אין הכוונה שיצאו מצד גזה"כ שהוקשו זל"ז דא"כ לא הול"ל יצאו עבדים דמשמע שיצאו מצד כעין הפרט רק הול"ל ועבדים הוקשו לקרקעות כיון שהוא מצד פסוק אחר. אבל הכוונה הוא שאנו מוציאין עבדים מכעין הפרט יחד עם קרקע. כיון שמצינו שהשוום הכתוב לקרקע גבי קנינים ה"נ דמו להדדי עד שאינם כעין הפרט דכסף וכלים. וגבי אונאה בב"מ נ"ו דממעט עבדים וקרקע מיד דבר הניתן מיד ליד היינו משום דקרא איירי בקניני מטלטלים לר"ל בב"מ מ"ז וכן לר"י בבכורות י"ג דממעט מינה עכו"ם ע"ש. ואף דעבד נקנה גם במשיכה מ"מ קרא איירי בדבר שזהו עיקר קנינו. ובמעילה דקיי"ל בגיטין ל"ט וסנהדרין ט"ו דעבד כמחובר היינו משום דבמעילה י"ח יליף ג"ש חטא חטא מתרומה למעט מחובר וא"כ יש למעט מזה גם שאר דברים כל שאינו גידולי קרקע כתרומה. רק דמרבה שם במעילה מתמעול מעל ריבה מילי טובא עיי"ש ומסתבר לחכמים לאוקמי ריבוי אכל מילי ומיעוטא דג"ש על קרקע ועבדים דדמו להו קצת וכמש"ל לענין כו"פ וגם דמדמה שם מעילה לעכו"ם ובע"ז קיי"ל בדף מ"ה דמחובר ואדם לא נאסרו וכעין זה כתבו התו' בסנהדרין ט"ו ע"ש: אכן היכא דאיכא ריבוי ומיעוט שהריבוי מרבה הכל. והמיעוט ממעט חדא מילתא מצד גזה"כ ולא מצד דברים שדומים לפרט בסברא שפיר ליכא למעט רק קרקע לחודיה ולא עבדים דלא איתקשו להדדי לכל מילי כנ"ל. ורק בכו"פ סברא הוא למעטם מכעין הפרט מצד שיש להם דמיון קצת זל"ז. אבל במיעוט מצד גזה"כ שפיר בעי תרי מיעוטי לקרקע ועבדים. וכן בגט לא שייך לפסול עבד מצד שנתמעט מחובר מונתן. דאין זה מצד כו"פ רק מצד גזה"כ למעט מחובר. וכן בהכשר ובשבת לא שייך כלל לומר דאדם יהא כקרקע בשביל שדומה לקרקע גבי קנינים ובעי מחובר ממש לקרקע וז"ב לענ"ד: יב) ובמגילה כ"ג וסנהדרין ט"ו דאיתא דאדם שמין בעשרה משום דשמין כעבד ועבד איתקש לקרקעות. צ"ל ג"כ שאין זה מצד שהוקשו לגמרי רק מצד שמצינו שהוקש גבי קנינים וה"ה גבי אונאה כמש"ל. ובאונאה הטעם מסברא מצד שאין שער ידוע לקרקע שיש בנ"א מוסיפים בדמיהם או פוחתין. ולזה ס"ל לכמה פוסקים דבפלגא אית להו אונאה וכן איתא פלוגתא בש"ס דף נ"ט לענין ביטול מקח. וכעין זה מצינו בב"ב קנ"ה ע"ב בתוס' שעדות פחות מבן כ' מועיל לענין שומת מטלטלין ולא לענין קרקע. ואף דשם קצת טעם אחר יעו"ש. וכ"כ הסמ"ע