דברי מלכיאל א צה

וע"ש ברי"ט אלגאזי אות מ' בזה ויש להאריך בזה וכן מהא דשבת קכ"ח דאין סחיטה בשער אך לקצר אני צריך: ונחזור לנ"ד דכיון שנתברר דאף בעומד ליגזז קיי"ל דהוי כמחובר. א"כ אין שום ראיה דבחולין איירי אף בבהמה ובפרט לפמש"ל דמנדרים לא מוכח כלל דסתמא איירי אף בעומד ליגזז. ועוד דהא קתני סתמא והצפורן ומשמע אף תלוש וכס"ד דהש"ס באמת בדף י"ח. ורק דמוקי לה שם במחוברת. ואף דמסיק טעמא דחונקין מ"מ צ"ל לצדדין קתני. וכיון דתרצת לה תריץ נמי דאיירי בגוונא דאינו עומד ליגזז והוי מחובר גמור. וא"כ קושיית רעק"א כחומה עומדת דאין רמז בש"ס מבע"ח וגם ברמב"ם אין מבואר דין זה. ואדרבא בסיפא כתב שם שן תלושה שלקח לחי של בהמה עם שן והטור חולק עליו וכתב דמ"מ הוי מחובר ללחי וע"ש בב"י. ולפי הנ"ל י"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הטור דהוי מחובר בכה"ג. ורק דס"ל דזה רק באדם ולזה דקדק וכתב לחי של בהמה. ולאו דווקא לחי דה"ה בהמה שלימה רק דאורחא דמילתא נקיט. ואף דלחי אדם נראה ג"כ דמיקרי תלוש לכ"ע מ"מ שפיר מיתסר משום גזירה כמ"ש הרעק"א שם ועכ"פ אין מפורש ד"ז ברמב"ם: ז) והנה לשיטת הסוברים דאדם בן חורין לא הוי כקרקע נראה דשפיר מוכח דהטעם לאו משום מחובר רק משום דלא מיקרי כה"ג לקיחה ביד. ומ"ש הרעק"א דגזירה בן חורין אטו עבד דחוק. דכל כה"ג הו"ל לפרושי דעבד פסול מה"ת וב"ח משום גזירה. ועוד נראה דכיון דעיקר ילפותא מאברהם דכתיב ויקח שהוצרך מאכלת ולא היה מוצא לשחוט באופן אחר ע"ש ברש"י ותו'. והיינו מדכתיב קרא הכי דמן המעשה ל"מ מידי דוודאי עדיף ליה ליקח מאכלת טובה. וא"כ מוכח ג"כ שאסור לשחוט בצפרנו או בשינו אף דאברהם היה ב"ח וזה ברור. וא"כ ע"כ דאין הטעם משום מחובר רק משום שצריך דרך לקיחה בידו בגוף דבר השוחט. אבל בבע"ח לא שייך לקרוא הבע"ח יד לצפורנו ושינו ואדרבא הם טפלים להבע"ח. ואף דבחולין קכ"ח מיבע"ל בבהמה אי נעשית יד לאבר ואילן ליחור. היינו התם שכבר נבדלים מהבהמה ומהאילן יעו"ש ואינם נכללים בגוף הבהמה ואילן משא"כ כאן וא"כ ל"ש אדם ול"ש שאר בע"ח. [וכ"נ מדקאמר הש"ס זריזותיה דאברהם קמ"ל אלמא שהלימוד הוא מן הפסוק ולא מן המעשה. ובתו' הקשו דהא קדשים בעי כלי ותרצו דדייק מדלא כתיב לשחוט העולה. וקשה דא"כ מאי קאמר זריזותיה וכו' דלזריזות ידענא גם אי כתיב עולה. ועו"ק קושיית התו' ע"ש ובזבחים צ"ז דלר"ח מנ"ל כלי בקדשים נימא נמי דקמ"ל זריזותיה ע"ש מ"ש בזה. ולולא יראתי הייתי אומר דבחולין ט"ו ל"ג תיבת לשחוט רק ויקח את המאכלת. והכוונה לקרא קמא דכ' ויקח את האש ואת המאכלת. ודרך הש"ס לקצר פסוק כמ"ש התו' בשבת קכ"ח ובכ"מ ודילגו תיבות את האש. ועלה שפיר דחי זריזותיה קמ"ל ששם מספר מה שהכינו מתחילה. ובזבחים יליף מקרא בתרא דלשחוט את בנו ושם לא שייך לומר זריזות קמ"ל דכבר ידענו מקרא קמא. וכ"נ בפירש"י בחולין שם שפי' שחש שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת עכ"ל. וזה לא שייך כלל רק אקרא קמא ולא על קרא בתרא כמ"ש. וזה נלע"ד ברור ומיושב סוגיא דחולין וזבחים בפשיטות דיליף מתרי קראי ובזבחים מייתי תחלת הפסוק וישלח אברהם וגו' משא"כ בחולין]. ועכ"פ שמענו דלשיטת התו' ור"ן וריטב"א דס"ל דבן חורין לא הוי כקרקע וכמ"ש הש"ך סי' צ"ה מוכח שפיר דגם בע"ח מיקרי מחובר לגבי שחיטה כנ"ל. ומכ"ש למש"ש התומים למסקנא כן דלא כהש"ך וכ"נ דעת הגר"א ס"ס רכ"ז ושכן דעת המ"מ ע"ש: אכן על פירש"י דס"ל בקידושין ז' דבן חורין כקרקע ובחולין י"ח פי' להדיא דבע"ח מיקרי מחובר לשחיטה. תקשה קושיית הרעק"א כחומה וכן למסקנת הש"ך סי' צ"ה דב"ח כקרקע. ובלב אריה נתעורר ג"כ מנ"ל לפסול צפורן בבע"ח דהו"ל שפיר דרך קיחה ונדחק בזה יעו"ש ובזה אפשר לצדד מהא דאמרינן בבכורות כ"ד דתולש גיזה מבהמה בשבת הוי כעוקר דבר מגידולו והיינו קוצר. וכן בשבת ק"ז גבי דלדל עובר וגבי דג דהוי עוקר דבר מגידולו בירושלמי פ' כלל גדול וכ"כ התו' בע"ז כ"ו ע"א לענין עובר להדיא. אבל באמת ז"א דדעת כל הפוסקים דלא מיקרי עוקר דבר מגידולו. ע' רמב"ם פ"ט מה"ש ורמב"ן דהטעם משום נטילת נשמה וכ"ד רש"י בשבת ק"ז ע"ב שפירש דאיירי בהפילתו ע"ש. וע' שבת צ"ה ברש"י גבי חולב וע' רמב"ם פ"ח מה"ש ובמ"מ שם. וכ"ז אין שייך לענינינו בלא"ה דשם מיקרי גידולי קרקע אבל לא מחובר לקרקע כי זה שני דברים. ובמק"א הארכתי בזה ואקצר. וע' רי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות אות מ' ובחי' רשב"א שבת קכ"ח הקשה על רש"י שפי' אין מילדין בהמה משום טירחא דהא גבי מילדין האשה משמע דהוי איסור דאורייתא מדפריך הש"ס שם ל"ל תו מחללין וכו'. ולענ"ד לדעת רש"י דאדם הוי כקרקע א"ש דבאשה הוי דאורייתא דהוי עוקר דבר מגידולו ודלא כהתו' דע"ז שכ' דדווקא קודם זמנו. אבל בבהמה לא מיקרי מחובר לקרקע ולזה כתב משום טרחא]: ח) ובאמת צל"ע טובא על המ"מ בדעת הרמב"ם והתומים שהחזיק ע"י דרק עבד עברי מיקרי קרקע ולא בן חורין דהא מפורש ברמב"ם פט"ו מהט"א הל"ז דהוי כקרקע לענין הכשר ע"ש. ומה שהקשה הר"ש פ"ד דמכשירין מהא דהדיח ידיו דמוכח דלא מיקרי מחובר לענין הכשר. לק"מ לדעת הרמב"ם דלרצון מטמא אף במחובר כמ"ש רפט"ו מהט"א ובפי' המשנה ריש מקואות. ועוד יש להקשות מכריתות י"ג דאיתכשר בטיפה מלוכלכת על הדד דהא האשה כקרקע. וצ"ל ג"כ דהתם משום דאיירי ברצון וכנ"ל. אבל לשיטת כל המפרשים שלא פירשו כהרמב"ם דלרצון מטמא יקשה באמת מכל הנ"ל. וגם על הרמב"ם קשה מהא דהחושב שיודח הכותל טהור בכותל מערה בחולין ט"ז ואינו מכשיר. וברגליו מלאות טיט אם שמח ה"ז בכי יותן בפ"ג דמכשירין. ונראה דעת הרמב"ם דרק לענין רוק בפט"ו מהט"א הוי אדם כקרקע משום שנובע מגופו ודרכו בכך ולא בא לכלל משקה. אבל אם בא מעלמא על גוף האדם לא מיקרי מחובר ואין דרכו בכך לעמוד עליו מים ודוחק. וע' רש"י עירובין צ"ט שפי' ברוק הטעם משום דלא הוי משקה ולא משום מחובר. וקשה דהא רש"י ס"ל דכל אדם הוי מחובר. ונראה דעתם דשאני הכשר דגלי קרא בטומאה דאדם מקבל טומאה ואף עבד כדאיתא בנזיר ס"א. ולזה חזינן דאדם לא מיקרי מחובר לענין טומאה וה"ה לענין הכשר: עוד ק"ל דהא גבי גט קיי"ל דמחובר פסול אף שנתן לה המחובר עצמו ולא הפסיק בקציצה ע' ש"ע אהע"ז סי' קכ"ד. וכתבו המפרשים הטעם משום דבעי ונתן ומ"מ שרי בכתב על יד העבד ונתנו לה ועבד הוי לכ"ע כקרקע. וראיתי בט"ז באהע"ז שם שהרגיש מהא דבשחיטה באדם פסול ותירץ דשם ממעט כל מחובר מדלא כתיב ויכין רק ויקח. אבל הכא העבד בר נתינה הוא ליתנו כולו. ועדיין קשה לענ"ד דשפיר האדם ובע"ח ג"כ בר לקיחה שיקח הבע"ח בידו וישחוט בצפורנו וכדומה וכמו בגט. וגם דהא בב"מ נ"ו ממעטינן קרקע מדבר הניתן מיד ליד וממעט שם עבד ג"כ. וגם דמ"מ יקשה למאי דאיתא בירושלמי והובא בתשו' הרשב"א טעמא דמחובר פסול דבעי דומיא דספר דהוי תלוש וא"כ וודאי הו"ל לפסול עבד ג"כ. וראיתי בש"ק שבירושלמי שם פ"ב דגיטין שהרגיש בזה דעבד הוי כקרקע ודחה באמת דברי הרשב"א שכ' דמחובר פסול מה"ת ודעתו דהוי דרבנן. אבל לענ"ד אין אנו כדאים לדחות דברי הרשב"א ופוסקים הנמשכים אחריו ועלינו להבין דבריהם ולא לדחותם. וגם דדברי הש"ק דחוקים שם דכיון דאיתא בירושלמי שם דלריה"ג הוי הך דספר דרשא גמורה א"כ ה"ה לרבנן דכ"ה להדיא בירושלמי בהדדי: ט) ונראה בישוב זה דהתו' כתבו בגיטין כ"א דריה"ג יליף לה בכלל ופרט וכלל ונקיט בכעין הפרט הכל לפי מה שדומה לחכמים. ע"ש ד"ה ת"ל וד"ה מה ספר. והנה