דברי מלכיאל א צד

דשער מטמא במת ילפינן בספרי זוטא מקרא כמ"ש הר"ש פ"ג דאהלות. והתו' חולין קי"ח והרשב"א בחי' שם הקשו מנ"ל ידות במת. ותמיהני דהא יליף לה מקרא דשער מטמא כנ"ל. והיינו משום יד כמ"ש התו' בנזיר. ובחולין קי"ט ע"ב פליגי ר"י ור"ל בנימא אחת אי הוי יד וקאי שם בלישנא קמא על מת ע"ש. ור"ל ס"ל דהוי שומר ולא יד עיי"ש בפירש"י. וצ"ע דמה שייך במת שומר שיטמא רק נגד הבשר דהא גם עור המת מטמא כבשר. וצ"ל דנ"מ לענין נבילה אבל לענין מת באמת אין נ"מ. ועתו' ב"ק כ"ה ע"ב ד"ה ומה ושבת פ"ד בתו' שכתבו דשער הזב אינו מטמא רק אם אפשר לבשר ליגע משום דמרבה מבשרו משא"כ בשער המת ע"ש. וקשה דמ"מ ליטמא משום יד. ואפשר דהתו' דחולין קי"ח ורשב"א ותו' דב"ק ס"ל דאינו מטעם יד רק ריבה הכתוב כגופו במת וגזה"כ הוא. והיינו בעיית הש"ס בנזיר בעומד ליגזז אם הטעם ששער טמא משום יד וא"כ הו"ל יד שעומד ליקצץ. או הטעם משום גזה"כ וטמא בכל גוונא. אך בהא דב"ק י"ל כפשוטו דבאדם מחיים לא שייך יד כמובן. אבל עדיין קשה דשייך דין שומר ואקצר. והרמב"ם כ' בפ"א מהלאה"ט דשער נבילה טמא משום שומר ולא הביא כלל פלוגתא דנימא אחת. וצ"ל דעתו שפוסק כלישנא בתרא בחולין שם וכר"י דס"ל דהוי שומר יעו"ש דאיירי בנבילה וממילא ל"צ לאתויי לישנא קמא: ובב"ק ע"ח ע"ב פליגי תנאי במכרה חוץ מגיזותיה אי הוי שיור גבי גנב. ונראה דלא שייכא להא דשער אי הוי כגוף דהא איכא מ"ד שם דאף ידה ורגלה לא הוי שיור כל שאינו מעכב בשחיטה. והיינו דלא גרע מאם נחתך רגלה. ומ"ד דווקא גיזה לא הוי שיור משום דלמיגז קאי גרע טפי מידה ורגלה וגם מקרנה גרע יעו"ש. ומשמע ליה דקפידת הכתוב שימכרנה כולה הוי רק לדבר שהוא אינו עומד ליגזז. ויותר נראה לומר דההוא תנא ס"ל עומד ליגזז כגזוז דמי. ומאן דממעט קרנה היינו משום הקיש דוטבחו ע"ש: ה) ובבכורות כ"ה גבי שער בכור מבואר שם דמה"ת שרי בהנאה. ואף שער עולה תמימה שרי כמ"ש התו' שם. ולכאורה קשה דהא איתא בפסחים ל"ג בנתחמם בגיזי עולה דמעל. ובמהרי"ט אלגאזי ספ"ג דבכורות הביא קושיא זו בשם תו' חיצוניות. ותרצו דאיירי שהקדיש עולה בגיזותיה. ושם כ' הריט"א שלא ידע איפוא נמצא דין דנתחמם. והוא ש"ס מפורש בפסחים ל"ג]. ולענ"ד הוא מפורש במעילה ובתמורה ל"א ע"ב דגידולי קדשי מזבח שאין ראוין למזבח אין מועלין בהם. ואף דאיתא בחולין קל"ה דגיזה מכחשת לקדשים. היינו דאסור לגוז. אבל לא שתהא הגיזה אסורה. ומ"ש הריט"א שם דלוקי בחולין שם בעבר וגזז. לק"מ דכיון דאסור מה"ת לא שייך זה. וכדקאמר שם מעיקרא הני לאו בני גיזה נינהו ע"ש. וכ"כ המהרש"א שם. וקשה לכאורה לפמש"ל דשער הוי כגוף ל"ל ימעל אף בגדל אח"כ. וצ"ל דכך דעתו בשעה שמקדש שיקדש רק דבר הראוי למזבח ושתלוי בחיותה וכמ"ש התוספות במעילה י"ב ע"ב סד"ה חלב ע"ש. וכן איתא במעילה י"ב דדווקא דם מועלין דא"א לה להתקיים בלא דם משא"כ חלב וביצים ע"ש. ובביצים לא מחלק בין אי מעורים או לא דמעורים הוי כגופה עיין ביצה ז' ומנחות ע'. ומ"מ אין מועלים משום דאפשר להתקיים בלעדם: ו) והרמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ב כתב סתם דתולש צמר מקדשי מזבח ונהנה בו מעל ומשמע אף שגדל אח"כ יעו"ש. וע' פ"א מה"מ הל"י. והנה בחולין קל"ה איתא דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דכתיב צאנך ולא הקדש. ופריך הא בלא"ה אסור בגיזה ומשני בקדשי ב"ה. והא קדשי סד"א ליפרוק וליתיב. הניחא אי ל"צ העמדה והערכה אלא למ"ד קדשי בה"ב בעי העוה"ע קשה. ארמב"פ באומר חוץ מגיזותיה והא כחשה באומר חוץ מגיזה וכחישה אבל בקדשי מזבח פשטה בכולה. ורבא אמר במקדיש עצמה דמחוסר גזיזה ופדייה. וצאנך צריך לשותפות לר"א ולרבנן לשותפות עכו"ם. והנה הרמב"ם פסק בפ"א מה"מ הל"ז דתולש אינו כגוזז. ובפ"י מה"ב פסק דתולש חייב בראשית הגז. וא"כ קשה דנוקי בתולש וע"כ ס"ל דגם גוף הגזיזה קדוש. ונראה דהנה הרמב"ם פ"י מה"ב מייתי אוקימתא דקדשי בה"ב ועבר וגזזן ואוקימתא דמקדיש חוץ מגיזה והא דרבא לא מייתי כלל. וכבר תמה ע"ז בכ"מ בשם ר"י קורקוס ומ"ש בזה דחוק ע"ש. ועוק"ל דהרמב"ם פסק בפ"ה מה"ע דקבה"ב בעי העמדה והערכה ע"ש בכ"מ. והיכי מייתי הא דעבר וגזז. ועו"ק דכתב רק הא דחוץ מגיזותי' ולא גיזה וכחישה כדאיתא בש"ס. וכן הקשה בכ"מ בשם רי"ק. ונראה דעת הרמב"ם דשער הוי כגוף ממש וכמו"ש פ"ה מה"מ דהוי כמחובר מפני שמשביח. ועדיף מחלב וביצים שאין משביחים יותר בכל שעה. והא דאיתא בש"ס דגיזה מכחשא אינו מפרש כפירש"י שהגזיזה מכחשת. רק שצמר בגידולו יונק מהגוף ומכחישו. וממילא כיון דאמר חוץ מגיזה הוי כאומר חוץ מגיזה וכחישה וזהו כוונת הש"ס לתרץ דבקבה"ב שפיר יכול לשייר הגיזה. ודקאמר באומר חוץ מגיזה וכחישה לא דווקא אלא כאומר וכעין הא דכתובות נ"ח ע"ב ונדרים י"ג. או י"ל דבעי למימר אף למ"ד בסנהדרין דהוי כגזוז. ולזה לא מייתי הרמב"ם רק חוץ מגיזה. והתו' הקשו בחולין שם איך שייך בגיזה העמדה והערכה דהוי כעצים ואבנים. ותרצו דכיון שהיה מחובר בבהמה בעי הוה"ע. ולפמ"ש מבואר טעם הדבר דהגיזה שיונק מהגוף הוי כגוף הבהמה ובעי הוה"ע. ולזה נראה דזה שייך רק בגיזה שגדלה אחר ההקדש דינקה מגוף בהמת הקדש. אבל במקדיש בהמה עם גיזה שעליה הו"ל הגיזה כעצים ואבנים ול"צ העוה"ע. ונראה דהרמב"ם מפרש הש"ס דמקשי דבעי הוה"ע. משום דמשמע פשטות האוקימתא בגיזה שגדלה אח"כ ג"כ. אבל רבא דמוקי במקדיש גיזה עצמה אין פירושו הגיזה לבדה כפירש"י. דהא לא הוי קרי מוקדשין סתמא רק מפרש שהקדיש הבהמה עם הגיזה שהיה עליה בשעת הקדש. והא לא בעי העוה"ע כמש"ל. וזהו שכ' הרמב"ם שהקדיש בהמות לבה"ב וגזזן. פי' שגזזן תיכף אחר ההקדש הגיזה שבשעת הקדש ושפיר ל"צ העוה"ע כנ"ל והיינו אוקימתא דרבא. ורק לא מייתי דרשא דרבא משום דס"ל כמ"ד מקרא דצאנך. דה"נ לא מייתי שותפות עכו"ם דפטור והיינו דלא כרבא ע"ש. ובזה י"ל עוד אכ"מ. וגם דדרך הרמב"ם להביא דרשות הפשוטות כידוע. וכן בה' שחיטה פי"ד לא הביא דרשא דמחוסר שפיכה ופדייה וכיסוי. ומיושב הכל בס"ד וברש"י בחולין שם הביא שהיתה גירסא השתא דאתית להכי בתר דברי רבא וכ' דל"ג. ובריטב"א ג"כ מייתי להגירסא דהשתא דאתית להכי אפילו בקדשי בה"ב וכו'. ודחי לה דהא רבא איירי נמי בקבה"ב. ונראה דכוונת גירסא זו לומר דכיון דחידש רבא דגיזה עצמה ל"צ העוה"ע. א"כ שפיר י"ל דאיירי בקדשים גמורים. רק שהקדיש עם גיזה שעליה ול"צ העוה"ע כמש"ל. ובריטב"א שם מבואר דעתו דבמקדיש עם גיזה צריך העוה"ע ולענ"ד י"ל כמ"ש. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם גריס כהך גירסא ולזה מייתי הרמב"ם מסקנא דאוקימתא כנ"ל. ועפמ"ש מיושב מה שקשה מתמורה י"א דאיתא שם עבודה מכחשא וגיזה לא מכחשא. ובחולין שם איתא דמכחשא וכבר הק' כן בלב ארי' ומש"ש דלמסקנא באמת גיזה לא מכחשא ול"צ לומר חוץ מגיזה וכחישה ונסתייע מדברי רש"י. לענ"ד מפורש ברש"י ד"ה רבא דגם למסקנא בעי חוץ מגיזה וכחישה [ומש"ש בענין אי קדשי בה"ב פשטו בכולה. הוא מפורש בסוגיא דתמורה י"א וערכין ה'. וברמב"ם ספ"ה מה"ע כ' להדיא דפשטה בכולה. ובריטב"א בחולין שם כתב דלא פשטה בכולה ואכמ"ל בזה]. אבל לפמ"ש בדעת הרמב"ם א"ש דהגזיזה אינה מכחשת. רק גידול הצמר מכחיש ומושך ליחות ממנה. אבל עבודה מכחיש בשעת עבודה וזה ברור לענ"ד. ועכ"פ שמענו דעת הרמב"ם דשער הוי כגוף ואף בקדשי מזבח שפיר ס"ל דקדשה הגיזה כנ"ל ולהכי לא מוקי הש"ס בחולין בתולש כנ"ל. וראיית התו' בבכורות יש ליישב לדעתו ואכמ"ל בזה: ויש עוד להעיר בזה לענין גוזז בשבת דהוי רק משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו כמ"ש הרמב"ן פ"ג דבכורות