דברי מלכיאל א צג

בדבר שאין בו טעם. רק שזה רוצה כך וזה רוצה כך וכגון כשיש לפניהם שני שוחטים שוים בכל דבר אומנות ויראת שמים וכדומה. והרוב רוצים אחד והמיעוט רוצים השני. שגם בזה הולכים אחר הרוב מצד המנהג דאדעתא דהכי נשתתפו כמש"ל סי' ל"ה אות י"א בס"ד. בזה אין תועלת במה שיתאספו יחד. דלא שייכא סברא שישמעו המרובים טעם המועטים. וא"כ הרוב מכריע אף שלא באסיפה אחת. אך הוא רחוק שיזדמן דבר בזה שלא יהי' שום טעם ואמתלא לאחד מהם בטובת הציבור: סימן לח כבוד ידידי שב"ז הרב הגדול וכו' מו"ה יהודה דוב הלוי נ"י: א) ע"ד אשר העירני כת"ר בישוב קושיית הגאון רעק"א ביו"ד סי' ו' ובתשובה סי' נ"א שהקשה דמנ"ל לפסול מחובר בבע"ח כגון שן וצפורן דבהמה. דילמא דווקא אדם דהוי כמחובר והביא שכן משמע בר"ש פ"ד דמכשירין מ"ג. וע"ז כ' ידידי כיון דאמרינן בנדרים ס"ה דשער כמטלטלי. וכ' הרא"ש משום דסתמא איירי אף בעומד לגזוז והוי מטלטלי. וכ"ש בצפורן והביא מדין חציצה וכ"ש להסוברים דעומד לגזוז כגזוז. וכן דעת הרא"ש דהא בב"ק י"ב לא ס"ל סברא דלא סמכא דעתיה לענין חוב. וא"כ מוכח דהך דחולין לאו משום קרקע רק משום דלא הוי לקיחה כדרך העולם עכת"ד. הן יפה התעורר. אבל לא העלה ארוכה דהא פליגי רשב"ג ורבנן בשער עומד ליגזז בגיטין ל"ח וסנהדרין ט"ו. ושם קיי"ל דהוי כמחובר משום דכמה דשביק להו אשבוחי משבח כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' מעילה. וה"ה צפורן הולך וגדול ותורת מחובר עליו. [ובשטמ"ק בנדרים ס"ה כתב דבנדרים איירי בעומד ליגזז. ובסנהדרין באינו עומד ליגזז. ותמיהני דהא מפורש שם דאיירי בעומד ליגזז. ואולי כוונתו דבנדרים איירי שגדל כ"כ עד שלא ישביח יותר ודוחק וצע"ג]. וגם מ"ש כת"ר דהרא"ש ס"ל כגזוז דמי ולא ס"ל סברא דסמכא דעתיה. הנה מפורש בטור סי' צ"ה דס"ל להרא"ש דהוי כמחובר וע"ש בפרישה וש"ך שכ' דב"ח שאני. ובפרט למש"ש התומים הסברא דכיון דמקיש לכסף וכלים בעי מטלטל גמור ול"ש לומר כקצור דמי ע"ש. א"כ ה"ה הכא דיליף מויקח המאכלת נימא הכי: ובאמת קושיית הש"ס דנדרים צ"ע לפי' הרא"ש שם. דהא ר"ע לא אמר הלכה פסוקה שצריך למכור שער ראש לכתובה רק א"ל שער ראשך לאותו איש. ואפשר ראה בו שאינו עומד ליגזז. ויותר מיושב פי' המאירי שם דסתם שער עומד ליגזז. וזה נכון למנהגם אז לגלח בכל עת כדאיתא בפ"ב דתענית ובכ"מ]: ב) ולכאורה מוכח דלא ס"ל להרא"ש סברא דבע"ח שאני. דאי בע"ח שאני ל"ל להרא"ש לומר דאיירי בעומד ליגזז הא גם באינו עומד מיקרי מטלטלי כיון שיכול להבריח ובאמת בלא"ה קשה למ"ש הרא"ש בב"ק י"ב דבדרבנן עבדי כמטלטלי וא"כ כ"ש בן חורין דהוי כמטלטלי ול"ל לאוקמא בעומד ליגזז וצ"ל שכתב זה לר"ע לטעמיה למ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות דר"ע ס"ל כתובה דאורייתא. וא"כ בדאורייתא הוי עבדי כמקרקעי כמו"ש הרא"ש בב"ק. ואף די"ל דר"ע ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר מ"מ הרא"ש מפרש אליבא דכ"ע. אך ז"א דהא ד' מאות זוז רצה ליתן לה ולא חייבו ר"ע רק עד ח' מאות זוז. וזה אינו רק תוספת כתובה ולא הויא דאורייתא. וע' רא"ש פ' הכותב גבי הא דמייתי הירושלמי זו תורה וזו אינה תורה דמבואר דס"ל דעכ"פ שעבוד כתובה דרבנן יעו"ש. וא"כ אף אי נימא שתוכל לומר שהמזומן תקח על התוספת והכתובה עדיין חייב לה מ"מ הוי דרבנן. ויש להאריך בפרטי דין זה ואכ"מ דבלא"ה ק"ל היכי מקשה הש"ס בפשיטות דשער כמטלטלי דילמא ס"ל לר"ע כמ"ד בסנהדרין ט"ו דלאו כגזוז דמי ובפרט דהכי הילכתא. ואי נימא דמשמע ליה להש"ס דהכא כמטלטלי משום שיכול להבריח או דהוי דרבנן כמש"ל א"כ קשה על הרא"ש ל"ל לסברא דעומד ליגזז. וצ"ל דמשמע להרא"ש דהש"ס בעי לאוקמי לכ"ע וכהא דפריך בנדרים שם מהא דמטלטלי לכתובה ומסדרין לבע"ח. אף דלא דמי דבמטלטלי בעי לאוקמא כרבנן וגם ע' כתובות פ"ד בדברי ר"ע שם. ובמסדרין לב"ח י"ל דפריך משום דבב"מ קי"ג משמע דס"ל לר"ע מסדרין. ע"ש בתו' קי"ד ד"ה מהו ודחוק. ועוי"ל דהש"ס מדקדק מדנקיט שער ראשך ולא שערך סתם. וע"כ היינו משום שראה ר"ע ששער ראשו עומד ליגזז. וא"ל לרבותא דאף שער ראשו שעומד ליגזז והוי כמטלטלין מ"מ חייב למכור וכ"ש שער כל גופו שאינו עומד למכור והוכיח מזה הש"ס דס"ל דהוי מטלטלי. ואף שי"ל דהרבותא הוא דלא הוי כגזוז מ"מ כיון שדין זה הוא אינו רבותא לדיני גבייה רק בעלמא אין שייך לומר שבא עתה להשמיענו. ומשמע טפי דאשמועינן שגובה ממטלטלי. וכ"ז דחוק כמובן וגם יש לדחות. וגם דברי הרא"ש בפי' לא א"ש וע' בתוס' ב"מ ד' ע"ב בדעת ר"ע לענין ריבויי ומיעוטי ועבדא כמקרקע ואקצר: ג) והיה נלע"ד דבר חדש דכיון דקיי"ל דאין אדם מחויב למכור ולהשכיר א"ע לפרעון חובו כידוע. ואף לשיטת הר"א בתו' כתובות ס"ג. היינו רק למזונות אשתו אבל לא לכתובה ע"ש. וכמו שיש חילוק בין מזונות לכתובה לענין סידור ע' טוש"ע אהע"ז סי' ע'. ומכ"ש שאינו מחויב למכור אבר ממנו אף שלא יכאב לו בנטילתו ולא יזיק לו כלל. א"כ בשערו אי נימא דהוי כמחובר וכגופו אינו מחויב למכור שערו לגזיזה לפרעון חובו דגוף האדם אינו משועבד לפרעון חוב כנ"ל. וא"כ שפיר הוכיח הש"ס מדא"ל ר"ע שימכור שערו ע"כ ס"ל דכגזוז דמי וראה באיש ההוא ששערו עומד ליגזז דאלת"ה הוי כגופו כנ"ל. וכן מפורש בטור בי"ד סי' שמ"ט דשער מת אסור דהוי כגופו. והרמב"ם שפוסק שם דמותר וטעמו דפוסק כרנב"י ספ"ק דערכין כמ"ש הב"ח ולח"מ. הנה מפורש בש"ס שם הטעם דלהכי בבהמה אסור ובאדם מותר. דזו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה. פי' דכיון דעיקר טעם דשער הוי כגופו משום דאשבוחי משבח כדאיתא בסנהדרין ט"ו. וזה שייך רק מחיים ולא לאחר מיתה. ובאדם שהאיסור בא בשעת מיתה מותר השער דנעשה אז כתלוש דאינו עומד להשביח. משא"כ בבהמה דנאסרת מחיים בגמ"ד וכל המחובר בה הוי כגופו וכפירש"י שם. ואף לדעת הרמב"ם ור"ת דאין נאסרת מחיים. כבר כתבו התוס' בזבחים ע"א להסביר דמ"מ הגמ"ד גורם האיסור ועיקר האיסור חייל מחיים ע"ש. ועכ"פ השיער הוי כגופו כיון שיונק מהגוף: ד) ובנזיר נ"א מיבע"ל בשער העומד ליגזז במת וצפורן העומד לינטל אי הוי כגופו. ופירש"י שם שהיה עומד מחיים ליגזז ע"ש. וטעמו דלאח"מ לא שייך עומד ליגזז דאטו במחשבה תליא מילתא. וא"כ לפמש"ל קשה דהא מחיים קיי"ל דאשבוחי משבח וכגופו דמי. ואי ניזיל בתר שעת מיתה בכל גוונא לאו כגופו דמי כהא דערכין. וא"ל דמיבע"ל למ"ד כגזוז דמי. דא"כ מאי מייתי שם מדרבב"ח דילמא ס"ל כמ"ד לאו כגזוז דמי. ואף דר"י ס"ל הלכה כרשב"ג בכ"מ מ"מ לאו כלל הוא בכל דוכתא כמ"ש הרי"ף סוף ב"ב ומכ"ש הכא דהוי ברייתא כמבואר באחרונים. ונראה הכוונה בזה דהתו' כתבו שם דשער מטמא משום יד. ובסוכה י"ד קיי"ל דאם קצר לאכילה שצריך לידות ונמלך לסכך צריך מעשה לבטלו מתורת יד. אבל בקוצר מתחלה לסכך א"צ מעשה ואינו מטמא משום יד ע"ש. וקיי"ל שם דכל יד העומד ליקצץ אינו יד רק בנמלך צריך מעשה לבטלו יעו"ש. וכן איתא בחולין ע"ג ובעוקצין. ומיבע"ל הכא שעומד ליגזז מחיים אי הוי כיד שעומד ליקצץ מתחילה וא"צ מעשה לבטלו מתורת יד וכהא דקוצר לסכך. או דלמא מ"מ צריך מעשה כיון שבראשית צמיחתו לא עמד ליגזז. והא