דברי מלכיאל א צא

דהרמ"ה לטעמיה דס"ל בסי' קע"ו שם הובא בטור וש"ע שם כהראב"ד דאין משתעבד השותף לשלם מביתו. ולזה אף שכופין אותו מ"מ אין יורדין לנכסיו. רק מגוף הדבר יכולים להשכיר וליקח וכההיא דהבית והעליה שדר למטה. ובנתיבות שם כתב שאם אין מוצאים להשכיר נחתינן לנכסיה, וכהא דס"ס קנ"ה דא"ל גדור או מכור ביתך. ותמיהני דא"כ למה נקיט הרמ"ה דרך הגבייה משכירות ומאי קמ"ל. וגם הא דס"ס קנ"ה לא שייך רק שם בגנבים באים דהו"ל כנזק הבא מגירי דיליה וכמחיצת הכרם שנפרצה וכמו"ש הטור סי' קנ"ז בשם הרמ"ה להדיא. וע"ש ס"ס קנ"ה בש"ך ונתיבות בזה. אבל הכא לתיקון החצר בשאר דברים וכמו בית שער וכדומה. וודאי לא שייך זה. וע"כ צ"ל כמש"ל: אבל באמת נראה דלפ"ז תקשה טובא דהא הרמב"ן ס"ל דאיכא שיעבוד נכסים וכמש"ל. ושם גבי שותף בעסק מו"מ כתב הרמב"ן בתשובה סי' כ' והובאה בב"י סי' קע"ו מחודשים ס"ב שאין השותף משלם מביתו. ולא נשתעבדו רק המעות שהניח בעסק ע"ש. וא"כ סותרים דבריו זא"ז. ולזה נראה דלא דמי כלל שותפות קרקע לשותפות מעות במו"מ. דבשותפות בעסק. והניחו מעות בעסק שמה שירויחו מזה יהיה לשניהם ויתעסקו יחד בזה. הלא מוכח מזה שלא הסכימו לעשות עסק יותר גדול מכפי המעות שהניחו בזה. שאם רצו להגדיל העסק היו מניחים מעות יותר בעסק. ומה שהניח זה פחות וזה יותר היה זה מצד שזה לא רצה להכניס בעסק זה יותר מסך זה. ורק שמ"מ בלא התנו הדין שהריוח לאמצע כדקיי"ל בסי' קע"ו. אבל מ"מ ההפסד וודאי לא שייך לומר שישלם מביתו. דהא מעיקרא לא רצה להניח בעסק זה יותר מסך זה. ולא קיבל אחריותו כלל יותר. וע"ש בראב"ד בשם הירושלמי הסברא יותר מבוארת רק דס"ל דההפסד הוא תמיד לפי חשבון. ודעת הרמ"ה נראה וכן הרמב"ן שרק בנפסד הכל אז אינו משלם מביתו. אבל בנפסד מקצת בזה הוי ההפסד שפיר למחצה. וכן פ' הפרישה להדיא בסי' צ"ג ס"כ שבזה מחולקים הראב"ד והרמ"ה ע"ש. ובאמת אין בראב"ד הכרח לסברא זו שי"ל דאם היה סובר הראב"ד שההפסד למחצה הי' מחייב לשלם מביתו. וע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' ל"ח שתפס בפשיטות שהראב"ד והרמ"ה בחדא שיטתא הוו. וז"א כנ"ל: יג) ועפ"ז נלע"ד ליישב מה שנתקשו המפרשים מה שהביא בש"ע סי' צ"ג סי"ג בסתם דעת הרמב"ם הנ"ל. ובסי' קע"ו ס"ו הביא בסתם דעת הרמ"ה הנ"ל ע"ש בש"ך שנדחקו בזה ובמל"מ שם נשאר בקושיא והנלע"ד שבזה גם הרמב"ם מודה דוודאי לא קיבל אחריות העסק יותר מכפי המעות שהניח בעסק. אך שם איירי שהותנה ביניהם שיטילו שניהם בשוה. רק שלע"ע הניח אחד פחות קצת והיה מחויב עוד להשלים. ובין כך נפסד כל הממון. שאז שייך דינו של הרמב"ם שאין השותף נשבע ונוטל בכגון זה. ואף לפמ"ש הנתיבות בסי' צ"ג וקצה"ח סי' קע"ו שאם נתן השותף בתורת מלוה. או שיש חצי סחורת השותפות ביד השני ה"ז נשבע ונוטל. אבל בכה"ג מודו שאינו נוטל. דהא לא הניח כלל יותר בתורת מלוה. וגם מעות שנשארו בידו לא נקרא עליהם שם השותפות. רק שנשאר בידו חוב מהשותפות. ושפיר הו"ל איני יודע אם נתחייבתי לך. ובכגון זה איצטריך לאשמעינן דינו של הרמב"ם הנ"ל. ואף אי נימא דהרמב"ם איירי כפשוטו שהטילו מתחילה כך. וכמו שהבין הראב"ד בדבריו. מ"מ המחבר הביאו רק ללמוד ממנו דין הנ"ל. אבל לדינא ס"ל כהרמ"ה וכנ"ל: עכ"פ עיקר הסברא הוא מצד שלא רצה מתחילה לשעבד יותר מדלא הניח יותר. ולז"נ ברור שאם השותף שנתעסק בעסקם ראה שצורך טובת השותפות הוא ללות מעות להרחיב העסק ולהטיבו או לתקן הסחורה. ואח"כ נפסדו המעות. שאז בוודאי מחויב השותף השני לשלם מביתו דהא שותף כיורד ברשות דמי כמבואר סי' קע"ח והוא כשלוחו לכל דבר. וכן הוא מפורש בסי' ע"ז ע"ש בטור בשם הרמב"ן שנכסי שותף השני משתעבדים לזה. והרי הרמב"ן בעצמו ס"ל בתשובה סי' כ' כהרמ"ה שאין משלם מביתו. וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון שעשה כן לצורך טובת השותפות הו"ל כיורד ברשות. ואדעתא דהכי נשתעבדו בתחלת השותפות לעשות לטובת עסק השותפות בכל יכולתם בין בגופם בין בממונם. ורק כשנפסד סך המעות שהניחו בשותפות ס"ל להרמב"ן והרמ"ה שמתחילה לא קיבל אחריות יותר וכמש"ל. והא ראיה דהא אמרינן שותף כיורד ברשות דמי וחייב לשלם לו מביתו כל מה שהוציא. אלמא שמה שלטובת השותפות נשתעבדו נכסיו מתחילה: יד) ותמוהים לי דברי הנתיבות שם ס"ס קע"ח שהקשה מהא דסי' רס"ד ס"ד בשנים שנתפסו. וכתב דאיירי שאפשר לו לצאת בלעדי חבירו ע"ש. והוא נפלא דהא עיקר הסברא הוא שבשעת שנשתתפו נשתעבדו זל"ז לכל מה שיצטרכו לטובת השותפות. משא"כ שם בשנים שנתפסו שלא ירדו לשותפות כלל. ומי שעבדם זה לזה. [אבל ז"א דהא מייתי שם טובא בנתיבות דלא נשתעבדו מעיקרא]. ודמייתי משיירא שעמד עליה גייס שמחשבין לפי ממון. הוא ג"כ תמוה דגם שם אם אחד אומר בפירוש שאינו רוצה לפדות את עצמו ונוח לו להיות אצל הגייס. בוודאי לא יוכלו לכפותו. רק שזה תלוי בהא דפודין אותו בע"כ בפ' השולח בגיטין. והא דסי' רע"ב שמחשבין לפ"מ היינו אם אחד הוציא סתמא לפדות כולם ולהצילם אז גובה לפי ממון. ולא הוי כפורע חובו דהו"ל ברי היזיקא. וכהא דסי' רס"ד שאין יכול לומר עשית בחנם. ומכ"ש הכא דמוכח. וגם נראה דשיירא הוי כשותפין דכשיצאו לדרך יחד אמרינן דנשתתפו אדעתא דהכי. וכ"נ בסוגיא דב"ק קי"ו ע"ב. דקאמר שרשאין להתנות וכו' וכמו בני העיר ע"ש. אבל היכא דלא ירדו יחד מתחלה לשותפות. ודאי שא"י לכופו מתחילה: טו) ולזה סתמו הפוסקים וכתבו דכופין אותו לכל דבר. ומשמע שאף מנכסיו כופין אותו. וכן בהא דמי שדר בעיר י"ב חודש שוודאי נותן מנכסיו. והיינו משום דאדעתא דהכי נשתתפו ונתקבצו בעיר שכל מי שידור יתן. ומ"ש הרמ"ה שישכירו הבית. ע"כ אין הכוונה כמ"ש שאין יורדין לנכסיו. רק הכוונה דאשמעינן שבגוף הדבר כיון שהם שותפים בזה א"צ לגביית ב"ד. רק יכולים בעצמם להוציא ולהשכיר וכמפורש בלשונו שם. משא"כ לירד לנכסיו צריך ע"פ ב"ד וכדין גביית חוב. ועוי"ל לפמש"ל שלזה צריך ליתן דלת נגר ומנעול לפי שזה מוטל על המשכיר. וזה שייך כשמשכיר את ביתו. אבל כשאינו משכיר א"כ יכול לומר שא"צ לכ"ז. ולזה כ' הרמ"ה שישכירו הם. דבלא"ה הלשון צ"ע שכ' שאינו רוצה להשכיר. דמה לנו בכך אם רוצה או אינו רוצה. אך ז"א דא"כ אם אין מוצאין מי שישכור הבית באמת פטור מכל דבר. ובתוספתא סתמא קתני דחייב ליתן]: לזה נראה דנקיט לה לענין שארי דברים. לבד דלת נגר ומנעול. שפטור מליתן אם אינו דר שם מפני שהוא חובת הדר וכמש"ל. ולזה אם אינו מוצא להשכירו ממילא הוא פטור מכל הדברים הנ"ל כיון שאינו דר שם. רק לזה נשתעבד מתחילה שאם ימצא להשכיר. עליו להשכיר כדי שיתן השוכר מה שצריך. ולזה אם אינו רוצה להשכיר משכירין בלעדו. אך ז"א דא"כ אין לוקחין מהשכירות רק מהשוכר. ואפשר זהו הכוונה שלפעמים א"א להשכיר רק בדמי מה שצריך להוצאה ולא יותר. אז גם ע"ז יש להם רשות להשכיר. ואף כי הוא דוחק בקצת. אבל בל"ז קשה טובא דמה תלוי זה אם רוצה להשכיר. וכ"כ בפרישה להדיא דהא דפטור משאר דברים הוא רק אם אין דר שם אחר מכוחו. אבל אם דר מכוחו שפיר חייב ע"ש. ולזה מבואר דהרמ"ה קאי על שארי דברים. ושאינם מוטלים על השוכר רק שאינם בגוף הבית. באופן שאם לא היה מוצא להשכיר היה פטור וכמש"ל: טז) ובאמת צ"ע דהיכא שמתחילה לקחו החצר בשותפות ובנה זה בית וזה בית לדור שם ואח"כ יצא משם אפשר שבאמת חייב כיון שמתחלה נשתעבד לתת חלק בכל