דברי מלכיאל א צ

רוב כלל כיון שהם נוגעים וגם הוא דבר הרשות. ורק בצבור הטעם דאדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל בשם הח"ס חח"מ סי' ס"א. ומובן הדבר שאף שלא הוזכר כלל בהפוסקים ענין שו"ב. מ"מ נראה שזה היה בימיהם שכל טבח שחט לעצמו והרבה מצויין אצל שחיטה. אבל עכשיו שנעשה קבע ליקח לכל עיר שו"ב מומחה וכולי האי ואולי. בוודאי אין לך צורך רבים והכרחי גדול מזה. והוא הכרח יותר לדעתי מש"צ ודומיהם. כי זה איסורו בלאו דנבילה בכל עת ושעה. וא"כ בוודאי צריך לראות שיהיה שו"ב אחד בעיר שיספיק לו די מחייתו שיוכל לעסוק בלימודו ואומנתו כראוי: ט) ואם הנדון הוא קרוב לאחד מן בני העיר או בעל משפחה שם. אין משפחתו מצטרפת לדעת הרוב כי הם נוגעים בדבר. וכעין מ"ש מהרי"ט סי' צ"ה שלענין הפסד היחיד מיקרו כולם נוגעים בדבר. והא כתבו כל הפוסקים שהסכמת הרבים דינם כב"ד. ובב"ד וודאי פסולים קרובים ונוגעים. והיה מקום לומר שאב ובנו ג"כ לא ימנו רק אחד. וכדקיי"ל בסנהדרין ל"ו דבד"מ אב ובנו מונין רק לדעת אחת. אלא שז"א דרק שם שקרובים פסולים לדין לזה אין מצטרפים. משא"כ בצבור קבלו על עצמם מעיקרא כפי שיסכימו רובם אף אם יהיו קרובים זל"ז. וה"ז דומה לנאמן עלי אבא ומ"מ אזלינן בתר רובא כנ"ל. אבל כשהם נוגעים בדבר כגון שחפצים ברח"ש ושו"ב וכדומה בשביל שהוא קרובם. נראה וודאי שאין דעתם מצטרפת. דאדעתא דהכי וודאי לא נשתתפו. דא"כ לא הועילו בתקנתן שכל משפחה תמצא לה אחד מקרוביה אשר ירצו דווקא בו. ויעשו אגודות אגודות. ונראה דמ"מ שאר פסולי עדות וודאי מצטרפין למנין דבכה"ג וודאי קיבלו עלייהו. דמה בכך מ"מ הם שותפים בזה ויגידו תועלת הצבור. משא"כ בנוגעים וקרובים שדעתם נוטה לטובתם. ומ"ש הנוב"י סי' כ' שאם הנדון לא היה. בטלה אסיפתם. אף שלעצמו הוא וודאי נוגע. נראה פשוט דמ"מ לענין הערכת האחרים היה מצטרף. וממילא היה מתמעט ממנו. ועוי"ל בזה. וע' רשד"ם חח"מ סי' שצ"ח וסי' ת"ו בזה ואקצר. אבל עכ"פ קרוב לומר דאם רוצים ליקח שו"ב או רח"ש ויש לו קרובים בעיר. אין מצטרפים דעתם. וכמ"ש הנוב"י שם סי' כ' שכיון שהם כב"ד. נוגעים פסולים ע"ש: ולכאורה יש להוכיח להיפוך מתשובת מהרי"ו הובאה ברמ"א ח"מ סי' קס"ג ס"ג ובסמ"ע שם סקי"ד ביתר ביאור שציבור שהוטל עליהם מס והסכימו לברור ה' אנשים להעריך ויש שני אחים תקיפים וחפצים לברר שנים שיש להם שייכות אליהם והצבור אומרים לברר שאין להם שייכות כלל. והשיב דש"ד לברר השנים וכיון שהרוב אין להם שייכות יצא יותר לאמתו ע"ש בביאור יותר. הרי מבואר שקבלו דעתם בשביל קרוביהם. אבל באמת ז"א דהא שם הוצרכו לברר ה' אנשים עכ"פ מתוך אנשי העיר ורק שהאחים רצו שיבוררו קרוביהם ולא מצד טובת הנבררים רק מצד טובת עצמם שיהפכו בזכותם וכמבואר בסמ"ע שם בדברי מהרי"ו ואין שייך זה לפסול מטעם נגיעה דהא הם בעצמם היו ג"כ יושבים באסיפת הציבור. רק עתה בררו במקומם אנשים מיוחדים מכולם. אבל וודאי אם דנין על איש פרטי אפשר לומר דקרוביו וודאי פסולים רק שבעניני המסים וכדומה לא שייך לומר כן מפני שהמנהג שיצרפו דעת כולם וכמש"ל. אבל בלקיחת רח"ש ושו"ב וודאי י"ל כן. ואף דאמרינן בסנהדרין כ"ז דקרובים לא פסילי מחמת נגיעה דהא אף משה ואהרן פסילי. זה רק לעדות אבל בשאר ענינים י"ל דשפיר פסול מטעם נגיעה וקורבה ואף שבעדות אשה כשרים קרובים ונוגע פסול לדעת קצת. וע' נו"ב מ"ק חאהע"ז סי' כ"ז שמיקל. מ"מ יש לחלק טובא ששם הוא אומר שכן היה המעשה משא"כ כאן שתלוי בשיקול דעתו. וצ"ע עדיין לעה"פ: י) ולענין מש"ל לבאר הא דכופין לחפור בורות ולא לבנין חומה. כל מש"ל הוא דחוק מאוד ועיקר החילוק נראה בין דבר המוטל על בעל הבית או החצר ובין דבר המוטל על הדר שם. דהא חומה ודלתים ואינך חייב אף מי שאין לו בית רק דר בה י"ב חודש. וכן בשוכר בית המשכיר חייב בדלת נגר ומנעול כדאיתא בב"מ ס"פ השואל ובח"מ סי' שט"ז. והשוכר חייב במעקה ואינך. ואף דשם משמע דאיירי בדלת לבית. מ"מ נראה דגם דלת לחצר חייב. והחילוק הוא בין דבר שנעשה בגוף הבנין והקרקע. ובין דבר הנוסף בשביל הצורך. ולזה דלת ואינך כופין אותו אף שדר בחצר אחרת כדאיתא בסי' קס"א משא"כ בית שער שהוא תוספת בנין בשביל היזק ראיה. הוא חובת הדר כמו מעקה. וכן גבי חצר בחפירת בורות שהוא בגוף הקרקע שפיר מחייבים אותו משא"כ בכל אינך דברים: יא) ובפ' הבית והעלי' גבי הא שנפל ביתו שבונה מלמטה ודר בה. וכן מי שיש לו גינה למעלה מבית בדו של חבירו ונפחת זורע למטה. פריך שם בירושלמי הל"ד הא תני ר"ח כופין [פי' שיכוף את בעל הבית לבנות ביתו] ומשני כשאינו עומד שם. ופי' הראשונים הכוונה שהלך למדה"י ואין ממי לגבות ע' בנ"י שם. והביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א דהרשב"א ס"ל דהירושלמי אתי כרבי אחא שר הבירה דס"ל שאין נפרעים שלא בפניו. אבל לדידן דס"ל דנפרעים. ע"כ צ"ל דלש"ס דילן אין שום שיעבוד על נכסיו רק על גוף הבית והקרקע אף אם הוא לפנינו. והרמב"ן ס"ל שהשעבוד על נכסיו ע"ש. ולכאורה היה נלע"ד לפרש הירושלמי כפשוטו. שאינו עומד שם. פי' שאינו דר שם רק בחצר או בעיר אחרת. ולזה כיון שא"צ לאותו בית אין יכול להכריחו. וכמו בההיא דחומה לעיר שכשדר בעיר אחרת אין כופהו וכנ"ל. ולא היינו צריכים לדוחק פירושם שהכוונה שהלך למדה"י. ול"ק קושיית הרשב"א דזה סברת ר' אחא שר הבירה כנ"ל: וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הנתיבות ס"ס קע"ח בהא שהשותף כופה חבירו לבנות בדבר ההכרחי. ונתקשה שם מהא דהבית והעלי' ל"ל יכוף אותו לבנות הבית. ותירץ דשאני התם שיכול לבנות ולדור למטה. ודבריו תמוהים לענ"ד דא"כ מה מקשה הירושלמי כלל שיכופו אותו. ומחלק בין ישנו שם לאינו. הא בפשטות א"ש דשאני הכא שאפשר לדור למטה. וע"כ שזו אינה סברא. וגם בהא דגינה ובית הבד יש חילוק. אבל לפמ"ש לק"מ. דבאמת אם היה הבעה"ב נצרך לזה לדור שם היה כופה אותו ג"כ וזהו קושיית הירושלמי. ולהכי אוקמא כשאינו עומד שם. אך באמת ז"א דכאן יש שני שעבודים שעבוד השותפות בקרקע שלהם. והשעבוד שהבית משועבד לבעל עלי' להעמיד עליו עלייתו. ובשעבוד זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א אם השעבוד על הנכסים או לא. אבל שעבוד השותפות וודאי הוא גם על הנכסים כמבואר בסי' קע"ח שכופהו לבנות. ושפיר מקשה הנתיבות ומתרץ כנ"ל. ומ"מ הירושלמי שפיר מקשי מהא דתני ר"ח על שעבוד הבית לעלייה. וכדמייתי בירושלמי שם מהא דדלית ע"ג אפרסק יעו"ש דחייבו להעמיד אפרסק. והיינו מצד שעבוד הנ"ל. ושפיר הקשה הרשב"א וכנ"ל. וגם י"ל שכיון שעומד לבנין כופין אותו לבנות אף שאינו צריך. דהו"ל כחפירת בורות שיחין ומערות שהוא בגוף הדבר. שכופין עכ"פ אף שאינו דר בעיר וכמש"ל. ולזה עכצ"ל כתירוץ הנתיבות הנ"ל: יב) ולכאורה י"ל דהך פלוגתא דרמב"ן ורשב"א תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפ"י מה' שלוחין הל"ה והובאו בש"ע ח"מ סי' קע"ו ס"ו. אי שותף משתעבד לשלם ההפסד גם מביתו. או רק ממונו שהניח בשותפות נשתעבד ולא יותר. וה"נ לא נשתעבדו נכסיו לזה. ולפ"ז היה מיושב קושיית הנתיבות הנ"ל בפשיטות. דבאמת היינו קושיית ירושלמי הנ"ל ובזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א כנ"ל. ועפ"ז נלע"ד לבאר דברי הרמ"ה שהובאו בטור סי' קס"א ס"ה ובש"ע שם. שמי שיש לו בית בחצר ואינו רוצה ליתן לכל מה שצריך. משכירין ביתו ונפרעין מהשכירות מה שהוציאו לצרכי החצר ע"ש. והוא תמוה דאטו בא להשמיענו איך לגבות ממנו. הא וודאי כיון שחייב ליתן ימצאו ב"ד מקום לגבות. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד.