דברי מלכיאל א פט

ה) עכ"פ נראה מזה שבדבר שהוא הכרחי אמרינן שע"ד כן נשתתפו וכדעת הסמ"ע. רק שצריכין לחלק בין אם יצטרך לו איזה פעם בהכרח וכמש"ל לדעת האלשיך. וא"כ י"ל לענין שו"ב ורח"ש אם יש להם אחר. כיון שא"צ לו עתה ולא יצטרכו בשום פעם כיון שיש להם. א"כ הם פטורים ולא יוכלו לכופם. אבל באמת ז"א. דממ"נ אם יש להם כ"ז בחנם. כבר נתבאר סברת בן הצ"צ דהוא קלקול הגלוי לכל. וכיון שהוא טובה להם לקחת רח"ש בשכר. א"כ שוב כופין זא"ז כיון שיש להם קצת טובה בזה וכמש"ל. ואף אם יש להם בשכר או אף בזול. מ"מ נראה ברור שיכולים לכופם ליקח הרח"ש ושו"ב שיבחרו הרוב. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שלעולם לא יסכימו הקהל כולם לדעת אחת כמ"ש הרא"ש בתשובה שלזה הולכים אחר הרוב. ותמיד יעשו בכל עיר ועיר אגודות ואין לך קלקול גדול מזה וכמ"ש בסימן הקודם: ועוד נראה דכיון שהרוב אין רוצים בזה שבחרו המיעוט. מצד שנראה להם שאינו הגון לפניהם מאיזה טעם שיהיה. א"כ הא קיי"ל שבזה הולכין אחר הרוב. והכרעתם הכרעה שתועלתם הוא שיקחו אחר ולא את זה. וא"כ יש בזה תועלת גם להמיעוט. וממילא כופין אותם ע"ז כיון שיש להם טובה בזה וכמו בכל שותפים כנ"ל. וזה ברור לענ"ד: ועוד נלע"ד לומר שאף אם הרוב מודים שגם ההוא ראוי והגון. רק הם רוצים באחר מבלי שום טעם לתועלת הציבור. וגם אותו שהם רוצים בו הוא הגון. נראה שאף אם נאמר שאין הרוב יכולים לכוף המיעוט במה שאין מחולקים באופן תועלת הציבור (עמ"ש בסימן הקודם בזה). מ"מ כיון דוודאי גם המיעוט לא יכופו את הרוב ליקח אותו שהם רוצים. וא"כ ישארו כ"א בשלו. וזה ודאי גלוי לכל הקלקול שיצא מזה. שיהיה רח"ש או שו"ב מיוחד לכל כת בעיר אחת. ואין לך מקור למחלוקת ופרוד לבבות גדול מזה. ובכה"ג כבר נתבאר שאף המיעוט יכולים לכוף המרובים וכ"ש הרוב. ולזה קרוב בעיני לומר שעכ"פ מטעם זה יכופו הרוב את המיעוט לקחת אותו שהם רוצים לכולם. כדי שלא יהיו שנים בעיר אחת, ומכ"ש לפמש"ל בס"ד דבכה"ג ג"כ אזלינן בתר רוב דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת כמ"ש הרא"ש. ולפ"ז א"צ לזה. וע' בדברי ריבות סי' נ"ז שמבואר מדבריו להדיא שאין ביכולת יחיד לקבל על עצמו חכם או חזן נגד הסכמת רוב הקהל ע"ש: ועוד נראה לפמ"ש הח"ס סי' קצ"ג בשם הכנה"ג בח"מ סי' קס"ג שכ' שמי שיש לו אתרוג מיוחד מ"מ חייב ליתן לאתרוג הקהל. מפני שאם יפסל אתרוג שלו יוכל ליהנות בשל הקהל. ומקורו מהא דמהר"י מינץ שהזכרנו ע"ש. ואין ספר כנה"ג הלז ת"י. וא"כ ה"ה בשו"ב וכדומה יהיה לו הנאה אם יארע איזה אונס להשו"ב שלא יוכל לשחוט. שישחוט אצל השו"ב דמתא וכן ברח"ש. ובאמת סברת הכנה"ג צ"ע. ונראה שבימיהם היה כן דרך הקהלות לקנות אתרוג א' לכולם. וזה היה מקרה רחוק שיהיה לא' אתרוג מיוחד. ולזה הו"ל קנית אתרוג בימיהם כמו בנין ביהכ"נ ובית חתנות וכדומה ענין הכרחי. ואדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל. ולזה כל שאפשר שיהיה לו הנאה מזה אף לעתים רחוקים. כופין אותו לתת חלקו וכמש"ל בזה: ו) וע' תוס' שבועות י"ד ע"א ד"ה דלא שכתבו דכיון דלא מתכפרי בשעיר של עם. לא מייתו לה משל כהנים כדאיתא בש"ס שם. ואף למ"ד דכהנים שוקלים לתרומת הלשכה. מ"מ אם חסרו מעות הלשכה והוצרכו לגבות אין גובים מהכהנים ע"ש. הרי מבואר שכיון שאין צריכים לכפרתו אף שהוא חובת הציבור מ"מ הם פטורים. ואף שעל צד הרחוק יש להם הנאה כגון בכהן שיש לו נין ונכד ישראל וכסברת מהר"י מינץ הנ"ל. וגם דניחא ליה בכפרת הכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. וכבר בארתי במקום אחר בס"ד דהא אי כהנים הם בכלל ערבות תלוי אי כהנים שוקלים אי לא ואכמ"ל בזה. אבל באמת לק"מ דשאני התם דקרא כתיב אשר לעם. וגזירת הכתוב הוא שלא יקחו מן הכהנים רק כיון דכל הקרבנות קרבים מהלשכה. לזה ע"כ צריך לאוקמא קרא באופן כשגובין כמ"ש התוס'. וא"ל דמ"מ ניליף מינה לעלמא. נראה דבאמת אינו דומה. דשם מעיקרא לא נשתתפו כלל בזה כיון שכל כפרתם הוא בפר אהרן כדאיתא התם. ורק שממילא מגיע להם הנאה בכפרת השעיר המשתלח מצד הערבות וכדומה כנ"ל. ובשביל זה לא מיקרו שותפים. אבל בנ"ד שמעיקרא נשתתפו בגוף הענין רק שבפרט זה אין מגיע לאחד ההנאה כמו להשני בזה שפיר כופין זא"ז וכנ"ל. ועדיין צ"ע דהא נשתתפו בתרומת הלשכה ובצרכי רבים. אך י"ל דהשעיר הוציאו מעיקרא מכללם. ואדעתא דהכי לא נשתתפו מעיקרא כלל תיכף בשעת מתן תורה כיון דכתיב אשר לעם: ז) ואין לדקדק מהא דאין קטנים שוקלים אף שיש להם הנאה במה שאבותיהם ומשפחתם מתכפרים. וגם כי הם לא יתפסו בעון הדור. וגם כי הביהמ"ק ממנו היה יוצא שפע טובה לעולם וזה אינו דומה לצדקה ועדיף טפי. ולהנאתם היה ראוי שיתנו ב"ד או אפוטרופסים משלהם. וכבר נתקשה גם בצדקה המהרי"ט חח"מ סי' ס"א דכיון דלכל מילי דנטירותא שקלינן מיתמי. ואין לך שמירה גדולה מהצדקה. ותירץ דאינה שמירה רק הגנה מן העונש על שאין נותנים צדקה וא"כ קטנים שאין מצווים אין נענשים ע"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דוודאי צדקה מביאה הרבה טובה והנותן פרוטה מתברך שש ברכות והוא מדברים שפירותיהם בעוה"ז. אבל באמת לק"מ דעיקר השכר בשביל מעשה המצוה אבל כאן כיון שאין מצווים ע"ז א"כ ממילא אין מקבלים שכר. ועוד דאף כאינו מצווה ועושה אין מקבלים דהא הם עצמם אין להם דעת שיקבלו שכר על מעשיהן ורק הב"ד או אפוטרופוס נותנים בשבילם. וא"כ אין המצוה נקראת עליהם כלל. עכ"פ כ"ז שייך בצדקה. אבל בשקלים הנצרכים לביהמ"ק שגם להם יש טובת הנאה וכמש"ל בוודאי היו צריכים ליתן. וכעין זה כ' המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז גם לענין צדקה ע"ש. אף שבעצם המצוה בקרבנות ואינך אינם מצווים. וא"ל שלא פטרו קטנים רק שהאב לא ישקול בעדו אבל משל עצמו שפיר יתן וכנראה קצת מלשון המשנה פ"ק דשקלים אבל ז"א וכמפורש ברע"ב שם ע"ש ובתוי"ט מ"ג וז"ב וע' שעה"מ פ"א מה' שקלים. ועכצ"ל כמש"ל דכיון דהתורה לא חייבה בשקלים רק איש ולדעת קצת פוסקים רק מבן עשרים ממילא אדעתא דהכי נשתתפו שעד הזמן הלז לא ישאו בעול זה. ולזה כשהתחילו לשקול שוב חייבים דכיון שהסכימו לתת והו"ל כההיא דתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ל' שהזכרנו: ועפ"ז יש ליישב קושיית התוי"ט שם על הרע"ב איך יכול לחייב האב את בנו לשקול. דהטעם הוא שכיון שהסכים כן עם הציבור וחלה הסכמתו בלי קנין ככל מעשה רבים ויכול לקבל אף על זרעו אחריו כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ה' סי' ד' והוא בש"ע י"ד סי' רכ"ח והסכמתו נכללת בכלל הסכמת התורה וכנ"י לתת השקלים ועוי"ל בזה ואקצר. וכעין סברתינו מבואר במהרי"ט שם סי' ס"א שכ' במס שנותנים שהמנהג שעשירים יתנו בעד עניים מ"מ אין זה רק בתורת צדקה ויתומים פטורים. אם לא שהמנהג כן ע"ש. הרי מפורש שאף שהמנהג ליתן עשירים בעד עניים. מ"מ כיון שזה נוסד על מצות התורה בצדקה אמרינן דמעיקרא לא הסכימו שקטנים יתנו כיון שהתורה פטרתן. וגם מבואר שאם מ"מ המנהג שיתנו שפיר חייבים ליתן ומועלת ההסכמה הקודמת לחייב הקטנים. ועדיין יש לחלק בזה ואקצר: ח) עכ"פ זכינו לדין שבכל דבר שהוא צורך הכרחי לציבור והרוב אומרים שתועלת הציבור כך והמיעוט אומרים כך לכ"ע אזלינן בתר רובא וכופין את המיעוט אף במקום שהמיעוט יש להם דבר זה בחנם או בזול וכדומה. ואין יכולים לומר אין אנו צריכים לדבר זה. ומכ"ש במקום שגם להם יעלה ההוצאה כמו שצריך לתת עם הצבור. אלא שצדדנו לומר דאף אם אין מחולקים בתועלת הצבור רק ברצונם לבד. ג"כ אזלינן בתר רובא מצד שאל"כ לעולם לא יסכימו יחד כנ"ל. ומשא"כ בשאר שותפין בוודאי לא שייך למיזל בתר רוב בהו. כי בזה אין שייך