דברי מלכיאל א ט

אותם ג"פ דהא בפ' פרה שם מבואר שאף אותו שקרא כבר חוזר לראש הפרשה אלמא דכיון שקרא שלא כתקונה אינו נחשב כקריאה כלל. ואף דכתב הט"ז שם דדווקא בגלל הס"ת אבל אם לא גלל קורא המותר ובלא ברכה לפניה. הנה אף דבהא דאינו מברך לפניה שפיר אזיל הט"ז לטעמיה שכתב שם בסק"ד כן לענין אם קרא ב"פ. אבל לענין המותר צ"ע דכיון דאף שאותו האיש בעצמו קורא מ"מ בגלל אמרינן דחוזר לראש הפרשה הרי שאין קריאתו הקודמת כלום אף לגבי עצמו: וא"כ מה נ"מ בין גלל ללא גלל. וצ"ל דס"ל דכיון שגלל ונסתלקה קריאה ראשונה לגמרי עד שצריך לברך שנית לפניה אז הו"ל כאלו לא קרא כלל ואינה מצטרפת לקריאה שניה. אבל כשלא גלל וא"צ לברך לפניה מפני שסומך על ברכה שבירך כבר א"כ מוכח שמצטרף עם קריאה ראשונה ושפיר כ' הט"ז שקורא המותר. וא"כ בנ"ד דבזה נראה עיקר כהמג"א בהך דב' פסוקים כמו"ש באחרונים דמברך לפניה אף אותו האיש. וא"כ הו"ל כלא קרא כלל הב"פ. ואף שהמג"א כ' דקורא להלן וחולק בזה על הט"ז וכמו"ש האחרונים מ"מ ראוי לנו לחוש בזה לדעת הט"ז וגם דדבריו מסתברים לזה טוב שיתחיל שנית לקרוא אותם הג"פ ואחריהם הפסוק העשירי ועוד יוסיף שנים אחרים לצאת דעת המג"א הנ"ל דס"ל דהוי שפיר קריאה וא"כ הא קי"ל בסי' קל"ז ס"ו דאין מדלגים רק קורא שנים אחרים לכה"פ יעו"ש. ואף שכתב המג"א דאם אינו עולה לענין הקרואים מותר וכמפורש בסי' רפ"ב ס"ב מ"מ הא יש אוסרים שם בסי' רפ"ב ס"ב ע"ש ברמ"א. וגם דהכא י"ל הסברא שא"צ להמג"א לחזור ולקרוא אף דוודאי כיון שלא קרא כתקנת חז"ל אינו בחשבון כלל מ"מ כיון שעכ"פ נקראו הפסוקים בצבור שפיר יצאו הצבור ידי קריאת הפסוקים רק שלא יצאו ידי קריאת ג' גברי לזה צריך לקרוא פסוקים אחרים. וא"כ גם בנ"ד י"ל כן כמש"ל כיון שלא קרא כתקנת חז"ל וא"כ האחרון מיקרי עולה למנין וא"כ אסור לדלג לכ"ע וצריך להוסיף שני פסוקים דהא אותם ג' פסוקים כבר יצאו הציבור ידי חובת קריאתם כמש"ל. סיומא דמלתא שאם לא קרא רק ט' פסוקים יחזור השלישי ויברך ויקראו לו שנית אותם הג"פ והפסוק העשירי ועוד שני פסוקים כדי שיהיו ג"פ חדשים לצאת ידי כל החששות שהזכרנו: יא והנה ראיתי במהרש"א בתענית כ"ז ע"ב שהקשה למה לא מקשה הש"ס גבי מעמדות מהא דאין פוחתין מי"פ ותירץ משום דסליק ענינא כמו"ש התוס' גבי פ' עמלק. ובמחכ"ת לא ראה שכ"כ הר"ן במגילה שם וכבר בארנו בזה באורך בס"ד. ובפנ"י במגילה ראיתי שהרגיש במה שהעירונו למעלה למה לא קראו במעמדות לראשון בראשית ולב' יהי רקיע ולג' יקוו המים. ותירץ משום שיש ימים שדי בקריאת שני ימים וא"כ לא יהיו דומים הימים זל"ז בקריאתם. ולענ"ד אינו מספיק דאה"נ יקראו בכל יום ג' ימים ובשביל זה לא שייך למימר לא אפשר. והיה נראה הטעם מפני שצריך בכל יום להתחיל עכ"פ בשלו. וא"כ ביום ו' ע"כ לא יקראו רק מב' ימים משישי ושביעי הוא ויכולו כדתנן בתענית שם אך ג"ז דוחק כי מה קפידא הוא זה. ואולי קצרו מפני טורח התענית כדאיתא שם שבמנחה לא הוציאו ס"ת מפני טורח התענית. ויותר נראה שיש בזה איזה טעם כמוס שקראו בכל יום מעשה יום שלמחרתו לפי שכל מעשה יום היתה הכנה על מעשה יום שלאחריו וכידוע שהמאוחר חשוב שהוא התכלית הנרצה ולזה נברא אדם בששי שימצא הכל מוכן לפניו כמבואר במדרשות לפי שהוא התכלית. וכ"ה במד"ר בראשית פי"ט כל המאוחר מחבירו שליט בחבירו יעו"ש שמבאר זה באורך בכל ששת ימי בראשית עד האדם ששולט בכל מע"ב. ולזה בסדר קריאה זו רמזו שהאדם הוא תכלית הבריאה וכדאיתא בש"ס שם בטעם הקריאה במע"ב שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. ופירש"י דהיינו עסקי קרבנות וכ"כ הרמב"ם דקאי על העבודה ע"ש בפיה"מ. ופירש"י שם דאם לא יעסקו בקרבנות יכלו ישראל ח"ו וממילא יכלו שמים וארץ שעומדים בזכות ישראל ע"ש. והיינו כמו"ש שישראל הם תכלית הבריאה שיעבדו לד' ית' ויקיימו תוה"ק. ולזה לא תקנו שיקראו ג"י. ושפיר י"ל דהירושלמי משני גם ע"ז דהיא סדורה של יום וכמש"ל בס"ד. ובששי קורים ויכולו שהוא של שבת שהוא עיקר התכלית שבו מרומז שבת שלעתיד יום שכולו שבת וכידוע. וכבר הארכתי הרבה ואין העת מסכים להאריך יותר כעת בזה וד' יעזרני שלא אכשל בדבר הלכה: סימן ב א ובלשון אין פוחתין בעלמא אם הוא מעכב או לא נראה דהנה בר"ה ל"ב תנן נמי אין פוחתין מי' מלכיות וכו' וקאמר שם נמי כנגד י' מאמרות ע"ש. הנה גם שם הדין אף להפוסקים דסגי בובתורתך כתוב לאמר מ"מ אם התחיל גומר דווקא כולם כמבואר ברא"ש ור"ן וש"פ יעו"ש. ועי' טור וב"י סי' תקצ"א. ולשון יצא ולא יצא שבמשנה שם מוכיח שמעכב אף בדיעבד אם התחיל בפסוקים ולא אמר כולם. ואף שהרמב"ם כ' שאף אם התחיל בפסוק אחד מ"מ אין צריך לקרות יותר ושפיר יצא כבר דברו מפרשיו בזה יעו"ש. ומפרשי דפסק כריב"נ שם ומפרש דשלש היינו אחד למלכיות וא' לזכרונות וא' לשופרות ע"ש. ובמטה אפרים סי' תקצ"א ס"ט פסק להדיא דאם התחיל מעכב אף בדיעבד יעו"ש. ובאלף למטה נשאר בצ"ע בדין זה. ולענ"ד כמו"ש דלשון אין פוחתין משמע כן וכהא דקריאה דאין פוחתין דמעכב כמש"ל ושניהם כנגד י' מאמרות וכן הקורא לא יפחות מג"פ ומעכב לכ"ע. רק דהכא י"ל דכיון דכולם לא מעכב וסגי בובתורתך כתוב לאמר א"כ י"ל דקצתם ג"כ לא מעכבי ולא דמי לקריאה. ואקצר: ב ובברכות מ"ט ע"א איתא צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף ולא יפחות מאחד והפוחת מא' ה"ז מגונה ע"ש הרי מבואר דאינו אלא מגונה אבל שפיר יוצא. ובטור סי' קפ"ז איתא דיאמר תחלה וסוף ואח"כ כתב שלא יוסיף דכשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין וכל המשנה ממטבע חכמים כו' לא יצא כו' ע"ש. ונראה פשוט דמ"ש וכל המשנה לא קאי על הודאה שהרי מפורש בש"ס והובא ברי"ף ורא"ש שם דאף בלא אמר כלום אינו אלא מגונה ורק קאי על שארי נוסחאות שהזכיר שם וע"ש בב"י שבאר ג"כ דבריו על ברית ותורה ואינך. וכן בש"ע לא הזכיר רק הנהו ולא הודאה. וראיתי במג"א שכ' בפשיטות שאם לא אמר תחלה וסוף מחזירין אותו וכ' שכ"מ בטור. ותמיהני איך לא ראה המפורש בש"ס וכל הפוסקים. וכוונת הטור כמו"ש. ולפלא שלא התעוררו האחרונים בזה וחפשתי באחרונים וראיתי במה"ש שכ' אגב שיטפיה שהטור הביא זה מירושלמי ובמחכ"ת הרי הוא בש"ס דילן וגם בירושלמי אינו כלל. ודברי הטור צל"ע שלא הביא כלל הא דלא יפחות מא' והפוחת מא' ה"ז מגונה. וגם מ"ש דכשם שאין פוחתין צע"ג דהא שפיר פוחתין משנים כמפורש בש"ס. וגם עיקר הוכחתו צ"ע דהא אשכחן גבי קריאה דאין פוחתין מיו"ד פסוקים ושפיר מוסיפין עליהם כמפורש בפוסקים וכן למדו משם הפוסקים לענין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דמוסיפין על עשרה ועי' חי' ריטב"א במגילה כ"א וטוש"ע סי' תקצ"א. ואולי מזה שכתב הטור דאין פוחתין הוכיח המג"א דמחזירין אותו אבל הו"ל להזכיר שבש"ס אינו כן. ואולי היתה להטור גירסא אחרת לפי שגם בפסקי הרא"ש ג"כ ליתא לדין דלא יפחות מאחד וכו' יעו"ש וידוע שהטור חיבר קיצור פסקי הרא"ש. ועוד נראה דבאמת הלשון קצת קשה והפוחת מאחת ה"ז מגונה דהול"ל אם לא הזכיר כלל הודאה דמה שייך פחות מאחת. וברא"ש באמת הלשון מי שלא אמר כל עיקר ה"ז מגונה ע"ש. אכן באו"ז ה' סעודה סי' קצ"ו הגי' והפוחת ה"ז מגונה. משמע דקאי על פוחת משנים וזה א"ש וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' ברכות שצ"ל הודאה תחלה וסוף ולא הזכיר כלל הפוחת לא יפחות מא' אם פיחת מא' ה"ז מגונה. דמשמע מזה דאחת מותר אף לכתחלה ורק מצוה מן המובחר הוא בשנים וכעין הא דאיתא