דברי מלכיאל א י

בפסחים ק"ג ע"ב הפוחת לא יפחות מג' והמוסיף לא יוסיף על ז' דמותר לכתחלה לומר ג' הבדלות ע"ש. אלא דשם ליכא מצוה מהמובחר להוסיף והכא עדיף לומר שתי הודאות תחו"ס כנ"ל והו"ל להרמב"ם להביאה. אבל לפמ"ש א"ש דשפיר כתב דלכתחלה יאמר ב' הודאות עכ"פ דקאמר הפוחת הוא מגונה ורק שבדיעבד יצא וזה לא הוצרך להשמיענו דבמקום שלא יצא בדיעבד קאמר הרמב"ם בהדיא שם דלא יצא כמו בברית ותורה. ועי' תוס' חולין ג' ע"א ד"ה אין השומר וגיטין ד' ע"ב בתוס' שם דצריך משמע לכתחילה יעו"ש. ולפ"ז י"ל דגם הטור היתה לו גירסא זו ושפיר סתם שצריך ב' הודאות והא דקאמר כל המשנה ממטבע חכמים לא יצא לא קאי על זה רק על אינך שהזכיר בהדיא לא יצא שבזה נחלק עם ר' יחיאל אחיו וע"ש ובב"י שם אי מחזירין אותו. אלא שעדיין צ"ע לפ"ז דע"כ צ"ל כדקאמר לא יפחות מאחת דאחת מעכב אף בדיעבד והוה ליה להרמב"ם והטור לכתוב זה לדינא. ואם נאמר דגם אחת אינו רק לכתחלה ורק דהוי מגונה עד שיאמר ב' א"כ הו"ל לכתוב זה. ובאמת משמע דהרמב"ם והטור ס"ל דמגונה הוי איסור גמור מדלא הזכירו הך דהכורע בהודאה ה"ז מגונה ובתשובה בארתי בס"ד באורך בענין זה. ואם היינו אומרים שהיתה להם איזה גירסא אחרת הוי א"ש אלא שבכל הפוסקים לא נמצא כן וצ"ע לעה"פ. עכ"פ נשמע דאיכא לא יפחות שאינו מעכב אך י"ל דהיינו משום דמפרש להדיא דהפוחת אינו רק מגונה וכנ"ל אבל בלא"ה וודאי ה"א דמעכב: ג ובר"פ ע"פ לא יפחתו לו מד' כוסות ושם הוי לעיכובא. ושם ק"ג ע"ב לא יפחות מג' הבדלות ומסיק בדף ק"ד שי"ל כמ"ד נהגו העם לומר שלש משמע מזה דאינו רק מנהגא. ואף שפי' רשב"ם שם דאיכא תנא דס"ל הכי מ"מ לשון נהגו משמע שאינו רק מנהג ולא עיכובא ודוחק לומר דהתנא ס"ל לעיכובא רק שהעם נהגו בתורת מנהג כמותו דמנ"ל זה. וע' תענית כ"ו למה נקרא נהגו. וכ"ה מפורש ברי"ף בפ' ע"פ דסגי בהבדלה אחת וג' אינו רק מנהגא ע"ש להדיא וכן ע"ש ברא"ש, והר"ן נראה דס"ל דדוקא הוי ג' ע"ש. ועי' מנחות ל"ט גבי ציצית הפוחת לא יפחות משבע וכו' ושם משמע שאינו מעכב וכן נראה בתוס' שם שכ' שנוהגין אצלינו בחמשה קשרים וכ"נ בפוסקים וע' טוש"ע סי' י"א סי"ד בזה. ובמנחות ק"ו כל הנהו דחשיב שם דלא יפחות הוי לעיכובא. ובערכין פ"ב איתא טובא אין פוחתין ומינייהו הוי לעיכובא ומינייהו שאין מעכבין כגון אין פוחתין מי"ב לוים דמשמע דאין מעכבין דאף בפחות יצאו ידי שיר (אך למ"ד שיר אינו מעכב בערכין י"א מ"מ שייך לומר יצא שא"צ לשיר שנית אם נזדמנו עד י"ב לוים. ובמק"א בארנו זה באורך בס"ד בהל' לוים) ובאמת בשיר לא שייך עיכוב כיון שעיקר שירה בשעת התחלת ניסוך וע' בהל' לוים שלי בזה. וא"כ י"ל דשפיר בהנהו דערכין ג"כ לעיכובא. ורק הך דאין פוחתין מכ"א תקיעות בערכין שם ע"כ דאין מעכבין דהא ג' דלפתיחת ההיכל וודאי אינו מעכב כמובן דמה שייך עיכוב בזה. והך דמנחות י"ל כשהיה תכלת היה מעכב ז' וכמו"ש התוס' שם דבעי תכלת משום ז' רקיעים ע"ש. ובהך דפסחים ק"ג ג"כ י"ל כמו"ש הרשב"ם דתנא ס"ל הכי דווקא. ורק שנהגו בתורת מנהגא כוותיה וכמו"ש הרי"ף וכנ"ל. וא"כ אפשר בכל דוכתא לא יפחות מעכב. ונראה לחלק בזה בין היכא שמדבר בעיקר מצוה או תקנה איך יעשנה שבזה שפיר הוי לעיכובא וכמו גבי קרה"ת וכן בקרואים דשבת במגילה כ"א אין פוחתין מהן ע"ש ולא יפחות מג"פ. ובין היכא שמדבר מפרטי המצוה כמו בציצית שאינו מדבר ממצותה אלא מדקדוקי קשירתה. ובפיאה פ"א מ"ב אין פוחתין מששים אף דהוי רק דרבנן (ע' חולין קל"ז ע"ב) מ"מ י"ל דמעכב מדרבנן: ד ולזה נראה שלשון אין פוחתין אין ה"נ דמשמע הכי ומשמע הכי אבל עכ"פ לכתחלה וודאי מוטל עלינו לעשות כן בחיוב גמור וא"כ הכא שבידינו עדיין לקרות פסוק העשירי וודאי מוטל עלינו לקיים תקנת חז"ל. ואף אם כבר הכניסו הס"ת דמה לי להוציא הס"ת לקריאת כל הי' פסוקים ומה לי לקרות פסוק העשירי. ולא שייך זה בתורת עיכוב כיון שאין אנו חוזרין כל הקריאה לגמרי ובפרט דחזינן בנ"ד דלא יפחות מג"פ מעכב לדינא א"כ ה"ה בזה ובפרט שמפורש במס' סופרים שמעכב לגמרי וכמש"ל שאם דילג באמצע חוזר על שיטתן. ונתברר דוודאי חוזר וקורא וכמו"ש בס"ד [ובטור סי' קפ"ז כ' שאין לומר בחתימה בברכת הארץ הודאה שיהא מעין פתיחה דא"כ הו"ל תלתא הודאות ואין מוסיפין. וצ"ע לכאורה מהא דפסחים ק"ד דקאמר שם דמשום בין יום השביעי לששת ימי המעשה לא מיקרי ד' הבדלות דאומרים זה שיהא מעין פתיחה ע"ש. וצ"ל דשם הכוונה דבין יום השביעי כו' הוא פירושא דבין קודש לחול והויא כחדא הבדלה אבל הכא עכ"פ הוי ג' הודאות. ואף דעיקר הבדלה דשם סמיך אקרא דפ' שמיני להבדיל בין קודש לחול. ושם לא קאי על שבת וחול רק על קדושת המקדש ועבודה ע"ש מ"מ צ"ל דבכלל זה הוי קדושת שבת ודוחק]: סימן ג' נשאלתי במעשה שאירע באחד שנעשה בנו בר מצוה ורצה לעשות סעודה כמנהג. ואך שנזדמן צער ר"ל באותו יום אשר נמנע מלעשותו. והגיע נפשו לשאול אם יש בזה מצוה אם ידחה הסעודה איזה ימים אף שהנער כבר החל להניח תפילין. כי רצונו לזכות בסעודת מצוה וגם הנער רצונו לדרוש קצת בשעת סעודה: א והנה ביש"ש פ' מרובה כתב כמתרעם על העושין סעודת בר מצוה שלא בזמנה דלשמחה מה זו עושה כיון שכבר הגיע הזמן ואינו דומה לסעודת מילה ופדה"ב שאף שעבר זמנם מיקרי סעודת מצוה. דהתם כל יומא חיוב הוא שלא לאחר המצוה משא"כ הכא אם מצד חזקה שהביא ב' שערות א"כ כבר עבר זמנו והו"ל לחנכו מיד ולעשות סעודה. ואם מצד הבאת ב"ש אפשר שעדיין לא הגיע זמנו רק אם דורש הנער לא גרע מסעודת חינוך הבית והוי מצוה עכת"ד. ונראה מדבריו שאף כשדורש זה רק כשהתאחר מלהניח תפילין ולחנכו אבל אם כבר חנכו מקודם א"כ עתה אינה שעת שמחה. וכמו חינוך הבית שבוודאי לא שייך שיעשה אח"כ. ואף דבחתונה מצינו שנמשכה השמחה אח"כ הרבה ולדינא דש"ס עד תריסר ירחי שתא כדאיתא בפ"ק דכתובות זה רק בחתונה אבל לא בכדומה ולא עדיף מאלמן לאלמנה דלא הויא רק שלשה ימים לענין ברכת שמחה במעונו. ובמג"א סי' רכ"ה הביא סתם בשם יש"ש שאף שלא בזמנו מיקרי סעודת מצוה. ולא היה לו לסתום דבריו כי יש חילוק בין אם נתחנך מקודם או לא כנ"ל: ומקור סעודה זו כתב היש"ש שהוא מהא דקאמר רב יוסף בקידושין ל"א דמ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן דגדול המצוה ועושה. אלמא שראוי בשביל זה לעשות סעודה. ולכאורה מזה תמוה טובא על היש"ש הנ"ל שכתב דשלא בזמנו לא הוי סעודת מצוה רק כשידרוש הנער דהא רב יוסף אמר דעביד יו"ט לרבנן אף שכבר הוא מצווה ועומד רק שנתודע לו עתה. ומכ"ש בזה דמה לו שהיה מצווה מקודם כיון שלא עשה ואין לך שמחה גדולה מזו ולא גרע מסעודת חנוכת ביהמ"ק שמשם כל עיקר לימוד סעודת מצוה והיינו שהתחילו לעבוד העבודה בביהמ"ק. ונראה להביא ראיה ממ"ק ט' ע"א דקאמר דילפינן דאין מערבין שמחה בשמחה משלמה שעשה ז' ימים לחנוכת הבית וז' ימים לסוכות ולא עשה יחד. ואי איתא דמערבין איבעי ליה למינטר. הרי לך מפורש שאף שכבר נגמר מלאכת ביהמ"ק מ"מ יכול לעשות חנוכתו אחר כמה ימים. ודוחק לחלק בין בר מצוה שכבר נתחייב לגמר בהמ"ק דהא גם בבית המקדש כיון שכבר נבנה נאסרו הבמות ונתחייבו להקריב בו קרבנות. ועיקר השמחה היתה חנוכת הבית בהבאת הארון והשראת השכינה והקרבת