דברי מלכיאל א פח

בכך שהמיעוט טוענים אסיא דמגן וכו'. כיון שהרוב מתרצים בכך אף שעושה בחנם. והא בכ"מ הרוב כופים המיעוט. שבוודאי יש גם להמיעוט איזה טעם שאינם מסכימים עם הרוב. וכמבואר בתשובת מהר"מ בהג"מ שכולם שומעים ברכה שאמרו דעתם לש"ש. ובכ"ז בטלה דעתם נגד הרוב: ונראה כוונתו דאף דאזלינן בתר רובא. כ"ז רק אם הדבר לתועלת הרבים. אבל אם הוא גלוי וידוע לכל שהוא קלקול ולא תקנה. בוודאי לא שייך זה וכמש"ל בסי' הקודם דבדבר שהוא תועלת השותפות כופין המיעוט את המרובים וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"ג. וזהו כמ"ש המבי"ט סי' פ"ד ורשד"ם סי' רכ"ז שלזה צריך מעמד זט"ה שיראו שיהיה הענין לתקנתם ולא לקלקול ח"ו. ונתקשיתי לעיל אות י"ג בדבריהם. אבל הדבר כמ"ש שהם יראו שאולי הדבר הוא קלקול הגלוי וידוע לכל. ובזה אין שייך כלל לומר שהרוב יכוף המיעוט וכנ"ל. ורק בדבר שיש שיקול דעת בזה שייך למיזל בתר רוב. וזהו ענין החבר עיר ג"כ בהסכמת התקנה. שיראה שיהא לתקנתם. וה"ז דומה למ"ש הרשב"א בתשו' בביטול תקנת שלא לשחוק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סי' רכ"ח ובתשב"צ ח"א סי' קל"ב ועי' ח"א סי' קכ"ג והיינו משום שהוא קלקול גלוי ואין מועיל בזה הסכמת הרוב. וה"נ ס"ל לבן הצ"צ שם דרח"ש בחנם הוא קלקול הגלוי לכל. ויכולים אף המיעוט לכוף את המרובים: ב) בש"ע ח"מ סי' קס"ג סס"ג בהגה"ה הובא ממהר"י מינץ דלענין צרכי רבים כמו בית חתנות ומקוה יתנו אף מי שא"צ לזה. ע"ש ובסמ"ע שחילק בין הך דתשובת הרא"ש דגבי גביית חובות. דכאן שהוא צרכי רבים הקבועים שאני. ונראה סברתו משום דבדברים ההכרחיים אדעתא דהכי נשתתפו שיתנו כולם. וממילא אזלינן בתר רובא בזה. כיון שמחויב ליתן והדבר נצרך לרבים. א"כ לא מיקרי רווחא להאי ופסידא להאי. משא"כ בגביית חובות שהוא תקנה חדשה וכמש"ל בסימן הקודם לחלק בזה בס"ד. ובהגר"א הראה מקור מתוספתא דמי שיש לו חצר בעיר אחרת מחויב לתת חלקו בחפירות בור אף שאינו שותה מהם. וע' בתוספתא שילהי ב"מ שמבואר ששאר דברים אין כופין אותו אלא א"כ דר באותו חצר ע"ש. ואין לזה ביאור. אבל הדבר כמ"ש כי דבר ההכרחי וידוע שאין חצר בלא באר. א"כ אדעתא דהכי נשתתפו ואין לו שום דיחוי. משא"כ בשארי תיקונים. אף כי אם היה דר שם והיתה גם לטובתו. היו יכולים להכריחו לזה וכמו שהוכיח במישור הנה"מ סי' קע"ח. אבל עכשיו שאינו שם אינו מחויב בזה. וממילא מוכח שאף אם המיעוט א"צ כלל לדבר זה. מ"מ כיון שהוא דבר קבוע לרבים והכרחי. יכולים לכוף שיתנו חלקם בזה: ג) ולכאורה צ"ע מזה מ"ש הר"מ אלשיך סי' נ"ב שמי שא"צ פטור וכנ"ל. וזה איזה שנים שנתקשיתי בזה ומצאתי בח"ס חאו"ח סי' קצ"ג שהרגיש בזה. והביא שמהר"ם מינץ נתן הטעם בתשובה דאפילו זקינות צריכים לפעמים מקוה כמו בר"ה ויוה"כ וכדומה. וכן בבית חתנות אולי ימצא לו נין ונכד וכדומה. וחילק הח"ס שם דרק בכה"ג כיון שיש לו קצת טובה כופין זא"ז כמו כל שותפים. משא"כ ברב. יוכל לומר אלו הייתם כולכם חכמים לא הייתם צריכים רב ע"ש. וגם כ' שמסיים האלשיך שאם עיקר מלאכתו לדון. צריך ליתן. כי אולי יהיה לו דין תורה עם אדם עיי"ש. ותמיהני דבאלשיך מבואר שם להיפוך. שאף שאפשר שיזדמן לו איזה עסק בב' או ג' שנים ויצטרך אליו, מ"מ כיון דלא שכיחא שתורתו אומנתו פטור ע"ש. הרי להיפוך מסברת הר"י מינץ הנ"ל. ומכ"ש סברת הח"ס צ"ע דאטו אם היו כולם חכמים א"צ רב לדון ביניהם. וגם כי יש איזה הוראות שאסור לאדם להורות בעצמו. כגון היכא דאיתחזיק איסורא וכדומה ואכ"מ: ורציתי לחלק בין רב שמקבל פרס מידי שבוע בשבוע וכדומה וגם הוא דבר מצוי ותלתא דגמירי יכולים לדון, ולזה כיון שאינו צריך אל דין רק לעתים רחוקות. שפיר יכול לומר שעכשיו שא"צ לדבר זה אין צריך ליתן. מה שא"כ בבנין מקוה וכדומה. שאם יצטרך אל זה בשום פעם לא ימצאנה ולא יבנה אותה ברגע אחד. ולזה שפיר יש לו הנאה במה שיבנו אותה עתה, וכופין אותו לתת חלק. ובזה היה מיושב ג"כ קושיית הסמ"ע מתשובת הרא"ש הנ"ל ומהוצאת לגבות החובות דשם הוא הוצאה לצורך שעה ושפיר יכול לומר כשיהי' לו לפעמים חוב אז אתן. ובאמת צ"ע על הסמ"ע שהוצרך לחילוק בין ענין כללי לשא"ד. דהא בפשוטו כיון שטעם הר"י מינץ הוא משום שעכ"פ יהיה לו הנאה מזה לעתים רחוקות משא"כ בהוצאה לגבות חובות שבוודאי אין לו שום הנאה מזה. ואפשר ס"ל דההוצאה היתה שיתקיימו שטרי חובות לעולם כ"ז שילוו וא"כ אפשר שגם האחרים ילוו אח"כ ע"ש בתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ט' לשונו אך הוא דוחק: ובתשובת הרא"ש כלל ו' ס' ל' איתא תקנה שעושין בני העיר בסתם כל בני העיר בכלל אע"פ שעשאוה לצורך המס ויש מבה"ע שאין פורעין מס. כיון שלא הוציאו שום אדם עכ"ל. והובא בד"מ י"ד סי' רכ"ח אות כ"ה. ולכאורה הוא תמוה דלמה יתן מי שא"צ לתת וסותר למש"ש סי' ט' וכנ"ל. ונראה כוונתו שהתקנה נעשית ברצון כולם וקבלוה כולם על עצמם. כגון שקבעו איזה הכנסה מכללות העיר והכסף יהי' לצורך מס וע"ז אמר שכולם חייבים באותה הכנסה כיון שהסכימו בזה וקיבלוה על עצמם. דאל"כ הו"ל להתנות ולפרש שהם אינם בכלל ההסכמה ההיא. אבל בתחילה בוודאי היו יכולים למחות והיו פטורים מזה. ונראה שזהו סברת הסמ"ע שהזכרנו שבמה שהוא ענין כללי אמרינן שכן הסכימו מתחילה כשנכנסו לישוב. וע"ד כן נשתתפו שיעשו כל דבר ההכרחי כמו מקוה וקבלת רח"ש וכדומה משא"כ פריעת מס ושאר דברים: ד) והנה בהא דתוספתא סוף ב"מ והובאה ברי"ף פ"ק דב"ב ובטוש"ע ס' קס"ג ס"ב שמי שיש לו חצר בעיר אחרת כופין אותו לחפור בורות שיחין ומערות ולא שאר דברים והיינו חומה דלתים ובריח ואינך ששם בס"א. וכן פי' מהר"מ אלשיך סי' ס"ה ע"ש. ולכאורה צ"ע דהא הכא אין לו שום הנאה מזה עתה. ואם שלפעמים אם ירצה לדור שם יהיה לו הנאה או שיהיה לו טוב יותר להשכיר וגם כי תעלה חצירו בשויו יותר ע"ז. דא"כ גם כל אינך יכופו אותו. דוודאי יעלה מקח חצירו כשיהיה בעיר חומה ואינך וכן ביהכ"נ וס"ת. ובפרט שהרי חלקו בהם הוא שוה כסף תמיד. וכן כשלפעמים ירצה להיות שם וכנ"ל. ושם בתוספתא וש"ע סי' קס"א איתא דבית בחצר אחרת כופין לעשות דלת ומנעול ובריח ולא בית שער ע"ש בב"י. וכ' בנתיבות שם לחלק בזה דבית שער הוא רק משום היזק ראיה וכיון שאינו דר שם אין לו היזק ראיה משא"כ דלת ואינך הוא לשמירת גוף הבית שלא יקחו הגנבים החלונות וכדומה לזה חייב ליתן ע"ש. וצ"ע דא"כ למה כופין אותו גבי חצר לחפירת בורות שיחין ומערות. כיון שגם שם אינו תועלת לעיקר החצר רק לדר בו. וא"ל דצריך אם תהי' שריפה ח"ו וכדומה, דא"כ בית נמי. אך זה י"ל שזה היה מוטל בימיהם על בעלי החצירות. אבל עיקר סברתו צ"ע דאם נחוש לסתירת הבית. א"כ מה יועיל דלת החצר. וכמו שינעול החצר כן ינעול הבית. וי"ל דדלת החצר בר"ה שכיחי אינשי: ונראה הסברא כמש"ל דדווקא דברים ההכרחיים אשר מבלעדי זה א"א לדור בחצר כלל או בבית. ובאופן שאף אם יזדמן שיהיה שם רק זמן מועט יצטרך לאותו דבר אזי כופין אותו. ולזה בחפירת באר כיון שבלא זה א"א לדור שם כלל בלי מים. ואם יזדמן שיהיה שם אף עת קצר א"א לו בלי מים וכן דלת לחצר א"א ללון בבית אם לא יהיה החצר נעול. כי בימיהם היו מצוים הגנבים וכדאיתא בב"מ מ"ב ע"א. ולזה כופין אותו לתת חלקו. משא"כ בית שער שהוא רק להיזק ראיה. וזה שייך במי שדר שם בקביעות ולא באקראי וכדאמרינן בב"ב ו' גבי גג וחצר. וכן חומה ודלת לעיר שהוא חשש רחוק שיבוא גייס על העיר וכדומה. ואין לחוש לזה רק מי שדר בקביעות שם. והרי לא חייבו לזה רק מי שדר שם י"ב חודש. והיינו כנ"ל. ולזה הוא פטור מזה: