דברי מלכיאל א פו

כולם כמבואר בכל הפוסקים וכמו בדיינים וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י י"ד סס"י רכ"ח מ"מ וודאי הסכמתם קיימת דאלת"ה לעולם לא יוכלו לעשות הסכמה בעיר אם לא יהיה אחד מהם בביתו ומה הועילו בתקנתם. וכן הוא מפורש בשו"ת המיוחסות סי' ר"פ שאף מי שלא היה בשעת ההסכמה מ"מ חלה עליו ומייתי ראיה מעובדא דשאול ויהונתן כשגזר שאול תענית ויהונתן לא היה שם ע"ש. וע"כ היינו מטעם שהזכרנו דע"ד כן קבלו על עצמם שכל מי שישנו יצטרף ושאינו או שלא רצה לילך בטלה דעתו וכנ"ל. ומ"ש בנוב"י מ"ק חח"מ סי' כ' שאף אחד שלא היה מבטל האסיפה. היינו שהיה בעיר ונתועדו זולתו ע"ש. ואף דבשותפים הדין להיפוך דבאיתיה במתא לא מצי לערער ואי ליתיה במתא מערער שפיר על דין שותפו וכדאיתא בכתובות צ"ד ובח"מ סי' קכ"ב ס"ט. מ"מ הכא שאני דאם אינו בעיר א"א שימתינו עד שיתקבצו כולם. משא"כ כשישנו בעיר ולא קראו אותו לאסיפה שפיר בטילה דהא הדרך לקרוא לאסיפה ולא לילך מעצמם ואם הכריזו שיבואו לאסיפה ולא באו באמת בטלה דעתו. וכ"כ בח"ס חח"מ סי' קט"ז להדיא. וכן מבואר בנוב"י שם שהיה בביתו. וגם לבד זה אינו דומה דשם משמע דאיירי ברווחא להאי ופסידא להאי. ורק שהמנהג לעשות ע"פ רוב וע"ש ואקצר: ולא זכיתי להבין דברי הד"מ בסי' רכ"ח שם אות כ"ה. שכ' ע"ד שו"ת הרמב"ן הנ"ל. מיהו בשו"ת הרמב"ן סי' נ"ט וס"ה כ' בקהל שהכריזו שכ"מ שלא יבוא לב"ד יאבד זכיותיו. אם אמר שלא שמע ההכרזה לא יפסיד וכו' ע"ש. נראה דמשמע ליה שחולק על תשובה הנ"ל. ותמיהני דלא דמי כלל דשם כוונת הרמב"ן דבוודאי חלה התקנה אף על מי שלא ידע מן התקנה. רק דמשמע ליה מלשון ההכרזה שמי שלא שמע ההכרזה לא יאבד זכיותיו. כיון שהכריזו בשביל זה שיבואו לב"ד. וביאר טעמו שם בסי' נ"ט דלא עדיפי מב"ד שנותנים זמן להביא ראיה ע"ש. וכן בהג"ה שם סי' רכ"ח סל"ג הועתק הלשון שלא שמע החרם. ולענ"ד אינו מדוקדק כ"כ. והל"ל לומר ג"כ שלא היה בשעת התקנה שהוא רבותא יותר וכמש"ל: ובב"י סי' רכ"ח שם הביא שו"ת ריב"ש סי' תכ"ב שבהסכמה שכתוב בה למראית עיני המוקדמים [הם הברורים]. סגי ברובם דכיון דכתיב למראית עינם ה"ז אומדנא ואזלינן בתר רובא כדאמרינן בע"ז ע"ב אפילו תרי מגו תלתא ע"ש. וזה צ"ע לכאו' משו"ת הרשב"א שבב"י ח"מ ס"ס י"ג שהזכרנו. וצריך לחלק בין לשון למראית עינם ועכ"פ מבואר שהוא מצד אומד וכמש"ל: יג ובשו"ת מבי"ט סי' פ"ד כתב שלזה צריך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אף שלא קבלום עליהם כדין זט"ה. מ"מ צריך שיראו שיהיה הדבר תקנה להם ולא קלקלה ע"ש. והיינו ראשי העיר בחכמה ויראת חטא ע"ש. ודבריו צ"ע לכאורה דהיכן מצינו שישקלו דיעות הציבור אם הוא חכם או לא וכמש"ל אות ט' בס"ד ובוודאי דעת כולם שוים. וע"כ לא כ' הרא"ש רק ברוב ממון. לא זולת וכנ"ל. ואפשר כוונתו דאף שכל אנשי העיר אם אחד לא בא לאסיפה או כמה מהם בטלה דעתו וכמש"ל. אבל ראשי העיר צריכים להיות. כדי שהם יסבירו להם טוב הענין אם הוא תועלת או לא ואז יוכלו כולם לדון בזה ואז ידונו באמת אחר רוב דיעות. אבל עדיין לא נחה דעתי בזה. והנלע"ד מה שתפסו הרמב"ן והריב"ש לשון זה במעמד זט"ה. דהנה לדעת המבי"ט הנ"ל שלא נתקבלו כלל. א"כ תמוה למה נקיט זט"ה. דאטו קיץ לן דרק ז' איכא במתא ותו לא מן החכמים ויר"א. אבל נלע"ד דהיינו כמו"ש המרדכי הובא בחו"מ סס"י ב' בהגהה. שמנהגם היה באיזה מקומות שהזט"ה היה בכוחם רק להחזיק מנהג שהיה מקודם ולא לחדש דבר. וכשרצו לחדש הוצרכו לאסיפת כל העיר ולדון אחר הרוב. וע' נוב"י מ"ק חחו"מ סי' כ' בזה. ולזה כיון שהם מנויי הקהל עכ"פ. הוצרכו להיות בשעת האסיפה. שע"ז נתמנו שבלעדם לא יעשה כל דבר. ומ"מ דיעותיהם נראה שנמנים בשוה עם אנשי העיר או לפי המנהג כנלע"ד בכוונתם. אם לא נדחוק לומר דלישנא דש"ס מגילה כ"ו נקטו בלשונם. רק שם איתא בהיפוך ואקצר. וכן הוא מפורש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י יו"ד ס"ס רכ"ח שבכ"מ גדולי הקהל בעצה וכאפוטרופסים על עניני הקהל. לפי שא"א לנשים וקטנים וחלושי הדעת להסכים בצרכיהם. ומ"מ אם קצת הקהל מוחים אף שאינם מבעלי העצה מחאתם מחאה. כיון שלא קיבלום עליהם. וכ"ש קצת מבעלי העצה שאין במה שעשו כלום דהא ליכא הגוי כולו. עכת"ד ע"ש בב"ה. אלמא שאף חלושי הדעת מ"מ דעתם שקולה בזה לילך אחר הרוב וכמ"ש בס"ד. וכן בכל הפוסקים לא הוזכר רוב בנין רק מי שנותנים רוב הממון. ולא מי שגדולים בחכמה וכדומה: יד וא"ל דכ"ז לא שייך רק בדברים שבקדושה או של מצוה. משא"כ בשארי דברים יכול כל יחיד לומר אני אהיה לעצמי. אבל ז"א דהא מקור הדין מהתוספתא ושם מבואר כל דברים אף שאינם של מצוה. וכן מפורש להדיא בשו"ת מהר"ם הנ"ל שבהג"מ פי"א מה' תפלה שאף לבנות בית האופים ולסתור כופין זה את זה ואף בערכאות וכן בעניני מסים. עכ"פ לכל דבר ההכרחי לצורך העיר הכל תלוי ברוב דיעות דאדעתא דהכי נשתתפו. וכמ"ש הח"ס סי' ס"א בחח"מ כנ"ל. ומכ"ש בעסק קבלת שו"ב שזהו דבר הנצרך לעיר וכן דרך העיירות להחזיק שו"ב אחד לכולם. וגם הוא צורך מצוה כדי שיוכלו להחזיק שו"ב הגון וי"ש. וגם שיהיה לו פרנסה בריוח שתהא דעתו פנויה לעסוק בדיניו ובאומנתו כראוי: ובאמת היה נראה שקרוב לדון כן אף בשארי בעלי אומניות כמו חייט וספר וכדומה. שאם צריכים לחייט אחד ורוב העיר אומרים שתועלת העיר הוא ליקח את חייט זה או סנדלר זה. בוודאי יכולים לכוף זא"ז. ומ"ש מבית האופים שבתשובת מהר"מ וכנ"ל. אלא שנלע"ד לחלק בזה ע"ש סברתינו לעיל באות י' דדוקא בדבר ההכרחי דאמרינן דאדעתא דהכי וודאי נשתתפו. וכמו הטלת מס וכדומה. וכן בית האופים משמע שבימיהם היה זה נהוג ביניהם. משא"כ בתקנה חדשה וודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו עד שיסכימו כולם. וכמו במידי דאית ליה רווחא להאי וכו'. ובזה י"ל מ"ש הנוב"י מ"ק סי' כ' שהטלת מס מיקרי רווחא להאי וכו' ע"ש. והוא תמוה דהא בהטלת מס מפורש בכ"מ דהולכין אחר הרוב. אבל שם איירי בתקנה חדשה ע"ש ועוד יש לחלק ואקצר: שוב ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קי"ז כתב להדיא כמש"ל. דלא שייך לילך אחר הרוב רק בדבר מצוה. שע"ז נאמר אחרי רבים להטות. ומ"ש הרא"ש זה בענין רבים ג"כ. הוא רק דרך אסמכתא שכן ראוי לומר גם בכל דבר לילך בתר רוב. אבל בשאר דברים בוודאי לא יפסיד היחיד בשביל המרובים ע"ש. [וסברת הח"ס שהזכרנו יותר מבוארת דאדעתא דהכי נשתתפו וכנ"ל.] וע"ש שכ' בזה מחלוקת הפוסקים. אף שלענ"ד ז"א והעיקר כמו"ש דלא שייך רוב רק היכא שישבו לעיין בזה. ותלוי זה בדעתם לבד וכמו ציבור על עצמם. וע"ש סי' רכ"ז עוד בענין זה ג"כ. וביאר שם שאין שייך זה רק היכא שנתועדו ע"ד כן לפלפל בזה. ולא כשמחולקים א' עם שנים בדין. ולענ"ד עיקר הסברא כשאין הדבר תלוי רק בדעתם. וכגון שהם דנין דין זה וכפי שיאמרו כן יקום. משא"כ אם לא נתקבלו לדיינים בזה. רק לעצמם זה אומר כך וז"א כך. בוודאי לא שייך זה דאטו תנאי שקלת מעלמא והא יש עוד חכמים. ואם יתאספו כל החכמים שבישראל אז באמת יש לילך אחר הרוב. וזה הטעם שבב"ש וב"ה לא הלכו אחר הרוב משום דמחדדי טפי וכמש"ל. דהתם עדיין היו הרבה חכמי ישראל חוץ מהם. ורק שמצד הסברא יש לילך אחר הרוב וכנ"ל. וע' רלב"ח בקו' הסמיכה בענין זה: טו ובענין מש"כ דאין שוקלין הדיעות נראה דיש מקום לחלק בזה. כגון בלקיחת רב ומורה וכדומה התלוי בדעת תורה אם הוא ראוי או לא. א"כ אין שייך לצרף דעת ההמון בזה כיון שאינם יודעים מאומה בזה. וקרוב לומר דאדעתא דהכי נשתתפו. ורק נראה שאם יש להם איזה טענה שאינם רוצים בדבר שגם ההמון יודעים זה כגון מפני מדה מגונה או כדומה. בזה וודאי