דברי מלכיאל א פה

בן תורה מצרפין דעתו לדעת הרוב. ולא חילקו כלל בדיעותיהם ובערך האנשים. וגם רוב בנין קראו רוב הממון יע"ש בצ"צ ולא מי שדעתו יפה בזה ע"ש: ט והנלע"ד עיקר בענין זה הוא מה שראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' ס"א ואין כעת הס' ת"י. שכתב שם דאחרי רבים להטות אינו רק בדיינים. אבל בציבור בעי מדינא שיסכימו כולם. רק שנהגו שיתנהגו ע"פ הרוב ואדעתא דהכי נשתתפו ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהא להדיא כתב הרא"ש בתשובה הטעם מקרא דאחרי רבים להטות. וכן במיוחסות שם מקרא דהגוי כולו. ומשמע שהוא דין גמור אבל באמת דבריו נכונים. דהא אין שייך רוב רק היכא שקבלו על עצמם וכמש"ל. וישבו לדין אדעתא דהכי. או בפשרה ושומא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב וכמ"ש בשו"ת הרשב"א בב"י סי' י"ג כנ"ל. אבל בלא"ה לא שייך למיזל בתר רוב. ולזה בהנהגת העיר מפני סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל. שאם לא נלך אחר הרוב לא יסכימו לעולם כולם לדעת אחת. מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו שמה שיסכימו הרוב כשישבו לפקח בצרכי ציבור כן יקום. והו"ל כדאמרי בי תלתא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב: ולזה אין שוקלים הדיעות מי שדעתו רחבה כנגד אחרים. לפי כשקבלום כולם יחד לא שייך זה וכמש"ל. ולזה ג"כ כשיש שם חבר עיר אין הסכמתם כלום בלא החבר עיר כדאיתא בב"ב ח' וכ"ה בפוסקים משום דוודאי אדעתא דהכי נשתתפו שאם יש חבר עיר שתהיה הסכמתו. שבוודאי הוא יורה אותם בדרך הישר והטוב וזה כעין אמרם כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכה"ג. ולזה ג"כ אף כשאמר אחד איני יודע לא בטלה דעת כולם דע"כ אדעתא דהכי נשתתפו שתבטל דעתו ונלך אחר הרוב זולתו דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאחד יאמר אינו יודע ולא יוכלו להסכים שום ענין וצורך העיר. ומיושבים בזה ג"כ דברי הרשב"א שהובא בב"י סס"י י"ג שהזכרנו דשם שבררו ד' או הם ברורים א"כ בזה לא שייכא סברא הנ"ל דלעולם לא יסכימו כמובן. ואף אם לא יסכימו אז ישבו הציבור כולם וידונו אחר רוב דיעותיהם ולזה שפיר כ' הרשב"א דלא אזלינן מסתמא בתר רוב ואוקמא אדינא ושפיר קרי לה שם ספק תקנה ע"ש: ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהולכים גם אחר רוב ממון לפי דוודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו שיוכלו העניים להכריע על העשירים ולהפסידם שהרי זה דומה להיכא דהוי רווחא להאי ופסידא להאי דבעי נמי דעת כולם כמש"ל והוא ג"כ מטעם הנ"ל דאדעתא דהכי לא נשתתפו שילכו אחר הרוב להפסיד ליחיד ולאו כל כמינייהו בזה. ורק אחר שהסכימו כולם אז הסכמתם קיימת להסיע על קיצתן וכמבואר בפוסקים ובענין זה הם כנוגעים ליהנות מהפסד חבירו. וע' בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רל"ז שהאריך לבאר מה נקרא רווחא להאי ופסידא להאי שצריך דעת כולם. ובאיזה מקום סגי ברוב ע"ש. והמהרי"ק שורש א' כתב הטעם דהא דין אנשי העיר או זט"ה הוא כב"ד וגם ביד ב"ד אין כח להפקיע ממון חבירו אם לא למיגדר מילתא ע"ש וכ"כ בשורש ק"פ ע"ש. והיינו כמ"ש כי עיקר מה שהולכים אחר הרוב הוא מצד דהוי כב"ד שקבלו על עצמם וכנ"ל. אבל ע"ז לא קבלום כלל כי גם ב"ד אין זה בכוחם. ולזה למיגדר מילתא שפיר מצו אף הרוב להפקיע ממון היחיד וכמפורש במהרי"ק שם ושורש ק"פ להדיא והוא ממרדכי פ"ק דב"ב והוא כסברת המבי"ט שכ' שם על המהרי"ק מסברא דנפשיה ע"ש: ומ"ש המהרי"ק בשורש ק"פ ראיה מדלא מפרש מהר"מ רשאין להסיע על קיצתן שהכוונה למנות ראשים וממונים אף שלא מדעת כולם. אלמא דבעי דעת כולם. לכאורה אין לו מובן. דהא מפורש דעת מהר"מ בשו"ת מיימוני שהזכרנו ובהג"מ פי"א מה' תפלה דאף למנות ראשים וכדומה ממנים ע"פ הרוב ע"ש להדיא אך הרואה יראה שכוונת מהרי"ק הוא לענין שיוכלו לעשות הראשים שלא כדין במקום שאין שם גדר במילי דשמיא ע"ש להדיא כן. ומ"ש הרמב"ן במיוחסות סי' ר"פ שעושים אף שלא כדין. הוא במקום דאיכא צורך ומיגדר מילתא ע"ש לשונו: י ונראה יסוד סברא זו דדין בני העיר הוא כדין השותפים ורק שנשתתפו ע"ד שילכו אחר הרוב משא"כ בשאר שותפים בעסק וודאי לא שייך זה וכמש"ל בס"ד. והנה בשותפים נראה פשוט שאין יכולים לכוף זה את זה רק בדברים הכרחים כמו דלת או חפירת בור וכן לחי וקורה דבתוספתא הביאה מהר"מ בתשובה שם. אבל אטו נאמר אם יש לשותפים קרקע אחת והמקום מסוגל שם לבנות עליו איזה בנין וכדומה ודאי פשוט שאין אחד יכול לכוף חבירו לבנות עליו בנין הנ"ל אף אם ברור הדבר שירויחו על ידי הבנין וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"א שא"י לכופו רק במה שנהגו ע"ש. ואין יכול לכופו רק בדבר שנדרש לטובת דבר שנשתתפו בו ולא זולת. ולזה נראה שגם בציבור הדין כן שע"כ לא נשתתפו ע"ד לילך אחר הרוב רק בענינים הכרחים להם משא"כ בתקנה חדשה אף שיוצמח להם איזה טובה מזה מ"מ בעי לזה דעת כולם. ולזה בהך דלהסיע על קיצתם שהוא ענין תקנה חדשה לא שייך זה למיזל בתר רובא וכן בכל כה"ג. ולזה היכא דאיכא מיגדר מילתא שפיר הולכין אחר הרוב כמש"ל משום שהוא הכרחי לתועלת השותפות וכנ"ל. ועפ"ז יבוררו דברי הפוסקים במקומותם למושבותם ואין העת מסכמת להאריך: ועפ"ז מבוארים דברי הרא"ש בתשובה. שכ' הטעם דאזלינן בתר רוב משום אחרי רבים להטות דאל"כ לא יסכימו לעולם כולם ע"ש. והוא נפלא דל"ל למימר טעמא דקרא. הא דינא קאמר. אבל לפמ"ש א"ש שמבאר הסברא דנחתו מעיקרא אדעתא דהכי. וממילא אוקמא אדבר תורה גבי דיינים למיזל בתר רוב בדבר שקבלום עליהם וכנ"ל. וזהו ג"כ דעת הרשב"א במיוחסות הנ"ל שהביא קרא דהגוי כולו. שבענין זה הם כדין כל ישראל בגזירה כללית כיון דנחתו אדעתא דהכי וכנ"ל. ובאמת נראה שעיקר ראיית הרשב"א מזה רק שהאיסור והחרם חייל ונתפס עליהם דהא בקרא לא מפורש דרובו ככולו רק בהוריות ג' ע"ב אמרינן הכי. והיינו מקרא דאחרי רבים להטות. ואפשר דממילא נלמד מזה דסגי ברוב וכמובן: יא ועפ"ז נראה ליישב מה שהקשיתי באות ז' על מה דמשמע מתשובת מהר"מ שכשאינו אומר דעתו לש"ש בטלה דעתו. דהא גם בזה שייכא סברת הרא"ש שהזכרנו שא"כ לא יסכימו לעולם כולם יחד וכמו בבחירת רח"ש וראשים ושו"ב וכדומה. לזה נלע"ד לחלק דהיכא שבאים להתוכח בענין אחד שצריך הוצאת ממון וכדומה או מנהג באיזה דבר וצריך לפקח אם נצרך זה להכרח תועלת השותפות או לא. אז ע"כ צריך שיאמר כל אחד דעתו לש"ש שאם אומר כך רק מצד שהוא רוצה בוודאי אין לו להכריח את חבירו לעשות זה כיון שאינו לתועלת השותפות כלל. ואטו אם רוב הציבור יסכימו לעשות איזה דבר שאין ממנו שום תועלת כלל נאמר שיהיה בזה ג"כ שיכופו המיעוט לדעתם. וכבר כתב כעין זה הרשב"א בתשובה לענין תקנה שלא לשחק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סס"י רכ"ח ובתשב"ץ ח"ב סי' קל"ב ורל"ט מבואר באורך בזה שמה שאינו דבר מצוה וצורך הרבים אין שייך בזה לילך אחר רוב. משא"כ אם עיקר הדבר הכל מודים שצריכים אליו והוא מוכרח וכמו לקיחת רב או שו"ב וכדומה רק מחולקים את מי יקחו ויש לפנינו שנים שוים בערכם לא פחות ולא יותר. וכן בבנין ביהכ"נ זה אומר במקום זה וז"א במקום זה ובאופן שאין נ"מ בזה. אז בוודאי הולכים אחר הרוב אף שאין טעמם מצד תועלת השותפות רק שכך רוצים ומצד סברת הרא"ש. שהזכרנו דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת וע"ד כן נשתתפו. ומ"ש בתשובת מהר"מ במניית ראשים וחזנים היינו כשנחלקו אם צריך למנות או אף מי למנות ובאופן שיש חילוק בין אחד להשני: יב ושפיר כ' הגר"א המקור על הא דלא שמע הברכה מהא דאומר איני יודע משום דחד טעמא הוא כיון שאינו דעתו נגלית לפנינו ואינה מצטרפת כלל. וכבר כתבנו דמ"מ אינו מבטל דעת השאר דאדעתא דהכי נשתתפו. וכן צ"ל כשאין אחד בעיר בשעת אסיפה אף שהדין שיהיו רובם במעמד