דברי מלכיאל א פ

מקבל טומאה כיון דלענין טומאה הוי חיבור. ושיטת רש"י הוא לפמ"ש התו' בשבת צ"א שחזר בו אח"כ וס"ל דלא מקבל טומאה רק בכביצה מה"ת: ומ"ש התו' דאיירי במחובר קצת צ"ל דאיירי שמחובר מברייתו ולא שנתחבר אח"כ דאלת"ה אין צ"ל שאין השאר עולה עמו שאף אם עלה עמו לא מיקרי יד להשאר וכמשכ"ל. וכ"ז הוא דלא כהבנת המל"מ בפ"ד מהט"א הל"ג. ועיקר דבריו מ"ש שם שמ"ש הרמב"ם שכל האוכלין מצטרפין לכביצה דהיינו דווקא במחובר. דבריו תמוהים דפשוט דהרמב"ם איירי שנוגע בכולם וכמש"ל. ואם נוגע באחד לא הוי חיבור רק בזיתים וכדומה וכמ"ש בפ"ו מהט"א וכנ"ל ולא היה לו להביא מדברי התוס' רק מהרמב"ם בפ"ו הי"ז וכמש"ל. וע"ש בחולין קי"ח בחי' הרשב"א שהקשה על רש"י בתורת ממ"נ. דאי מחובר א"כ הוי יד לכביצה. ולענד"נ כמ"ש דלא הוי חיבור לענין יד אף דהוי חיבור לטומאה. וגם י"ל דאיירי שנגע בכולן ביחד דלענין זה לכ"ע מצטרפין אף שאינו מחובר וכמש"ל ורק ר' דוסא ס"ל אוכל פרוד אינו מצטרף: יד עכ"פ היוצא מדברינו דלענין טומאה שפיר בעי חיבור גמור שיעלה עמו וגם בעינן דיהא ניחא ליה חיבורו ויהא מדובק בעצם מעיקרו וכמו מקרצות שנושכים זו בזו וכן זיתים שיונקים זה מזה וכמש"ל. ובמחובר מעיקרא תלוי בדעתו להפריד או לא וכדאיתא בתוספתא דעוקצין הובאה בר"ש שם פ"ב מ"ה גבי אגוזים שהתחיל להפרידם וגבי מלפפון. וכן שם במשנה גבי ירקות ע"ש שהכל תלוי בדעתו. וא"כ מיושב היטיב מ"ש הרמב"ם דבעי מחשבה כיון שאינו אוכל. וכיון שמחשב א"כ רוצה בקיומו ואין דעתו להפרידו ולשרפו ולהכי ל"א מיכתית שיעוריה וזה ברור משא"כ לר"ש דס"ל כשרוף דמי [וקצ"ע מהא דכריתות כ"א דקאמר כגון שחיפהו בצק מצטרף לכביצה דהא חיבורי אדם אינו חיבור. וצ"ל דכיון דניחא ליה בזה הוי כמו תבשיל וכמו זיתים שהזכרנו דניחא ליה שיינקו זה מזה ואקצר] ועוד נראה דגבי פרה כתיב ושרף את הפרה ומיקרי פרה אף בשעת שריפה וכמש"ל בשם השעה"מ א"כ הא ביומא ס"ח ובזבחים ילפינן בג"ש פרים מפרה ונילף גם לענין זה. עוד נראה דהא ביומא ס"ח ע"ב איתא דכתיב ושרף אותם פרט כשהוא אפר. וראב"ש ממעט אף חרוכא ע"ש. אלמא דאותם מגלה שצריך שיהא שמו עליו עוד. רק לר"ש דס"ל כשרוף דמי צ"ל שאין מועיל זה כמובן: טו ואם נתפוס כשיטת הרמב"ם דבשיעור דווקא שייך כתותי מיכתת וכמ"ש להדיא בפי"ז מה' שבת הי"ג וכ"כ הכ"מ פ"ח מה' לולב ע"ש. וכ"נ שיטת רש"י ביבמות ק"ג שדקדק וכתב בסנדל משום דבעי שיעור חופה רוב רגלו ע"ש. יש לחלק ג"כ דהכא אף דבשלש על שלש הוי גזה"כ דמטמא מ"מ רובו ככולו אין לנו לומר כיון דבעי שיעורא. משא"כ גבי פרים הנשרפים דלא בעי שיעורא לא שייך כלל לומר מיכתית שיעוריה ושפיר אמרינן רובו ככולו. ובאמת קשה מנ"ל לגע"ג דמטמא דהא מג"ש לא ידעינן רק לכזית. ונראה משום דבקרא כתיב בגד. ודרשינן דהיינו גע"ג. וע' בתו"כ ובשבת כ"ז. וממילא אמרינן דהיינו האי דקאמר דמטמא ורק מהקישא דמת אמרינן גם לכזית. וגם י"ל דזה תלוי אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרא דשיעור בגד בגע"ג. ועוד נראה דכיון דאיתקש בגד לבית כדאיתא בתו"כ והובא ברמב"ם ור"ש פי"ג דנגעים מ"ח מלצרעת הבגד ולבית דבגד מטמא בביאה. אלמא דשיעור בגד מטמא וכמובן. וגם כיון דשתי וערב איתרבי לטומאת אוהל וכדאיתא התם. ובשבת כ"ז ע"ב איתא דגע"ג שוה לשתי וערב ע"ש דגרע משלשה על שלשה. וגם הא הכא איירי גם במוסגר כדאיתקיש לבית דכתיב גם בהסגר. ומוסגר לא מצינו דאיתקש למת ורק מוחלט וכדמשמע בש"ס במסקנא. ואח"כ ראיתי בקרן אורה שנשאר בזה בקושיא יעו"ש: טז ועפ"ז נראה לישב מ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' טומאת צרעת הלי"ג י"ד שבגד מוסגר מיטמא בכזית כמו מוחלט. ומייתי שם ההיקש למת. ותמה עליו המל"מ מסוגיא דיבמות ק"ג שמפורש דלא איתקש למת רק מוחלט ולא מוסגר ונשאר בצ"ע והוא באמת קושיא גדולה לכאורה. אבל הנראה דבאמת דברי הרמב"ם צדקו מאוד. דכיון דעיקר טומאה דבגד ילפינן מהיקישא דבית ובבית הוקשו מוסגר ומוחלט ע' בתו"כ דיליף מכל ימי הסגיר אותו למוחלט שקלף נגעו. וא"כ ע"כ כשיעור המוחלט כן המוסגר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"כ גם בבגד כן מוסגר ומוחלט שניהם שוים. ואל נא תהי כמת. יש לפרש ג"כ באופן זה שלא תהיה כמו שהיא עכשיו שצריכה הסגר וחשובה כמת. וראיה ברורה דהא באדם מצורע מוסגר ומוחלט שניהם שוים לענין טומאת אוהל כמת וכדתנן בפ"ק דמגילה וריש כלים ובנגעים וכ"פ הרמב"ם בפ"י דנגעים ע"ש: לזה נראה שהרמב"ם פי' הסוגיא באופן זה דהש"ס מקשה מעיקר שיעור גע"ג למה מיטמא דנימא כתותי מיכתת ועיקר טומאה שנאמרה בבגד מנוגע יהיה על כזית וכמו שהוקש למת ולא ס"ל מש"ל לשיטת רש"י שגם בגע"ג גזה"כ הוא ומשני הש"ס דאיירי במוסגרת. וכוונת התרצן דמוסגרת לא איתקיש למת בשיעור כזית ושיעורה כבגד גע"ג דאם נאמר דמוסגר איתקיש למת ע"כ צ"ל דמוסגר ומוחלט דינם שוה דהא איתקשו בהדדי. וכיון דמוחלט לא מיטמא בגע"ג גם מוסגר לא יטמא ולזה שפיר מוכיח מסיפא דע"כ איירי במוחלט לפי סברתך וממילא מוכח דגם במוחלט מיטמא בגע"ג ושפיר י"ל דגם מוסגר איתקש למת. ומסיק מושרף את הבגד דמהתם ידעינן שיעורא דגע"ג וממת ילפינן כזית בין במוסגר ובין במוחלט ומדוקדק לשון הש"ס שם אלא אי אמרת מוסגרת אמאי איתקש למת. שהוא תמוה דהול"ל הא לא איתקש למת וכמובן ולפמ"ש א"ש. דמקשה לסברת התרצן אמאי איתקיש למת כיון דהקישא דלבית שפיר איכא לאוקמא בגע"ג וכדכתיב בתרא בגד ולא נקיש למת רק מוחלט [אף שכתב הרמב"ם שם ספי"ג דשיעורו הל"מ נראה שרק שיעור כזית לבגד מנוגע הוא הל"מ אבל אם מוסגר או מוחלט זה ילפינן מקרא] והא דמקשה הש"ס מבית ואף דהא מרבה מוחלט מכל ימי בתו"כ שם. י"ל דאי לאו ונתץ את הבית טפי הוי מוקמינן כל ימי למוסגר שקלף נגעו ע"ש או לדרשא אחרינא כיון דע"כ בעינן והבא אל הבית: יז [והנה בענין טומאה שדברנו ראיתי אח"כ בהגהות הרש"ש דברים מתמיהים ואמרתי לרשום אותם. באהלות פ"ב מ"ב כתב בהא דתרווד רקב שגבלו שאינו מטמא שכ' התוי"ט הטעם מפני שחיבורי אדם אינו חיבור. והרמב"ם בפי' כתב משום דאפר לאו בר גיבול הוא וכתב ע"ז הרש"ש שלדברי הרמב"ם ניחא מה שעיסה וככר מטמא ול"א דהוי חיבורי אדם. רק שתקשה מהא דתניא בתוספתא דחלב מפורד שהתיכו לא מצטרף דהוי חיבורי אדם דא"כ עיסה וככר נמי וכן קשה מרביעית דם הבאה משני מתים דמשמע דמטמא במגע. עכ"ד: וכל דבריו תמוהים דהא תנן בפ"ח דטהרות ובמס' טבול יום שמשקין מחברין האוכלין ומצרפין אותם והיינו טעמא דעיסה ולזה עיסה שנילושה במי פירות אינה מצטרפת. כדתניא בתוספתא דטהרות הובאה בר"ש שם ובתו' זבחים ק"ה ע"ב ד"ה חיבור ולזה הוצרך הרמב"ם לטעם דאפר לאו בר גיבול משום דגבלו במים אבל בההיא דחלב ליכא מים שיחברם. ומ"מ גם דברי התוי"ט בשם מהר"מ שכתב הטעם דלאו חיבור הוא צדקו דהכא איירי בטומאת מת לטמא אדם ומפורש בזבחים ק"ה ע"ב שחיבור משקין אינו חיבור לטמא אדם רק לטומאת אוכל ומשקה רק שהרמב"ם אשמועינן שאף אוכלין ומשקין אינו מטמא דלאו בר גיבול הוא כלל ולא דמי לעיסה. ומה שהקשה מרביעית דם נעלם ממנו שכן הקשו התו' בנזיר נ' ע"ב ד"ה ת"ש וכתבו שבאמת אינו מטמא רק במשא ואוהל אבל לא במגע וכן משמע הלשון דקאמר ר"ע שמטמא באוהל ע"ש מ"ט ע"ב וסנהדרין ד' ע"א. ועוד נראה דהנה התו' בסנהדרין ד' ע"א ל"ל קרא לרביעית דם דהא לא גרע מבשר בשני חצאי זיתים וכ"ש לר' ישמעאל ל"ל קרא לדם הבא ממת אחד ע"ש שנתקשו הרבה בזה. ולענד"נ דהא בבשר כזית מפורד אינו מטמא עד שיגע בכולן כמ"ש התו' בנזיר שם וא"כ קשה למה בדם משמע דמטמא ברביעית אף שנתאסף טיפה אחר טיפה וכן איתא