דברי מלכיאל א עט

למש"ש הרמב"ם אח"כ היו גושים הרבה זה בצד זה ונגע אב הטומאה באחד מהם הרי הוא ראשון והגוש שבצדו שני ושבצד השני שלישי וכו'. והנה במשנה דפ"ב דטבול יום מ"ה שנשנה שם זה ניחא דשם י"ל דאיירי ע"י משקה דהוי שפיר חיבור גמור עיי"ש במ"ג בפי' הרמב"ם [אך לפ"ז יקשה דתפשוט מיניה בזבחים ק"ה שבחיבור משקין מונין בו ראשון ושני ע"ש דמיבעיא לה זה בש"ס] אבל ברמב"ם לא איירי במשקה וא"כ קשה דהא איירי לטמא אחרים דווקא ואח"כ כתב שנגע אה"ט וכו' דהיינו בטומאת עצמן. ועוד קשה דהכא פסק דלטמא אחרים הוי שפיר חבורי אדם חיבור. ובפ"ד מה' טומאת מת הל"ה פסק בפשיטות שאינו חיבור אף דשם הוי לטמא אחרים. והנלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם דבאמת דעתו ג"כ שצריך שיגעו הטהרות בכל הכביצה יחד היינו בכל אוכל ואוכל שבו ואז מצטרף לטמא דלא נימא דבעי דווקא שיהיה אוכל אחד כביצה. אבל להתטמא דס"ל להרמב"ם בכל שהו כמ"ש רפ"ד מהט"א ושפיר קאמר דאינו מצטרף לענין טומאת עצמן שאם נגע באחד מהם אין האחרים מיטמאים ואם נגעה הטומאה בכל אחד ואחד א"כ אין זה מכח צירוף רק שכ"א נטמא כיון דמיטמא בכל שהוא: יא ומ"ש אח"כ היו גושים הרבה ונגע אה"ט באחד מהם. הכוונה שנגע בכולו בכל אוכל ואוכל הדבוק בו. וקאמר שאח"כ מצטרף הגוש יחד לכביצה לטמא את גוש השני וכגון שנגע ג"כ בכולו וכמו שדרך המונחים זה אצל זה ממש אף שקצת דחוק לפרש כן דהא נראה דקאי אקטניות וכ"ה במשנה דפ"ב דטבו"י וקטניות דרכם להיות מדובקים הרבה זה לפנים מזה עד שא"א ליגע בכולם ומ"מ צ"ל ע"כ כנ"ל. ואפשר י"ל דמעשה קדירה שאני דניחא ליה בחיבורו והוה כמו זיתים דניחא ליה שיינקו זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם שם בהל' ט"ז. אך לשון הרמב"ם לא משמע כן. ואפשר ס"ל כסברת הר"ש שהזכרנו באות ח' דכיון שנטמא כביצה מהגוש נטמא כל הגוש אף אותם שלא נגע בהם ע"ש. אך צ"ע מנ"ל סברא זו. והייתי סבור בהסבר זה ע"ד הא דתנן בפ"ק דטהרות מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כולן תחלה. אלמא אף שדבקן אח"כ מ"מ הם כמוהו ורק כשפרשן הם שני ע"ש. ונראה הסברא דלא גרע מידות האוכלין שמוציא ומכניס וא"כ ה"נ י"ל כן דכיון שנטמא בכביצה בטל אינך לגביה. ואף דקיי"ל דיש יד לפחות מכזית מ"מ הכא בעי כביצה דגם גבי מקרצות נראה דבעי שיהא כביצה בהראשונה וכדקאמר בסיפא כשפרשו הם שני ולא קאמר שטהורים לגמרי כשאין בראשונה כביצה. וכן מוכח מסיפא דבשלישית כולן טהורות מאחר דלא אשתייר בהו טומאה כשפירשו ע"ש בר"ש הרי להדיא דבעי שיהא כשיעור. וכ"נ ברמב"ם שהוא מטעם אחד שאחר ההיא דגושים כתב הך דמקרצות ע"ש בפ"ו מהט"א הי"ט: ואף שבתוספתא שם הובאה בר"ש איתא דהיינו דווקא כשנושך מגוף הדבר ולא בדבר המדובק כמו עיגול דבילה וכדומה ע"ש. נראה שלא תפס הרמב"ם תוספתא זו לעיקר שהרי לא העתיק גם ראש התוספתא דבשלישית נעשו שלישי לקודש והיינו משום דמשמע דפליגא אמתניתין בזה. ויותר נראה שכוונת התוספתא לפרש המשנה בפ"ק דטהרות מ"ז שכולן חיבור ליטמא אף אם פירשו. ובזה יש חילוק בין מקרצות לשאר דברים וכמש"ל וצ"ל הך בבא בתוספתא קודם הך דמקרצת וקאי על הא דר"ש שנזכר מקודם ע"ש [ועוי"ל בהך דגושין דהא בתוספתא קאמר דעיגולי דבילה ותמרים אינו חיבור ובפ"ד דטבו"י איתא דתמרים ששלקן חיבור וכ"ה ברמב"ם פ"ו הל' י"ד וט"ו וצ"ל שכששלקן הם מתחברים היטיב ונושכים זא"ז כמו מקרצות. וא"כ הך דגושין הא קאי על מעשה קדירה אקטניות שנשלקו וכ"ה במשנה דפ"ב דטבו"י ושפיר הוי חיבור גמור. אך א"כ מאי קמ"ל ולמה כתב הרמב"ם שהוא רק חיבור לטמא אחרים דגם ליטמא הוי חיבור גמור): יב והא דתניא בתוספתא דטבו"י ופסקה הרמב"ם בפ"ו הי"ד שאם נפלו משקין על דבילה לא נטמא רק אותו מקום והשאר טהור ולפמ"ש הו"ל להיות שלישי דהא כל משקין הוו תחילה. י"ל דלא איירי רק בחולין דלית בהו שלישי או י"ל דאיירי שלא נגעו המשקין בכביצה וכ"נ בתוספתא דפ"ב דטבו"י הובאה בר"ש דר' יהודה ס"ל שנוטל ג' אצבעות ורבנן ס"ל רק מקום מגעו. ואמר רבי נראין דברי ר"י בדבילה שמינה וכו' ע' בר"ש בפ"ג מ"ג בזה. נראה מזה דלא איירי שנטמא בכביצה דהנך ג' אצבעות נראה שהוא שיעור כביצה. וע' פסחים ק"ט בשיעור רביעית ואקצר. אך לפ"ז תקשה דמאי קאמר שהגוש השלישי עושה רביעי הא כיון שאינו מטמא יותר א"כ לא נעשה כל הגוש רביעי רק כפי מה שנגע. דהא בעי שישוייר טומאה גם אם יפרוש זה מזה. [והא דנקיט רביעי ניחא אף דגבי ככר פסק דרק שלישי יש משום די"ל דהכא איירי בקודש. וכן יש לישב התוספתא דפ"ק דטהרות ע"ש בר"ש דלא תקשה אמתניתין] וצריך לדחוק שבאמת לא נעשה כל הגוש רביעי. וכל כה"ג לא הו"ל לסתום כל כך: ובאמת אם נגע בכולם בוודאי מודה הרמב"ם דמטמא אף כשהוא פרוד כמ"ש הראב"ד שם. ומשנה מפורשת היא בפ"ק דטהרות שכביצה ראשון וביצה שני שבללן ואח"כ חלקן ונפלו בבת אחת מטמאים הככר להיות שני ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהט"א הי"ג ע"ש וכן קיי"ל רפ"ג דאהלות ובחולין קכ"ה דנוגע בשני חצאי זיתים טמא וזה ברור. [ובתוספתא שהזכרנו באות י"א י"ב רציתי להגיה בסיפא שאם פירשו נעשה רביעי ויהיה מיושב קושית הר"ש רק שהוקשה לי להגיה במקום שלא שלח הר"ש ידו. ועתה ראיתי בטהרת הקודש להגר"א שהגיה כן] ומתניתין דעדיות פ"ג דפליגי ר' דוסא וחכמים באוכל פרוד נראה דאיירי שנגע בכולם יחד בכביצה ולא איירי כלל במכונס וכ"כ הרמב"ם בפי' שם דאיירי באגוזים וכדומה שהוא דבר שאינו מתדבק ע"ש וע"כ צ"ל כנ"ל. [וי"ל דכוונתו אגוזים שדרכם ליגדל מחוברים כדאיתא בתוספתא דעוקצין הובא בר"ש פ"ב מ"ה. אך ז"א דנראה דבכה"ג לכ"ע הוי חיבור דמעיקרו הוא ומטעם יד ע"ש] וכ"פ הגר"א בפ"ח דטהרות מ"ח דר' דוסא לטעמיה בפ"ג דאהלות דס"ל שאין המגע מצטרף ע"ש בא"ר. ובאמת בפי' בטהרות פ"ח כתב אפילו מחובר ע"ש וצ"ע מנ"ל להרמב"ם זה. וצ"ל דלר"ד שויא מחובר בנוגע בכולן כמו לרבנן כשאינו נוגע רק בא' כיון דס"ל שאין נוגע וחוזר ונוגע. רק לרבנן צ"ע מנ"ל דבעי כנסו דווקא וזו היא השגת הראב"ד עליו בזה [ובתו' חדשים פ"ג דעדיות הכריע כפי' הראב"ד דאיירי ע"י משקה מהא דפ"ב דטהרות דזיתים פרודים אין מטמאים התנור. ובמחכ"ת לא ירד לעומקו דשם הכוונה מפני שאוכלים אין מטמאים כלי חרס רק משקים יע"ש להדיא וברמב"ם. ואדרבא משם ראיה שמצטרף מדאיצטריך לטעמא דאין אוכל מטמא כ"ח רק יש לחלק בין מגע לטומאת אויר וכמש"ל. ומה שלא נטמא הטיפה משקה מפני שלא נגע רק בזית אחד אבל כשהוא גוש אחד מיטמא אף שלא נגע בכולו דהא זיתים הוי חיבור גמור כדאיתא בתוספתא ופסקה הרמב"ם בפ"ו הט"ז וז"ב]: יג עכ"פ כיון שהוכחנו דאין מצטרף לקבל טומאה ורק לטמא א"כ באמת דברי רש"י תמוהים בחולין קי"ח דהא רש"י כתב שם לענין לקבל טומאה ע"ש ותירוץ התוס' דחוק שמחובר באופן שאין האוכל עולה עם היד ובפרט לפמש"ל דדווקא עם היד אינו עולה אבל עם האוכל עצמו עולה ודלא כהמל"מ. ונראה דרש"י איירי שמדובק אוכל כביצה בדיבוק גמור באופן המועיל וכמו בזיתים דהוי חיבור אבל מ"מ לענין היד לא מיקרי מחובר דיד בעי דווקא שיהא יד מעיקרו אבל לא מה שנעשה יד בידי אדם ותוספתא מפורשת היא בפ"ד דאהלות גבי קולית שיש עלי' כזית בשר שמטמא באוהל שאם תחב אדם עליה כזית בשר אינו מטמא וכן קולית שעשאה יד לסכין אין הסכין מטמא והובאה בר"ש בפ"ג שם והיינו שאין חיבורי אדם חיבור. וע' רמב"ם פ"ד מה' טו"מ שלא הביא שם הך דסכין. ונראה משום דהכל אחד כיון שכבר כ' שם שאין חבורי אדם חיבור אלמא דלא מיקרי יד בכה"ג ולא דמי לידות הכלים שהוא כהכלי עצמו ולא מיקרי יד רק לפחות מכזית שמחובר בו. וס"ל לרש"י דמ"מ