דברי מלכיאל א עח

טומאה דבאמת מהני חיבור קלוש אלא דלחי עדיפא טפי דאף חיבור קלוש לא בעי רק לכותל ולא זה לזה וכנ"ל:. ו עכ"פ מיושב היטיב כל מה שנתחבטו בזה הפר"ח ושעה"מ ושאר אחרונים בדברי הרמב"ם האיך ערלה ושאר אה"נ מקבלים טומאה וכן דברי הש"ס במנחות ק"ב. דלענין טומאה לא שייך כלל לומר כתותי מיכתת שיעוריה אבל בכל דבר שצריך שיעור אין מועיל דיבוק הכתיתים וכמו גבי שופר שדיבק שברי שופרות פסול וכן גבי לולב ואתרוג וכדומה. וממילא מיושבת קושיתינו על רש"י הנ"ל דהתם גזה"כ הוא שהפר מטמא ביציאת כולו. והנה אנן קיי"ל דרובו ככולו בכל התורה כולה ולזה אף אם יצא רובו מטמא ואין הטעם משום דשדינן מיעוטא בתר רובא. אלא אף אם נחתך המיעוט ונאבד מכל וכל מ"מ הרוב מטמא מטעם רובו ככולו ולזה לא שייך לומר בזה כתותי מיכתית כי הלא אף אם הוא פרוד ממנו מ"מ מטמא ובחציו ברוב אבר דמיבעיא ליה היינו ג"כ כיון דרובו של אבר הוא מבחוץ חשוב כאלו כולו שם ואף אם נחתך מיעוטו. משא"כ כאן גבי מטלית דג' על ג' דבעי שיעורא וגזה"כ הוא דמטמא בביאה וא"כ כשנכנס רובו צריך לומר דווקא שהוא כאלו נכנס כולו ממש בשלימות כ"א נחתך המיעוט מן הרוב א"כ הרוב בעצמו אינו כלום דהא אין בו כשיעור שלש על שלש ובזה שייך שפיר לומר כתותי מיכתית. וכ"ה להדיא בש"ס נזיר נ"א סע"ב דבעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירא והא חסר או בריה גמירא לה והאיכא וע"ש ברש"י ותוס' והוא מבואר בסברא שכתבנו בס"ד: ואין אנו צריכים לפי סברא זו מש"ל שיהיה כדבוק דבאמת הא השתא דאיירינן בסנדל ובעי למימר ביה כתותי מיכתת ע"כ צ"ל דס"ל כפרוד דמי. ורק שנוגע זה בזה. ולזה בסנדל פסול כה"ג דבעי חופה רוב העקב וקרוע פסול אבל דבוק אף אם הוא טלאי על גבי טלאי שפיר דמי לענ"ד וכן דקדק רש"י בלשונו שם בתחילת הסוגיא דסנדל שיעורא בעי יעו"ש [ולפמ"ש דחיבור קלוש מיקרי. ואם אוחז אחד אין השני עולה עמו א"ש דגם גבי סנדל פסול דהא בעי ראוי לחליצה ויש לעיין בענין זה אם מנעל של חליצה מדובק מהרבה חתיכות כשר דדעת קצת פוסקים דבעי שיהא מחתיכה אחת אך כ"ז הוא מדרבנן גזירה דמנעל מרופט וע' בנ"י פ' מצות חליצה ובטוש"ע סי' קס"ט בזה]: ז ולזה אין אנו צריכים למש"ל דלהכי לא מקשה מסיפא גופא משום דהוא גזה"כ. דהא באמת קיי"ל שכזית מן המת אף אם הוא טחון לרסיסים דקים מטמא באוהל ובמשא. והמה משניות מפורשות בפ"ג דאהלות. וזה לשון הרמב"ם בפ"ז מה' טומאת מת הל"ה כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באוהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחיברו שאין חבורי אדם חבור עכ"ל והוא מהתוספתא ע"ש בכ"מ. ולכאורה צ"ע מ"ש שלמגע אינו מצטרף. דא"כ ל"ל טעמא ברפ"ג דאהלות ובחולין קכ"ה דנוגע ומאהיל אינו מצטרף שאינו משם אחד תיפוק ליה דנוגע בעי שיגע בכזית שלם וכן יקשה מכמה דוכתי. אך ז"א דבאמת אם יגע בשניהם יחד שפיר מצטרף. והרמב"ם דקדק במגע קצתו שהכוונה שמגע קצתו אינו כמגע כולו רק כנוגע באותה חתיכה וא"כ לא נגע בכזית. ודברי המהרש"א שנדחק בזה ביבמות שם תמוה שהוא פשוט כמ"ש דהא התם לענין אוהל איירי. ורק לענין ג' על ג' י"ל דלא שייך זה כיון דמיכתית לאו בגד מיקרי אבל לענין כזית בוודאי ברור כמ"ש: ח ובעיקר ענין צירופי השיעור הנה שיטת רש"י בחולין קי"ח הזכרנו לעיל דמצטרפי אוכלין כ"ש לכביצה ליטמא. והתוס' השיגו על רש"י מהא דהתורה העידה על כ"ח אף מלא חרדל ומהא דכלי מצרף ומשמע במנחות כ"ד דאיירי בנוגע זה בזה. וכן השיג בחידושי הרשב"א שם רק כתבו דאיירי כשאין הגדול עולה עמו ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ גם לענין טומאה אינו מצטרף וכדתנן בפ"ג דטבול יום ומייתי לה לקמן בחולין קכ"ז ע"ב ולכ"ע בעי שם שיאחז במה שהטמא נגע בו ויעלה השני עמו ע"ש. ואפשר כוונת התו' שאם נאחוז ביד לא יעלה השני עמו. אבל אם יאחז באוכל עצמו שפיר יעלה ולזה לא הוי יד אבל לטומאה שפיר מצטרף אם נגע בבשר עצמו וזה דלא כמו שהבין המל"מ בפ"ד מהט"א הל"ג מדברי התו' שאף אם אינו עולה עמו מצטרף וזה ליתא כנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם להדיא בפ"ו מהט"א הל"ט דבעי שיעלה עם זה שנגע בו וכחכמים במשנה רפ"ג דטבו"י: אך י"ל דל"ק מהתם. דהתם איירי בשיש בראשון כשיעור או מדרבנן דמקבל טומאה בכל שהוא לכ"ע ולרש"י ורמב"ם מדאורייתא ורק אמרינן שהשני המחובר בו אינו מיטמא בכך. אבל אם לא הי' בהאחד כשיעור שפיר מצטרף לכשיעור. ואף שלכאורה היא סברא דחוקה דממ"נ אם הוא חיבור יטמא ואם אינו חיבור לא יצטרף אבל מתניתין היא דתנן בפ"ט דטהרות מ"ט נמצא ע"ג פרודים והוא נוגע בכביצה טמא. פרודים ע"ג פרודים אעפ"י שהוא נוגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ופי' הר"ש שם דנפרד האום לגושים ובכל גוש הרבה זתים ולזה טמא כל הגוש כשיש בכביצה ע"ש. ולכאורה אין לו ביאור דאם אין שם רק הגושים שסביבו א"כ פשיטא שמטמא ואם לא למה יטמא הכל כיון שאין האום חיבור. גם הלא כתב בעצמו דהגוש בעצמו ג"כ אינו חיבור וכדתניא בתוספתא להדיא ע"ש במ"ח בר"ש. וע"כ צ"ל כמ"ש דלענין להצטרף לכביצה שפיר מצטרפי כיון שהם מדובקים דכיון שאין בזית כביצה מושך עמו אחרים שיהיו כאלו הם אחד אבל בתר דהוי כביצה שוב אינו מצטרף. אך ז"א דא"כ למה טמא השאר וע"כ דהוי חיבור. וצ"ל סברתו דהא נקיט במשנה דווקא כשנוגע בכביצה אבל אם נוגע בזית אחד מהגוש לא נטמא הגוש והיינו משום דאינו מצטרף רק כשיגע בכולם דאי לא הא אינו נוגע רק בפחות מכביצה. אבל כשנוגע בביצה אמרינן דכיון דהנגיעה אחשביה לחיבור ממילא אין סברא להבדיל בין הכביצה הטמא לאינך והוי כולו חיבור והוא דוחק גדול: ט אבל הרמב"ם פירש בפ"ט מהט"א דבמשקה איירי הכא ולזה בפרודין שהם נוגעים במשקה נטמא המשקה והכל טמא אבל פרודין ע"ג פרודין והמשקה מלמטה א"כ אין אוכל מטמא אוכל רק עד שני או שלישי ושם מפרש הרמב"ם פרודין כפשוטו שהזיתים מפורדין ע"ש. וא"כ מבואר מדבריו שכשנוגע בכביצה מצטרף ומ"מ שאר הזיתים אינם מיטמאים רק משום מגע ולא הוי חיבור. אך עדיין אינו דומה לסברתינו הנ"ל דשם לא נגע רק בפחות מכשיעור וכאן בעי דווקא שנגע בכביצה כנ"ל וא"כ הדרא קושייתינו לדוכתא על התו'. ועפ"ז יש ליישב פירש"י דחולין דאיירי שהטומאה נגעה ביד ובהאוכל השני שאצלו דבכה"ג מצטרף לכ"ע וכנ"ל. ורש"י דנקיט טומאה ביד היינו רק מה שנצרך לענינו וממילא נדחו כל קושיות התו'. וגם אם נאמר כסברתינו הקודמת שאינו מושך עמו רק בכשיעור ג"כ יתישבו קושיות התוס' על פירש"י וכמובן: י והנה במשנה דפ"ח דטהרות ופ"ג דעדיות תנן דאוכל פרוד מצטרף ופירשו הרמב"ם בחיבורו פ"ו מהט"א הי"ז דדווקא שהוא דבוק יחד בגוש אחד וזה רק לטמא אחרים אבל לא לקבל טומאה ע"ש. ולכאו' הוא תמוה דמאי שנא. דאם הוא חיבור ליהוי חיבור אף לקבל טומאה וע"כ איירי שלא נגע בכל הכביצה ביחד רק במקום אחד. וכן תנן בהדיא בפ"ג דטהרות מ"ב ומ"ג דכביצה ענבים כשיצא טיפה אחת נטמאה אף שע"כ לא נגעה עדיין רק באותו ענב שיצאה ממנו לא זולת וכן שם במ"ב מטהר בפרודין והיינו אף שנוגעים זב"ז משום דלא נגע בכביצה. וכ"כ הראב"ד בפ"ו שם להדיא דבפרודין בעי שיגע בכל הכביצה יחד ע"ש בהלי"ז. ונראה שהרמב"ם מודה לו בזה ע"ש והוא רק כמפרש ועכ"פ סברת הרמב"ם קשה להבין. וע"כ צ"ל דליטמא כיון דס"ל להרמב"ם דמקבל טומאה בכל שהו א"כ האוכל שנגעה בו הטומאה נטמא לבדו והשאר אינם מצטרפין כיון שאיננו חסר לו לשיעור. אבל לטמא אחרים שצריך שיעור אז מצטרפין וזהו כסברא שהזכרנו למעלה שאין מושך עמו רק מה שצריך לצירוף לשיעור: אך באמת זה דחוק וגם לפ"ז אין ביאור