דברי מלכיאל א עז

בכזית ואחשבוה לענין זה. וכן צ"ל במת עצמו דהוא איסורי הנאה וגם טעון גניזה וקבורה לשיטת התוס' בד"ה סנדל לחד תירוצא דמה שטעון גניזה מיקרי נמי כתותי מיכתת שיעוריה. וצ"ל דמ"מ אחשביה לשיעוריה לענין טומאה ולזה פירש"י שעיקר הקושיא הוא מדאזיל בתר רובא שכיון שבאמת הוי כאלו אינו א"כ אין לנו לילך בתר רובא בזה דבזה לא מצינו דגלי קרא: ויותר מבוארת הסברא עפ"י סוגיא דחולין פ"ט שמכסים בעפר עיר הנדחת דכל מה דמיכתת מעלי טפי ע"ש הרי להדיא דכתותי מיכתת שיעוריה אין הסברא כמי שאינו לגמרי רק שהדבר כאלו נכתש לרסיסים קטנים של כל שהוא. ורק לר"ש אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לא לרבנן וזהו החילוק בין ר"ש לרבנן בזה. ולזה כאן איך נשדי מיעוטא בתר רובא כיון שכל כל שהוא ממנה הוא כבר כאלו נפסק ממנה ואם נפסק המיעוט בוודאי לא שדינן בתר רובא ורק בכל השיעור גזה"כ לטמא כנ"ל. אח"כ ראיתי במהרש"א שהרגיש על פירש"י ל"ל פי' כפשוטו וכתב מדלא מקשה מסיפא מסתמא היה להם שום ייתור דמטמא בשיעורו ע"ש. והדבר ברור כמש"ל בס"ד: ב רק שקשה לי טובא לפי זה מהא דאמרינן בזבחים ק"ד ע"ב שבפרים ושעירים הנשרפים כשיצאו רובן מטמאים דשדינן מיעוטא בתר רובא וגם איבעיא לר"א שם אם יצא חציו ברוב אבר אי שדינן מיעוטא בתר רובא ע"ש. הרי לפניך דאף דטעון שריפה מ"מ אזלינן בתר רובא. ושם לא כתיב ושרף את הפר רק ושרף אותו. ודוחק להסמיך על מ"ש כאשר עשה לפר הראשון. לבד שאין משמעות מזה כלל אין לנו לחדש דרשות מעצמינו וכל כה"ג הוי הש"ס מפרש לה. ורציתי לומר דשאני התם דחיבת הקודש מכשרתו וכדאמרינן במנחות ק"ב ע"ב דפריך לר"ש דאמר כשרוף דמי אמאי נותר ופרה מטמאין טומאת אוכלין ומשני חיבת הקודש מכשרתו. אך עדיין צ"ע דשם מסיק דאינו רק מדרבנן ע"ש: ובאמת סוגיא דהתם צריך ביאור דמאי מקשה לר"ש הא גם לרבנן תיקשי דמכתת שיעורייהו ובשלמא בפרה י"ל דכתיב בקרא ושרף את הפרה אלמא דקרייה קרא פרה וכעין דאיתא בש"ס לגבי בגד ובית כנ"ל אבל לר"ש לא מהני זה כיון דכשרוף דמי ומצאתי בשעה"מ פ"ד מה' גירושין שכ"כ ע"ש. ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב כתבו דפרה מטמאה לרבנן משום חיבת הקודש וצ"ע דהא רק לר"ש קאמר לה. עכ"פ מנותר אכתי תקשה וכן קושיית התוס' בסוטה שם מערלה וכלאי הכרם. וכן הקשה הפר"ח באהע"ז סי' קכ"ד על הכ"מ שכ' שהרמב"ם פוסק כר"ש מהא דפ"א מה' ט"א שפסק דפרה ופרים וערלה וכה"כ מטמאים טומאת אוכלים ע"ש. ולכאורה תיקשי ליה בלא"ה דגם לרבנן מיכתת שיעוריה: שוב ראיתי שהפר"ח בעצמו הרגיש בזה אח"כ וכתב שלזה דקדק וכתב הרמב"ם מתטמאים דהיינו שרק מקבלים טומאה אבל לא מטמאים אחרים דלטומאת עצמן סגי בכ"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא בש"ס מפורש במנחות ק"ב ע"ב דמטמא אחרים אף לר"ש וגם הא בפ"ג מה' אבות הטומאה הל"ג כתב הלשון שיטמאו טומאת אוכלים. גם לא ידעתי לדבריו מה נ"מ בערלה אם נטמא בעצמו או לא ולסברא דצירוף נחית בתר הכי. גם מ"ש הפר"ח אח"כ דנ"מ לענין צירוף לכביצה פחות משהו משאר אוכלין שזה נחשב כמשהו. תמה אנכי כיון דשיעורו מיכתת א"כ איזה משהו נאמר עליו והלא גם בעפר אמרינן בחולין פ"ט דמיכתת שיעוריה ואין לך משהו מן החול וכבר מבואר במשפטי ההנדסה שהנקודה אין לה שיעור וכ"ה בזוהר ותקונים דנקודה לית לה תפיסה כלל וגם בלא"ה השיג עליו השעה"מ בפ"ד מה' גירושין ע"ש באורך: ג ולכאורה היה נראה בישוב זה דכיון דשיטת הרמב"ם בפ"ג מה' אה"ט דצריכה מחשבה לאוכלה ע"ש וכ"כ בפ"ה מה' פרה שאינו מטמא וע"ש בכ"מ מ"ש בזה להקשות על הרמב"ם ובהשגת הראב"ד בפ"ג מה' אה"ט ובכ"מ שם. ובאמת שיטת הרמב"ם היא כשיטת התוס' בב"ק ע"ז ע"ש באורך בזה ויתישב הכל בס"ד רק שאכמ"ל. עכ"פ נראה דע"כ ל"א מיכתת שיעוריה רק כשעומד לשריפה אבל כיון שחושב לאכילה שוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אבל לר"ש דס"ל כל העומד וכו' לא שייך זה כיון דעכ"פ עומד לשרוף שמצותו בכך ואין מחשבתו מועלת לזה כלל. או י"ל שגם לר"ש שייך זה ותדחה הוכחת הפר"ח מהרמב"ם שפוסק דלא כר"ש וסברא זו היא חדשה ונכונה לכאורה. ולא קשה מסנדל דחליצה ולולב וכדומה דשם ישרפנו אח"כ אבל כאן כיון שחושב לאכילה א"כ לעולם לא יבוא לידי שריפה. ועפ"ז יש לישב קושיית התוס' בכ"מ מהא דר"ה כ"ח דשופר של עכו"ם אם תקע יצא ובחולין פ"ט תניא דלא יצא ע"ש בתוס' ויבמות ק"ד וסוכה ל"א בתוס' שהאריכו בזה. ולפמ"ש א"ש די"ל דבר"ה מיירי שאין בדעתו לשורפו לעולם ובחולין מיירי בדעתו לשורפו אח"כ והיינו דבר"ה מיירי בע"ז של עכו"ם דיש לו ביטול ובדעתו לבטלה אח"כ ולא לשורפה ובחולין בדעתו לשורפה ואפשר לכלול זה בתירוץ התוס' שם לחלק בין של עכו"ם לשל ישראל ע"ש ויש להאריך בזה: ד אבל הנראה לי עיקר לחדש בזה דבאמת אין שייך כלל לענין טומאה מיכתת שיעוריה לפמש"ל להוכיח מההיא דחולין פ"ט דלא אמרינן כאלו אינו כלל רק כאלו הוא כתות לרסיסים דקים וא"כ לא מיבעיא לשיטת רש"י בחולין קי"ח ע"ב דהיכא דאוכלים פחותים מכביצה מונחים יחד מצטרפים להדדי לכביצה א"כ פשוט דאף איתימא דהוא ככתות מ"מ יש בו כביצה מצורף יחדיו ופשטות לשון הרמב"ם בפ"ד מה' ט"א משמע כשיטת רש"י וע"ש במל"מ. ומה שהקשו שם התוס' מהא דחולין כ"ד כ"ח מלא חרדל וכן מהא דצירוף בכלי שרת יש לישב דכל שאינו חשוב צריך לצירוף ומצטרף וכשהוא חשוב שוב אינו מצטרף [וכבר כ' התוס' שם דל"ד נקיט חרדל דה"ה ביצים] וכעין זה מצינו באיסור שחייב על כל זית וזית אף שגם בכל זית היו מצטרפין הרבה חתיכות: ואף לשיטת התוס' שם דלא מצטרפי רק כשמחוברים קצת [וראיה לדבריהם נראה מכריתות י"ג שחיפהו בצק. אלמא דווקא בצק שהוא דבר המתדבק. אך י"ל דשם משום שיחפה אותו מכל הצדדים ע"ש] ג"כ א"ש. דלא גרע חיבור שלפנינו מאלו כבר נכתתו וחזר וחיברם חיבור קל. ומכ"ש לפמ"ש שם התוס' דלא בעי רק חיבור כ"ש אף שאם יגביה האחד ינתק השני ע"ש ושפיר מצטרף לקבלת טומאה לרבנן. משא"כ לר' שמעון דס"ל כשרוף דמי דלא שייך סברא זו דהו"ל כמי שאינו כלל וכנ"ל. ונראה שזו היא כוונת דברי הר"א בתוס' בעירובין פ' ע"ב ד"ה אבל שכתב דלהכי לא אמרינן בלחי מיכתת שיעוריה משום דאם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח עכ"ל. ולכאורה אין לדבריו ביאור וגם קשה דהא גם קורה אם היה מדבק הכתיתים יחד עד שתהא כשיעור שפיר דמי דהא שני קורות מצטרפין בדף י"ד וגם לבוד אמרינן שם ע"ש וא"כ נימא לבוד [אך זה יש לדחות מלבוד ע"ש בסוגיא ובתוס' ובסוכה י"ח] וא"ת לחלק דלחי יש במה לדבק הכתיתין היינו בכותל אבל לא קורה. ז"א דא"כ יניח תחת הקורה נסר קטן ושפיר דמי וזה לא שמענו: ה אבל לפמ"ש א"ש בס"ד שהחיבור שלפנינו הוא בוודאי מיקרי חיבור קצת וכנ"ל רק לא חיבור גמור ולזה בלחי דבעי רק שלא יהא ניטלות ברוח שפיר דמי וכן לענין קבלת טומאה דבעי רק חיבור קצת כמ"ש התוס' כנ"ל. אבל לענין קורה דבעי בריאה לקבל אריח וחיבור גמור וגם ברחבה ד' דלא בעי בריאה הא בעי שיעור גמור ובזה לא מהני חיבור שלפנינו ואפשר דבאמת ברחבה ד' לא אמרינן כתותי מיכתת גם בקורה מטעם הנ"ל אלא שהוא דבר חדש. וכ"נ להדיא דעת הטואו"ח סי' שס"ג ועי' חי' רעק"א בש"ע שם. ודבריו צ"ע ואכ"מ. ואפשר להכריע מכאן שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו דאף ברחבה ד' בעי בריאה ועמ"מ פי"ז מה' שבת הי"ג וע' בחי' ריטב"א בעירבין י"ד וגם בהך דדף פ' רב חייא בר אשי משמיה דרב קאמר לה לפי גירסת הריטב"א שם ע"ש. ובדף י"ד ג"כ רב קאמר לה להא דרחבה ד' אף שאינה בריאה. וברי"ף ורא"ש לא הובא כלל דין זה ע"ש וצ"ע. ואפשר משום דלא שכיח כ"כ ואכמ"ל בזה] ועכ"פ כיון דצריך שיעור גמור לא מהני חיבור קלוש בזה משא"כ לענין לחי