דברי מלכיאל א עו

תרי לישני דלחד לישנא ס"ל דעובדא דמייתי אידך לישנא לא היו דברים מעולם וע' יבמות ל"ה ע"ב. ועיקר ההיכר מהברכה צ"ע דלמי צריך ההיכר. אם לאחרים א"כ אין היכר למי שבא באמצע אכילה וכעין דגזרינן בקה"ת משום נכנסים ויוצאים. ואי לעצמו למה צריך היכר הא יודע שאינו יושב רק בשביל ספק. ובש"ס דמ"ח מצינו שפוחת בה וזה היכר בכל שעה: אבל לענד"נ עיקר שישינים בסוכה כפשטות לשון הש"ס מיתב יתבינן וכעין שהכריע הגר"א ז"ל כידוע. וביאור הסוגיא וטעמו למדתי מדברי הרמב"ם פ"ו מה' סוכה ה' י"ג שכתב שלזה אין מברכין בשמ"ע על הסוכה מפני שהוא רק מספק וכן טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין יעו"ש. והראב"ד השיג שם דאנן קיי"ל כרבא בשבת כ"ג דקאמר דבדמאי אין מברכין מפני שרוב ע"ה מעשרים אבל בספק דעלמא משמע שמברכין. וכבר כתבו הראשונים דהרמב"ם ס"ל דרבא לא פליג על אביי בעיקר הדין רק קאמר של"צ לזה הטעם. ונראה דעת הרמב"ם דכיון דאמרינן בשבת שם דלהכי מברכין בי"ט שני אף דהוי ספק. כי היכי שלא יזלזלו בי"ט שני יעו"ש וא"כ הכא בשמע"צ לא שייך זה. ואדרבא אם יברכו על הסוכה יש לחוש שיזלזלו בי"ט שמע"צ שיאמרו שעדיין חה"מ ולזה אוקמוה אדינא שלא יברכו. ומ"ד מברכינן ס"ל שחוששין שמא יזלזלו עי"ז בכל י"ט שני שיראו מזה שאינו עיקר. ומ"ד לא יתבינן כלל ס"ל שחוששין לבל תוסיף כיון שיושב שמונה ימים כסדר. ולזה לל"ב לא מקשה אדרב יוסף מהא שגדולי הדור ישבו בסוכה בשמיני כי כיון שהם באו מאפר וכל חג הסוכות לא ישבו בסוכה כלל לא מיקרי זה בל תוסיף כלל כיון שלא עשה העיקר וזה ברור דלא שייך בל תוסיף רק אם עשה העיקר. וע' סנהדרין פ"ח ע"ב ובתוס' שם שמתבאר כן וע' ר"ה כ"ח ע"ב וסוכה ל"א ע"ב ובתוס' שם. ועוי"ל דמ"ד שמברכין ס"ל כרבא בשבת כ"ג שמברכין על הספק. ומיושב בזה השגת הראב"ד דלהכי פסק הרמב"ם כאביי משום דפסקינן בסוכה שם דברוכי לא מברכינן. ואפשר דהיינו הנהו תרי לישני. דבשבת כ"ג מקשה רב עמרם על רב דאמר שמברכין על נ"ח מדמאי שאין מברכין ומשני אביי דהוי ספק דדבריהם ורבא משום רוב ע"ה מעשרין וא"כ פליגי אליבא דרב אי מברכין על ספק. ולזה ל"ק ס"ל כרבא אליבא דרב שמברכין על ספק ולזה קאמר לרב דמברכין בשמיני. ול"ב אזיל לאביי דס"ל לרב דאין מברכין על ספק ולזה קאמר לרב דאין מברכין בשמיני ופסק הש"ס שאין מברכין משום דהכי עבדו כל גדולי הדור: שוב מצאתי בחי' הרשב"א בסוכה מ"ז ע"א בביאור דברי הרי"ף שכתב טעם שאין מברכין על הסוכה כי היכי דלא לזלזולי כיון דעיקר טעם שמברכין בי"ט שני ומקדשין אף שהוא ספק משום דלא לזלזולי. וא"כ בשמע"צ אדרבא להיפוך יש לחוש אם יברכו על הסוכה שיזלזלו ביו"ט לזה אין מברכין עכ"ד. וזה קרוב למ"ש בדעת הרמב"ם. ונראה שכתב הטעם דלא לזלזולי לאלומי דמילתא דבלא"ה א"ש כיון דלא שייך הכא דלא לזלזולי כמש"ל אך י"ל שכ"כ דלא נימא שיברך לחוש לזלזול שאר י"ט שני כמש"ל. והרמב"ם כתב עיקר הטעם שאין מברכין משום שאין מברכין על הספק ות"ל שכוונתי לסברת הרשב"א בזה ועכ"פ זה עיקר בביאור הסוגיא בס"ד דלא כהנו"ב: ולהראב"ד דס"ל כרבא דמברכין על הספק נראה ג"כ שלא השיג על הרמב"ם רק לענין טומטום ואנדרוגינוס ע"ש שדקדק בדבריו ספק דאורייתא. אבל בברכת הסוכה מודה לדעת הרי"ף והרמב"ם די"ט שני גרע עוד מדמאי כיון דבקיאין בקביעא דירחי ואינו רק מנהג שלא יחזור דבר לקלקולו כדאיתא בביצה ד' ע"ב. ואף דהש"ס בשבת כ"ג סידר תירוצא דרבא בתר קושיא די"ט שני מ"מ י"ל שגם לרבא צריך תירוץ דלא לזלזולי ורק הש"ס סידר כמו שהקשו זה לאביי ומה שתירץ ע"ז וה"ה לרבא. ואף דבחידושי הרשב"א בשבת כ"ג מבואר דלמאן דס"ל דרבא פליג על אביי בדין ספק מצוה אי טעון ברכה ס"ל דלרבא ל"צ בי"ט שני הטעם דלא לזלזולי רק הטעם משום שספק טעון ברכה. לענ"ד צ"ע זה כי קביעא דירחא ידוע לנו יותר מרובא של ע"ה שמעשרין והוא ידוע לנו בבירור גמור. ובירושלמי ומדרש חזית קרי לה חוקים לא טובים. ודעת הראב"ד נראה וודאי שכן הוא מדלא ביאר על הא דאין מברכין על הסוכה בשמע"צ טעם אחר. גם מ"ש הרמב"ן ורשב"א שם לדעת הרי"ף דגם לרבא ספק ל"צ ברכה. ורק ס"ל דדמאי מיקרי וודאי דדבריהם. ולפ"ז גם י"ט שני מיקרי וודאי דדבריהם. ג"ז צ"ע דא"כ כל ספק מצוה הוי וודאי דבריהם. שמדבריהם צריך להחמיר בכל ספק ולחזור לעשותו. וצ"ל דדמאי ויטב שתקנו חז"ל תקנה כוללת בזה ותמידיית. שייך לקרוא זה וודאי דדבריהם דהוי תקנה כנר חנוכה ומגילה. אבל בכל ספק שבמקרה לא שייך לקרוא זה וודאי דדבריהם. כיון שאינו מחמיר לחזור ולעשות עתה רק מפני שקרה לו ספק. כ"נ ברור כוונתם בזה. אכן בחי' הרשב"א בסוכה מ"ז ע"א מבואר דלדעת הרי"ף גם לרבא הטעם בי"ט שני משום דלא לזלזולי בקדושתו. וצ"ל דעתו דלזה מיקרי וודאי דדבריהם שתקנו לברך ולקדש בו כדי שלא יזלזלו בו. ונראה דהאידנא דידעינן בקביעא דירחא. גם הרמב"ן ורשב"א מודים דדמי י"ט שני לדמאי. ועוד גרע מינה כמש"ל. וצריך לתירוץ הש"ס דלא לזלזולי רק הם כתבו לפי שבזמן הש"ס בחו"ל לא ידעו בכמה מקומות קביעא דירחא והו"ל ספק ממש. לזה ברכו לרבא בו מדינא. לדעת הסוברים דרבא פליג על אביי בזה כמש"ל. וא"כ לפ"ז לכ"ע י"ל פירושינו בסוגיא דסוכה כנ"ל. ושפיר ישינים בשמיני. וכפשטות הסוגיא בר"ה כ"ח ע"ב ועירובין צ"ו אלא מעתה הישן בשמיני ילקה. משמע שישנו בסוכה מדינא. ושפיר נקיט ישן. משום דאכילה איכא היכירא בברכה: ומ"ש הראב"ד בדמאי דהוי ספק דאורייתא צ"ע דהא הש"ס קרי לה ספק דדבריהם. ומכבר ביארתי הכוונה משום דאמרינן בב"מ פ"ח דלקוח פטור מן המעשר מדאורייתא. ושוב מצאתי בחי' הרמב"ן בשבת כ"ג שכתב ג"כ שאף אם וודאי לא עישר אינו רק מדבריהם. נראה כוונתו למ"ש. וצ"ל דעת הראב"ד כמ"ש התוס' בב"מ שם דקונה לאחר מירוח חייב מה"ת במעשר ובש"ס קרי לה ספק דדבריהם משום דהברכה הוא דרבנן וכמ"ש בחי' הר"ן וריטב"א שם: סימן לג באתרוג שנחתך וחיברו בקיסם אי כשר ואף דבי"ט ראשון פסול דלא גרע מנקב מפולש מ"מ יהא כשר בשאר ימים אף כשנחתך לכמה חתיכות. ואף בי"ט ראשון לדעת הסוברים דאף במפולש בעי שיחסר ג"כ. ונעתיק בזה מ"ש בחי' ליבמות ק"ג בענין חיבורי אדם לענין טומאה ומזה יתבררו הדברים בטו"ד: א ביבמות ק"ג ע"ב איתא א"ר פפי משמיה דרבא סנדל המוחלט אם חלצה בו חליצתה פסולה ורב פפא משמיה דרבא אמר כשירה ומקשה הש"ס מדתניא מטלית שיש בו גע"ג אעפ"י שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו מאי לאו מוחלטת לא מוסגרת. אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס כזית טמאתהו וא"א מוסגרת אמאי איתקיש למת. שאני התם דא"ק ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ופירש"י שהקושיא היא דאי מיכתית שיעוריה א"כ לא הוי אמרינן שדי מיעוטא בתר רובא ע"ש. ולכאורה קשה למה לא פירש כפשוטו שהקושיא היא דא"כ מה שייך בה שלש על שלש. ונראה דזה לק"מ דכיון דכתיב להדיא בקרא טמא הוא גבי בגד מוחלט דמטמא ממילא ע"כ דגזירת הכתוב שחשוב הוא לענין טומאה וע"כ דשיעורו כשאר טומאות. וגם הא אין מטמא בנגעים אלא בגד של שלש על שלש כדאיתא בשבת כ"ז וכן נדרש בתורת כהנים פ' תזריע וסופו כתחילתו. וכן ע"כ צ"ל למאי דקאמר דמטמא בכזית בסיפא שם דאיתקיש למת ומוכיח דאיירי במוחלטת וא"כ קשה דיקשה מסיפא גופא דנימא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן כזית. ואף שכתבו התוס' בכ"מ דכל מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק. לבד שהוא דוחק לא שייך כאן כיון דע"כ אתא לסיפא וע"כ צ"ל דשאני התם דגזה"כ הוא דאיתקש למת דמטמא