דברי מלכיאל א עד

היינו משום דהכא דבעינן הדר. א"כ עכ"פ כ"ז שלא נתמעט לא הוי הדר לפנינו וכן בחזזית כ"ז שלא נקלפה. ובדם כ"ז שלא קבלו הכשר מן הפסול מ"מ הפסול מחזיקו. אבל באות נראה טעמו שמדייק מהירושלמי שעיקר הטעם הוא דבעינן שיהא האות מוקף גויל היינו שיהא הפסק בינו לאות אחר או לסוף היריעה. וגם שיהא בהכשר מתחילה. ולזה חשיב לי' הדיו שנפל אח"כ כדבר שנדבק למעלה וכמו שעוה שנדבקה בין אות לאות כיון שאפשר לגררו. כ"נ לדחוק בטעמו. ועוד נראה דס"ל שעיקר הטעם דבעינן מוקף גויל דבעינן כתיבה תמה ולזה לא בעי זה רק בשעת כתיבה ולא איכפית לן מה שנדבק אח"כ. רק אם לא היה אפשר לגרור כלל הו"ל כאלו נתקלקל האות לגמרי. וכל עוד שאפשר לגרור מיקרי האות בהכשירו כמש"ל. והעיקר מפני שעיקר הכשירו בשעת כתיבה כ"נ בדעת הרשב"א. ודחקו לזה ביאור הירושלמי דמגילה שהביא שם. אבל בדוכתי אחריני וודאי בעינן שיתוקן הדבר עכ"פ. ואף דבעלמא כל הראוי לבילה סגי בראוי לחוד כבר נתקשו בזה התוס' בכמה דוכתי ובארו בזה טעמים שונים מ"ט דלא מעכב וע' חולין פ"ג ע"ב בסוגיא ותוס' ואקצר בזה: עכ"פ לפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם שהזכרנו שלא הביא הך דאשחור ביו"ט לפי שהרמב"ם פוסק כר"מ דמכשיר סוכה ע"ג בהמה וס"ל דאף דאינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי מדאורייתא. וע' בסימן שאח"ז מ"ש בזה. ולזה הכא אף דאינו ראוי למעט ביו"ט מדרבנן מיקרי ראוי מדאורייתא ושפיר מיקרי ראוי לתקנו ולזה הכשיר במיעטו אף באשחור ביו"ט וכמש"ל. דסוגיא אזלא אליבא דמ"ד דאינו ראוי מדרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא. וענין זה דראוי לבילה דורש אריכות לבאר על מכונו ואין העת מסכים לזה: סימן לא מה שחדשתי בס"ד ביום א' דסוכות שנת תרל"ד פה באדקי. בסוכה ז' ע"א איתא דשתים כהלכתן אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת. איתיביה אביי והתניא דופן סוכה כדופן שבת ובלבד כו' ויתירה שבת על סוכה ששבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה עה"פ משא"כ בסוכה מאי לאו יתירה שבת דסוכה וכו' לא יתירה שבת דעלמא על שבת דסוכה א"ה ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת כו' דהא את הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר ההוא ל"א ליה השתא מקילתא לחמירתא וכו' משמע דרק בסוכה דשבת כשר בסיכך ע"ג מבוי ולא בחול וכן פסק הרמב"ם. אבל ברי"ף הביא מימרא דרבא סיכך ע"ג מבוי סתם. והקשה הר"ן ל"ל פירש דרק בשבת כשירה. ונראה לישב דהנה קשה לכאורה הא בעי סוכה הראויה לשבעה וכן הקשה בישועות יעקב סי' תר"ל. אבל באמת לק"מ דהא התוס' הקשו מה ענין סוכה לשבת דמה"ת כשר אף בלא לחי ותירצו דאיירי לענין דרבנן ע"ש. ובדרבנן לא בעינן סוכה ראויה. דקי"ל כר"מ לקמן כ"ג ע"א דסוכה ע"ג בהמה כשירה דמדאורייתא מיחזי חזי. אך לכאורה יש לחלק דהכא כיון שהפסול הוא מצד דמדרבנן לא הוי סוכה כלל בזה לא אמרינן דמיקרי ראויה לשבעה משא"כ ע"ג בהמה דהוי מצד אחר: [ובזה יש ליישב מה שקשה טובא על הרמב"ם שפוסק כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה. ובה' שבועות בפ"י פסק כראב"י בשבועות ל"א דמשחק בקוביא מיקרי אינו ראוי לעדות מה"ת ע"ש. ולפמ"ש א"ש דשם כיון דאיירינן לענין עדות ובהך גופא אין לו הכשר שפיר מיקרי אינו ראוי משא"כ בסוכה שהאיסור מצד שאין יכול לעלות ולא פסול בגופו. וכן מיושב בזה מסוטה שפסק הרמב"ם אפילו בעל ארוסתו בבית חמיו. דהיינו נמי כיון שיש לו עון. וכן מיושב קושית המפרשים מסוטה דר"מ גופיה ס"ל דמעוברת חבירו אינה שותה באינה ראוייה לקיימה ולפמ"ש א"ש דעיקר השתיה הוא כדי לברר ההיתר לבעלה אם מותר לדור עמה דבמה שקינא לה דמי לשויא אנפשיה חד"א. אבל כשאינה ראויה בלא"ה באיזה צד שיהיה אינה שותה ועוי"ל הרבה קושיות בזה ואקצר וע' ארה"ח סי' י"ג באורך בזה: אך קשה טובא לפי תירוץ התוס' למה סתם הרי"ף. ולא הביא כלל דאיירי רק לענין דרבנן. ועוד קשה דסתימת לשון רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי משמע אף בחול ולא בשבת ואמורא הו"ל לפרש דבריו. ועו"ק הא דאמר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן וכו' דא"כ קשה על רבא גופיה ל"ל למימר תרווייהו. ולקמן עביד צריכותא מפסי ביראות. וטפי הו"ל להקשות מהך דשתי מחיצות. ועו"ק לפמ"ש התוס' דרבא איירי לענין דרבנן. א"כ הו"ל למימר השתא בדאורייתא אמרינן מיגו בדרבנן מיבעיא וע' בר"ן שכ' שיש מפרשים לזה ולזה בדאורייתא ולזה ולזה בדרבנן. ועוד הקשה הר"ן שם על הרי"ף שלא הביא הך דאמר רבא וכן לענין שבת וזו קושיא גדולה ואי איירי לענין דאורייתא קשה נמי טובא דהא בעינן סוכה הראויה לשבעה כאמור. והנה בשבת צ"א איתא בעא מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת א"ד כל לענין שבת כגרוגרות בעינן א"ל תניתוה אבא שאול אומר שתי הלחם ולה"פ שיעורן כגרוגרת אמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית. הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה אפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה"ר הכא שבת וטומאה בהדדי קאתיין. הרי דלרבא מיבעיא ליה סברא דמיגו לענין דאורייתא. וא"כ קשה טובא היכי פשיטא ליה הכא דאמרינן מיגו. והנה לשיטת התוס' דאיירי בדרבנן. א"ש דספיקא דרבנן לקולא. אבל אם נאמר דאיירי בדאורייתא. ולמ"ד לחי משום מחיצה מדאורייתא. ועי' עירובין ו' ע"ב בתוס' שם לרבנן דבעי ג' מחיצות ושם כ"ב ע"א וכ"כ הר"ן בסוכה שם שיש מפרשים לה בדאורייתא. תקשה כנ"ל. והנה ידוע מחלוקת הפוסקים רש"י ותוס' והרמב"ם אי פחות מכביצה מקבל טומאה או רק לענין לטמא אחרים. וא"כ לשיטת הפוסקים דרק לטמא אחרים קשה דהא בשעת הצירוף אין נעשה שום חשיבות וצ"ל דמ"מ כיון דנעשה חשיבות לאח"כ לטמא אחרים שפיר אמרינן מיגו. והנה מהך דאבא שאול מוכח דהיכא דמקודם בא החשיבות שוב לא מהני המיגו לאח"כ. ולפ"ז נראה דתלי בשיטת הפוסקים הנ"ל אי דווקא סוכה דשבת או לא. דלשיטת הפוסקים דהנ"מ לענין קבלת טומאה וא"כ מיבע"ל לרבא לענין אם בא החשיבות בבת אחת. א"כ ה"נ דווקא בסוכה דשבת שבא בבת אחת משא"כ לשיטת הפוסקים דהנ"מ לענין לטמא אחרים וא"כ אף כשהחשיבות בא אח"כ ג"כ אמרינן מיגו וא"כ יש להכשיר אף בימות החול. כיון שיהיה מחיצה לענין שבת דספיקא דרבנן לקולא כנ"ל. ולכאורה יש להקשות בהא דאמרינן מיגו. מכריתות י"ד דקאמרינן לענין יש אוכל אכילה אחת שצריך ככותבת לענין יה"כ והא שם איירי שהוציאו בפיו והוי כגרוגרת דחשוב לענין הוצאה אך ז"א דביוה"כ תליא במיתב דעתא ולא שייך בזה לומר מיגו. (והנה לכאורה יש לעיין לשיטת הסוברים דתוספת שבת מה"ת. א"כ חל מקודם שבת ואח"כ סוכה דהא לענין מצות סוכה בוודאי לא שייך תוספת. אבל לפמ"ש דאף לא אתו בהדדי אמרינן מיגו א"ש וא"כ י"ל דהרי"ף לטעמיה דס"ל תוספת דאורייתא. וכמ"ש הה"מ פ"ה מה' שביתת עשור לדעתו וא"כ מוכח דאף בימות החול כשרה וכשיטת הסוברים דהנ"מ לקבל טומאה. אבל הרמב"ם לטעמיה דלא ס"ל תוספת שבת וכמ"ש הה"מ שם אך ז"א דנראה דמ"מ בכל רגע מיקרי שבא החשיבות ביחד): ולפ"ז א"ש דהרמב"ם שפוסק בפ"ד מהט"א דמקבל טומאה בכל שהו וא"כ ע"כ הבעיא בשבת היא משום דמצטרף לטמא אחרים ובא החשיבות אח"כ. ומיושב שפיר דקאמר רבא בסוכה ז' וכן לשבת דאמרינן מיגו. משום דבא בבת אחת לא מיבעיא ליה כלל ובסיכך ע"ג מבוי שפיר איירי אף בדאורייתא ומ"מ כשר בשבת דסוכה משום שבא בב"א ובחול בדאורייתא פסול מספיקא דדינא כנ"ל ובדרבנן כשר דסד"ר לקולא ומ"מ בדאורייתא מיקרי בשבת ראוי לשבעה לפמש"ל דקי"ל דאף שאינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי לשבעה והרמב"ם ס"ל דסד"א לחומרא הוא רק מדרבנן כידוע וא"כ מיקרי ראוי לשבעה: