דברי מלכיאל א עג

כנ"ל א"כ אתו בהדדי והוי ניתק לעשה וא"כ לא הוי סופו להקל כלל כנ"ל. ולזה אנן דפסקינן כר"י בלפני זמנו ולא לאח"ז. שפיר ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל: יב ועפ"ז נראה לישב מה דמייתי הירושלמי הך דפסחים וסוכה בפלוגתא והך דת"כ פ' תזריע לטומאת לידה בולד מת בלא פלוגתא ע"ש דנראה דבאמת ר' יהודה מודה דל"א ק"ו שסופו להקל מתוך הסברא עצמה כנ"ל. ורק היכא שבוודאי יבוא לידי קולא כמש"ל אות ט' ולזה בהך דולד מת מודה. ובהך דסוכה פליג משום דשם אינו ברור ביטול העשה. ובזה מיושב הכא מה שמקשים לו רבנן יוכיח מאשם תלוי כיון דלדידיה לא איצטריך ולדידהו לא ס"ל וכמש"ל אות ה'. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת הכא גם לדידיה ס"ל שסופו להקל אינו דין. כיון שברור הקולא. וכגון שחל ע"פ בשבת לפמ"ש התוס' שעיקר מחלוקת ר"י ורבנן לאחר שש. שאז עיקר מצות תשביתו עתו"ס י"ב ע"ב. וא"כ ע"כ לא יוכלו לשרוף לא בשבת ולא ביו"ט שאח"כ. ולזה שפיר איצטריך לר"י גופיה האי ילפותא. ובזה מיושבים דברי הרע"ב שהזכרנו באות ה' ועפמ"ש הנוב"י ע"ש מ"ש בזה בס"ד: סימן ל בסוכה ל"ג איתא בהדס שענבין מרובין מעליו פסול אם הם שחורים. ואם מיעטן ביו"ט כשר. וקאמר דאיירי באשחור מעי"ט דבי"ט הו"ל נראה ונדחה ואין חוזר ונראה. והנה הרמב"ם ושו"ע לא הביאו החילוק בין אשחור מעי"ט לאשחור ביו"ט. ועוד איתא שם דאסור למעטן ביו"ט דהו"ל מתקן מנא. וראב"ש אמר דלוקטן לאכילה מותר. ומקשה דהו"ל פסיק רישא ומשני דאית ליה הושענא אחריתי. והרמב"ם ומחבר לא הביאו חילוק דאית ליה הושענא אחריתי. וכבר נתקשו בזה רבים. ועוד קשה לי דהנה לשון הרמב"ם ומחבר בסי' תרמ"ו עבר ומיעטן או שליקטן אחת אחת לאכילה כשר. והלא דבר הוא ששינה לשון הש"ס וכתב אחת אחת. ובש"ס לא נזכר כן. וכבר הרגיש בזה הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב והנראה דס"ל לרמב"ם דתלי בפלוגתא דר"י ורבנן בביצה ל"ב דאין חותכין הפתילה לשנים ור"י אמר דמדליקה באמצע. והטעם שם משום תיקוני מנא וקאמר שם בש"ס באור נמי מתקן מנא ומשני תנא ר"ח חותכה באור בפי ב' נרות. ופירש"י דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. הרי מפורש מצינו דאף דהוי פסיק רישא דמיתקן מנא ממילא. מ"מ כיון דלא מוכח מילתא שרי. ונראה שהיינו משום דלא הוי רק מדרבנן. וכן מצינו בביצה י"ח גבי טבילה שאין מטבילים כלים בשבת ויו"ט דמיחזי כמתקן מנא. ואדם מותר מפני שנראה כמיקר. הרי אף שמ"מ נתקן האדם שעולה מטומאה לטהרה בכ"ז לא מיקרי תיקון כיון שאינו ניכר כנ"ל. ולזה ס"ל להרמב"ם דה"נ אף דהוי כמתקן מנא מ"מ במלקט לאכילה ולא מכוין לתקן ש"ד. רק איצטריך שיהא היכר שאין רצונו לתקן כל כך. וכהך דביצה שהזכרנו. לזה כתב שלקט אחד אחד לפי שלמעט להכשירו צריך הרבה ביחד עד שלא יהא מרובין ענביו מעליו וזה כשמלקט אחת אחת מוכח שהוא לאכילה ולא מיחזי כמתקן מנא. וה"ז דומה להא דמ"ק י' ע"ב האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דציבי שרי אדעתא דארעא אסור ה"ד שקל רברבי וכו' וכן אינך טובא שם. והיינו דמוכח מילתא. וכ"ה בב"ב נ"ג לענין חזקה. [אף שיש לחלק דשם היכי דשביק זוטרי א"כ אין ראוי עדיין הקרקע לזריעה וי"ל]. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דל"צ כלל להושענא אחריתי. וס"ל דרבנן פליגי בביצה ל"ב על ר"י ואתיא סוגיא דסוכה כרבנן ואיהו פסק כר"י משום דסוגיא בביצה שם אליבי' ותנא ר"ח וע"ש בירושלמי: והנה בהא דאשחור מעיו"ט כתבו התוס' בסוכה ל"ג ע"א הקשו דהא קי"ל בפסחים וכמה דוכתי דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי. ותירצו דשאני הכא שבידו למעט. והנה זה שייך רק באשחור מעיו"ט. אבל באשחור ביו"ט אין בידו לתקן דאסור למעט ביו"ט. כ"כ התוס' בזבחים ל"ד ע"ב דביו"ט הו"ל אין בידו לתקן ע"ש. ולזה מיושב מה שהקשו שם מהא דקבל הכשר. דאף בנראה ונדחה חוזר ונראה כשבידו לתקן. ולפמ"ש א"ש דשם אין בידו לתקן ביו"ט. ומה שהוצרך הש"ס לסברא דנראה ונדחה. כי היכי דלא תיבעי כלל. ודקאמר לא תפשוט משום דמיבעיא ליה בכלל אם יש דיחוי אצל מצות. והנה כ"ז רק למ"ד דאין ממעטין ביו"ט. אבל למאי דקי"ל שמותר למעט לאכילה כמש"ל. א"כ שוב הוי שפיר בידו לתקן. ואף בנראה ונדחה חוזר ונראה כמו בקיבל הכשר שהביאו התוס' כנ"ל. ולזה סתמו הרמב"ם והמחבר דכשר אם מיעטו בין אשחור מעיו"ט בין ביו"ט כנ"ל. וע' מג"א סי' תרנ"ח סק"ד בשם יש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ד דלא שייך פסיק רישיה רק במלאכה גמורה ע"ש. וע' במרדכי שכ' דלמעט הענבים מהדס הוי דאורייתא. ואקצר כי ענין פס"ר בדרבנן דורש אריכות רב: עוד נראה דהנה הרא"ש כ' דחזזית הנקלפת ונשאר מראה אתרוג כשר. והובא בש"ע סי' תרמ"ח. והג"א כ' דיבש או מנומר כשחתכו פסול אף בחוה"מ. דכיון שנפסל אינו חוזר להכשירו והובא ברמ"א סי' תרמ"ט. ונתקשה הגר"א ושאר מפרשים דהני פיסקי סתרי אהדדי. ולכאורה י"ל דהרא"ש איירי קודם יו"ט דהו"ל דיחוי מעיקרא. והג"א איירי ביו"ט דהו"ל נראה ונדחה כדאיתא בסוגיא דאשחור. אבל ז"א דהא הרא"ש וההג"א סתמו דבריהם ולא חילקו. ואפשר לומר דהנה הרשב"א בתשובה כ' והובא בב"י סי' ל"ב דס"ת שנגע אות בחברתה. אם לאחר כתיבה כשר. דכיון שנכתב בהכשר הו"ל עתה ראוי לבילה היינו לגררו בנתיים ואין בילה מעכבת. וביאר בזה ירושלמי דמגילה יעו"ש. והנה הט"ז כתב בסי' ר"פ בי"ד דיריעה שנקרעה תוך ג' שיטין. מ"מ בעי תפירה. וראיתי בס' דה"ח להג' מליסא זצ"ל בהקה"ת שהכריע כהש"ך שם דלא בעי תפירה. דכיון דראוי לתפירה אינה מעכבת וכסברת הרשב"א שהזכרנו. ולענ"ד במחכ"ת ז"א דאם נאמר כן דס"ל הראוי כאלו כבר נעשה. א"כ יפלו כל הדברים הצריכין תיקון והכנה. כי נאמר כאלו כבר נעשה: אבל כוונת הרשב"א דרק שם שהאות כבר נכתב בהכשר כתיקונו. וגם עתה עומד האות כמו שהיה ולא נחסר מאומה. ורק שיש מעט דיו בינו לאות השני באופן שאינו מוקף גויל. ע"ז שפיר אמרינן דעומד לגרור הו"ל כמי שאינו אבל. אם אין האות כהלכתו וודאי לא שייך לומר כאלו כבר נתקן. וה"נ הכא גבי ס"ת שנקרע כיון שאין הס"ת בשלימות כדין לא שייך לומר כאלו נתפר כיון שעתה אינו שלם. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' בסוכה ל"ג שהקשו מהא דמיעטן כשר. ובזבחים ל"ד כתבו דהו"ל אין בידו לתקן משום יו"ט ע"ש. וא"כ קשה מהך דעלתה בו תמרה דדחוי מעיקרא. וכקושיית התוס' בסוכה שם. אבל למ"ש א"ש דהכא הא הו"ל ראוי לבילה שראוי למעטו. והפסול אינו בגוף ההדס. שהרי כ"ז שלא היו הענבים היה כשר. וגם בהיותם ירוקים כשר ולא נפסל רק כשהושחרו. ולזה שפיר דמי להך דהרשב"א שהזכרנו. רק בנראה ונדחה נחתינן להא דיש דיחוי למצות. אבל בנקטם שפסולו בגופו אף שראוי לעלות בו תמרה מ"מ הוי פסולו בגופו כנ"ל. וכן מיושב מה שהקשו שם דבזבחים ל"ד מכשרינן בקבל פסול מן הכשר שבידו לתקן אף דהו"ל נראה ונדחה. ובזבחים נ"ט פסלינן במזבח שנפגם אף שבידו לתקן וכן בהמיר יע"ש בתוס' סוכה ל"ג ובזבחים ל"ד כ' דמומר מיקרי אין בידו כיון שאין דעתו לחזור ע"ש] ולפמ"ש א"ש דשם גבי כשר ופסול אין הפסול בגוף הדם רק מבחוץ. אבל במזבח שנפגם ובהמיר הוי הפסול בגופו. ול"ש כלל לומר שראוי לתקן כנ"ל. והך דסוכה ל"ג נראה דכיון דאשחור ביו"ט מיקרי אינו ראוי כלל. כיון שמתחילת פסולו היה י"ט ואסור למעט ואזלא אליבא דר"י בדף כ"ג דסוכה ע"ג בהמה אף דהוי פסול דרבנן מיקרי אינו ראוי לשבעה. וה"נ מיקרי אינו ראוי למעט אף דהוי רק מדרבנן: ועפ"ז מיושב ג"כ דברי הרמ"א שהביא לההג"א. דשם הוי הפסול בגוף האתרוג שקצתו יבש או מנומר וצריך לחתוך מגופו משא"כ בחזזית שעומדת ע"ג האתרוג ונקלף מלמעלה. וא"כ האתרוג גופו הוא בכשרות רק שגדל עליו מלמעלה איזה דבר וזה מיקרי שפיר ראוי לקלפו ולחזור להכשירו וכמש"ל. ואף דבס"ת מכשיר הרשב"א אף קודם שנגרר. וכאן בעינן שימעטנו