דברי מלכיאל א עא

מ"מ היינו קבורה דידה. אבל לפמ"ש י"ל דאשם תלוי קאי על הקודם דקאמר כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומם ה"א ישרפו ומפרש דבאשם תלוי בכה"ג איכא פלוגתא משא"כ חטאת העוף דכולה בשריפה. ואף אם נפרש כפשוטו בפירש"י מ"מ י"ל שרש"י נקטה מפני שלשון א"ת ישרף משמע כולו [והא דלא עריב א"ת וחטה"ע י"ל משום דא"ת איירי דווקא בנודע וחטה"ע דווקא בלא נודע וכנ"ל] אבל באמת גם בלא נודע נחלקו כשנפסל ולענין מש"ל דלר"מ מתחזי כזבח פסול וכ"כ התו' בכריתות כ"ד. צ"ע דבתו"כ פ' ויקרא סי' שס"ח שס"ט דריש לה מקרא דמיקרי אשם קצת לאחר שנשחט ורק קודם שנשחט ממעט לה ר"מ מאשם ע"ש דמשמע דהוי פסול מן התורה. וע' בפיה"מ להרמב"ם מה שהביא בשם הספרא בזה וע"ש בספרא]: ד וכן מוכח בסוגיא דפסחים כ"ח דקשה טובא מאי מקשה א"ת וחטה"ע יוכיחו די"ל מה לחמץ ונותר שכן ענוש כרת משא"כ הני וגם מה שייך בל תותירו באשם תלוי שנודע שלא חטא אבל לפירש"י בפסחים א"ש [אך בלא"ה י"ל דהא חטאת העוף ישנה שפיר בבל תותירו אם היא חייבת כיון שהוא ספק וגם חייב כרת אם אכל ממנו נותר דקמי שמיא גליא אם חייבת ואשם תלוי נקטה אגב חטה"ע דפליגי בהו בהדדי]. ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בסתירת פירש"י דפסחים להך דתמורה ודחה פירש"י דפסחים ולענ"ד י"ל כמ"ש גם הרגיש בקושייתינו דנימא מה להני שענוש כרת וחידש שיש דין נותר גם בזבח פסול ותפס זה לחידוש גדול ע"ש. לענ"ד מוכח מסוגיא דפסחים דף פ"ב ובתו' שם להיפוך דפסול בדם ובעלים תעובר צורתו. אלמא דפסול א"צ לשורפו ביומו וע"כ ישאר למחר דאין שורפין בלילה וכ"כ התוס' שם ד"ה בשלמא להדיא דלא כהצל"ח. ואף לדבריו לא הועיל כאן גבי א"ת שנודע שלא חטא שכל עיקר קדושתו הוא רק קדושת דמים כמ"ש התו' בכריתות כ"ד וודאי לא שייך לומר שישנו בבל תותירו. וגם כיון שלא נזרק הדם לא מיקרי בכה"ג פסולו בגופו דהוי כמו שנשפך דמו או שנטמאו הבעלים או מתו שדינו בעיבור צורה. ואף דבדף ע"ג ע"ב גבי פסח איתא שכשנודע שמתו הבעלים מקודם מיקרי פסולו בגופו מ"מ הרי כתב שם הצל"ח לדעת הרמב"ם שצריך שיהא ידוע מקודם שמתו הבעלים ע"ש. ונראה דיש לחלק בין פסח לאשם תלוי. דבפסח לא היה לו להביאו על הספק רק כשברור לו שיש לו בעלים משא"כ בא"ת שעיקר הבאתו הוא על ספק. ולזה כשנודע אח"כ קודם זריקה נלע"ד דוודאי לא מיקרי פסולו בגופו. וטעם הרמב"ם דבעי גבי פסח שנודע מקודם שנטמאו או שמתו משום דאל"ה הו"ל זבח פסול כיון שבשעת שחיטה הו"ל להעמידו בחזקת טהור וחי וברשות שחט וזהו ממש כטומאת התהום דבדף פ' שנודע אח"כ שהיה טמא מקודם דהציץ מרצה]: ה ובאמת קשה להבין ביאור הסוגיא דקאמרי רבנן לר"י יוכיח ולדידהו נשאר האי יוכיח ולר"י א"צ כלל האי לימודא דהא איהו ס"ל בעלמא דאמרינן ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל וכמו דס"ל בסוכה ל"ז וכ"ה בירושלמי בפ"ב דפסחים בהדדי ע"ש. וא"כ למאי קאמרי ליה האי יוכיח. ובנו"ב מ"ק חיו"ד סי' ל"ד הקשה דכיון דאיפרך ר"י א"כ עכ"פ מנ"ל שריפה בחמץ. ודבריו תמוהים דהא ר"י ס"ל קו"ח שסופו להקל וכנ"ל וקצת הרגיש שם בעצמו בהג"ה בזה. וכן בד' שיטות למהרי"ש ראיתי שנתקשה בזה לר"י קצת והוא תמוה כנ"ל. ובזה תמוה פי' הרע"ב בפסחים בפ"ב שפי' טעם ר"י מנותר במ"מ. והא עיקר טעמו משום קו"ח כנ"ל. ובנו"ב שם הקשו לו עליו דהא איפרך האי מ"מ. ותירץ דר"י לטעמיה ס"ל אין אחע"א ואין חל איסור שור הנסקל על חלב דהנאה הוי רק איסור חמור ע"ש. אבל אכתי תיקשה כנ"ל. וגם לפ"ז מאי מדחו ליה רבנן א"ת יוכיח דהא לדידיה שפיר קאי לימוד הקודם מנותר. ובעיקר תירוץ הנו"ב תמה אני דלענ"ד לא שייך כלל בזה אחע"א דהא בכל שור איכא חלב ואפ"ה אמר רחמנא בעל השור נקי שלא יהא לו ממנו שום הנאה. וגם עור ממעט מינה בב"ק מ"א. ועוד ראיה מב"ק מ"א ע"ב דקאמר ר"ע לר"א הביאו לב"ד וישלם לך ע"ש והא לר"א אמרינן בחולין קי"ג לחד תירוצא דאין אחע"א וא"כ שפיר משתלם מחלבו של שור הנסקל שמותר בהנאה אלא ע"כ דהכא כ"ע מודו דאסור [וגם י"ל דחלבה של ע"ע יוכיח דנראה דאסור בהנאה לכ"ע דילפינן שם שם ממרים] ובלא"ה קשים דברי הנו"ב וכבר תמהו עליו בתו' רקע"א במשניות פ"ב דפסחים ובטעה"מ פי"ז מהא"ב ובמק"א הארכתי בזה: [והנה התו' בב"ק שם הקשו בש"ס דפריך דכיון דנבילה היא איני יודע שאסורה והקשו התו' דדילמא איירי בבן פקועה ע"ש שתירוצם דחוק. ובשטמ"ק תירץ באמת דאתיא כר"מ דב"פ טעון שחיטה. ועדיין קשה טובא דלרבנן מנ"ל דשחטו אסור כיון דאיצטריך קרא דלא יאכל לגופו ואת בשרו דרשינן להנאת עורו ע"ש בסוגיא לאינך תנאי. ושוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מהמ"א שהרגיש בעיקר קושיא זו רק שלא הרגיש שי"ל דלמסקנא דעבדיה כעין בשר ניחא שפיר רק שקשה למ"ד את בשרו לעורו כנ"ל. ונראה דהיינו שני הקושיות בש"ס שם. נימא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל הכוונה דלר"מ תיקשי שפיר לכתוב לא יהנה ולרבנן דאיצטריך לא יאכל לב"פ מ"מ את בשרו ל"ל. והנה למ"ד את בשרו לעורו ובעור לא שייך אכילה וצ"ל דאתי להנאה וא"כ שוב תיקשה ליכתוב לא יהנה כיון דאתא קרא להנאה ועכצ"ל דאשמועינן אף דעבדיה כעין הראוי לאכילה. עכ"פ לרבנן פשטיה דקרא שפיר י"ל דאיירי בבן פקועה ולזה איצטריך קרא דלא יאכל אף דסקליה מיסקל. וממילא שפיר מקשה הביאהו לב"ד וישלם לך דהא קרא איירי בב"פ וב"פ חלבו מותר כדאיתא בחולין ע"ד לר' יהודה. ושפיר חל עליו איסור שוה"נ. אבל ז"א דמ"מ אצטריך קרא לבהמה גמורה שנגחה שלא יגבה מחלבה כנ"ל ומזה מוכח ג"כ דס"ל דשחטו אסור בהנאה דאלת"ה מאי מקשה הביאהו כו'. וכה"ג כתב רחמנא דאי. דנ"מ לדינא ודלא כהשעה"מ שכתב דמותר. וגם מה שהקשה שם מכל שתעבתי ג"כ ל"ק דאצטריך לאיסור הנאה]: ו ונראה דהנה הא דקאמרי רבנן דהוי תחילתו להחמיר וסופו להקל שאם לא מצא עצים יושב ובטל. לכאורה אינו דומה לההיא דסוכה ל"ז דהכא כוונתם כיון שיש צד חומרא גם בזה א"כ אדרבא נילף ק"ו מהנקברים כגון עגלה ערופה ודומיהן (ע' תמורה ל"ג ע"ב דחשיב לכולהו דאינן בבל יראה מ"מ נקברין) ומנ"ל למילף בק"ו מנותר לשריפה משא"כ בסוכה שאין מקום ללמוד להיפוך. וא"כ שפיר י"ל שתופסין החומר שמצינו בקלים ממנו. ואם נאמר כן היה מיושב מאוד מה שחזר כאן ר' יהודה על דינים אחרים ובסוכה כשהשיבו לו דסופו להקל לא דן דין אחר ע"ש. אך לפ"ז הדרא קושיית הנו"ב דא"כ אין לימוד לר"י כיון שכולם נדחו: ונראה לישב עפ"ז דברי הרע"ב שהביא לימוד דנותר שענוש כרת והא דחלב שוה"נ. דהנה הפנ"י בדף י"ב הקשה דלבסוף דיליף במה מצינו מנותר תיקשי מ"מ דהא הוי סופו להקל. ולכאורה הוא תמוה דבמ"מ לא שייך זה דילפינן לגמרי לחומרא ולקולא. וכן תמה עליו באור חדש. אבל נראה דבמ"מ הראשון דקאמר נבילה תוכיח וכן חלבו של שוה"נ. הכוונה ע"ד זה דמנ"ל למילף במ"מ מנותר ניליף במ"מ מחלבו של שוה"נ. אך באמת מחלב שוה"נ אין ללמוד די"ל דשאני התם דהוי תרי איסורי דהכרת אינו בא בשביל שוה"נ. [וכדאמרינן בפ"ק דיבמות דל"ד חד איסורא לתרי איסורי וכן בנזיר כ"ט וגם יש בזה צד קולא גם כן ודוק] ויש בזה צד קולא שעיקר איסור שור הנסקל בו כרת. וגם יש בו חומר כנ"ל. ולזה שפיר מקשו דניליף משוה"נ דבקבורה דהוי צד חומר כנ"ל. וא"ת דמ"מ צד קולא יש בו ותימא מה לחמץ שבכרת נילף מחלב שוה"נ: אך י"ל דהתם אין הכרת בא על איסור שוה"נ כנ"ל. ונראה דסברת רבנן היא דכיון דיש ללמוד בשני אופנים ויש חומר בזה ובזה ופשטות הכתוב תשביתו בכל דבר טפי אית לן למילף דבכל דבר: ז ובזה מיושב לשון הברייתא. והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאין לו מובן דאטו מקרא ילפי. ובסוכה ל"ז