דברי מלכיאל א ע

מותו לא נתכפר ומה בכך שבמיתתו מתכפר לזה פירש"י הטעם משום בזיון. כי באמת בעבירה אחת לא מיקרי רשע כ"כ עד שלא יתאבלו עליו. ורק במומר לעכו"ם שייך זה כדאמרינן בדף ל"ט באבוד רשעים רנה זה אחאב ובפרט כאן שמתודה קודם מיתתו ולפעמים עושה תשובה באמת ובכ"ז אין מתאבלין עליו וע"כ הטעם משום כפרה כנ"ל]. וראיה לזה שהרי בחוה"מ שהותר לפועל עני שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה ולא מצינו שם שיאמרו חז"ל להספיקו שלא יצטרך לכך ותבוא מאירה ח"ו וע"כ צ"ל כמ"ש. איברא נראה דשם ג"כ יש מצוה להספיקו לא מצד שלא יצטרך לעשות בחוה"מ רק כדי שיוכל לשמוח ביו"ט כראוי וכמצוה עלינו בתוה"ק לשמח האביון ברגל: כב וצ"ע לדינא במי שהוא מסוכן ואין לו שום דבר לאכול רק דבר איסור. אם מחויבים אחרים ליתן לו משלהם דבר היתר. כדי שלא יצטרך לאכול דבר איסור. או נאמר כיון שאין לו רק זה מותר לו לאכול לגמרי. ואין להביא ראיה ממה דקיי"ל שאסור להציל א"ע בממון חבירו. די"ל דהיינו דווקא לקחת מעצמו אסור כי המצוה בהשבת גופו או להצילו מאיסור הוא רק מצות הגוף. אבל לא שעבוד וקנין נכסים ולא עדיף מצדקה שאסור לעני ליטול מעצמו מן העשיר ורק שב"ד כופין אותו. ובמק"א דברתי בענין זה מהא דסנהדרין ע"ג שחייב בהשבת גופו אף בשכר. ולכאורה נראה שמעיקר הדין א"צ ליתן לו. דלגבי פקו"נ קיי"ל שהותרו כל האיסורים ולא בתורת דיחוי וכדאיתא ביומא פ"ג שאין מהדרים לעשות ע"י עכו"ם וכדומה במקום סכנה. ורק מי שיראת ד' נגע בלבו ראוי לו להתנדב להצילו מאכילת איסור. אבל אין חיוב ע"ז ויש להאריך בזה מסוגיא דיומא פ"ב ומשאר דוכתי ואכ"מ. אבל בנ"ד וודאי פשוט שא"צ להספיק להם שלא יצטרכו להתיר להם קטניות וגם דבנ"ד שעיקר האיסור משום מנהג ונדר ובמקום אונס הותר הנדר כנ"ל א"כ אין כאן איסור כלל ואטו מי שהותר נדרו מחמת אונס יש מצוה להסיר אונסו כדי לקיים. זה בוודאי אינו דכיון שהותר הנדר אין כאן שום מקום להחמיר. ולפ"ז נראה שאסור לעני שסובל דוחק גדול להחמיר ע"ע שלא לאכול קטניות. דכיון שמותר לו לגמרי. א"כ יש בידו עבירה על מניעת שמחת יו"ט. וע' ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב בענין הא דאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ואכמ"ל בזה: סימן כט כבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם ירחמיאל נ"י אבד"ק סנאוו: א ע"ד אשר העיר כת"ר בתו' פסחים כ"ז ע"ב שהקשו למה פסקינן כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וא"כ אנו דנין ק"ו שסופו להקל. ובסוכה פסקינן שמסככין בכל דבר. דלא כר"י שדן שם ק"ו שלא יסככו רק בד' מינים בדף ל"ז. למען הכרתינו מאז ארשום העולה על רעיוני כעת בדברי התו' הנ"ל. דהנה התו' תירצו דילפינן במ"מ מנותר ולא ס"ל יוכיח דאשם תלוי משום דפסקינן כרבנן. ולכאורה הדבר תמוה דא"כ תיקשי להו לנפשייהו וכבר הרגישו התו' שם בזה ותירצו דמשמע להו הנותר ממעט חמץ ע"ש. והנה לכאורה עדיין קשה דהא הוי כפרט וכלל דקרא דלא יאכל הוי כלל (ע"ש כ"ד ע"א) וגם קרא דלא יאכל קמא הוי כלל ורק הכלל האחרון הוא מרוחק שהוא בויקרא ועכ"פ דנין לה למ"ש התו' בסנהדרין מ"ו ע"א וא"כ יש לומר דמרבה כעין נותר דישנו בבל תותירו. ואף למ"ש התו' בפסחים ומנחות נ"ה דאין דנין בכה"ג. מ"מ הא כ' התו' דלר"י ממעטו מקודש הוא וא"כ קשה טובא גם לרבנן דנמעט מהנותר נמי. וגם קשה לר"י דנמעט חמץ מקודש הוא וע"ש כ"ד ע"א. וע"כ צ"ל דכיון דאיכא מילתא אחרינא לאוקמא מיעוטא מוקמינן וא"כ קשה גם לרבנן נימא הכי והנותר ממעט שאר איסורין. ואפשר ס"ל דלא ילפינן איסור הנאה מלא יאכל כדריב"ל שם כ"ד וממילא לא איצטריך למעוטי רק חמץ. ומסתברא להו טפי למעוטי הא מלמעוטי אשם תלוי וחטאת העוף. אך לפז"ק לר"י ל"ל מיעוטא דהנותר דהא ר"י ס"ל שם איסור הנאה בכל איסורים מלכלב תשליכון אותו בדף כ"א ע"ב וא"כ ל"ל הנותר. ועוד ק"ל דל"ל להתו' למימר מקרא דהנותר הול"ל מקרא דקודש הוא. רק דלרבנן מסתבר טפי למעוטי חמץ וכמו דאמרינן השתא בקרא דהנותר: ב והנה רש"י פי' שם אשם תלוי דהיינו שאירע בו פסול או נותר. והוא תמוה דלמה יגרע אשם תלוי משאר קדשים שניתותרו ואיך מימעטו מקרא דקודש הוא דאטו אינהו לאו קודש הם. ובתמורה ל"ד פירש"י בפשיטות דאיירי באשם תלוי שנודע שלא חטא שהזבח פסול דס"ל לרבנן דהוי כמו זבח פסול דבשריפה ור"מ ס"ל דהו"ל כמו חולין שנשחטו בעזרה דהוי בקבורה. וכ"ה מפורש בת"כ פ' צו סי' קכ"ז דר"י ממעט א"ת וחטאת העוף וחשנב"ע מקרא דקודש הוא והיינו משום דחד טעמא הוא כנ"ל והובא התו"כ בתו' כ"ב ע"א. וכן פירש"י בכריתות כ"ג ע"ב דהוי בשריפה כזבח פסול וכדקאמר שם בש"ס משום דגמר ומקדיש ליה ולזה הוי זבח פסול ולא משום גזירה. ובתוי"ט שם הבין כוונת רש"י משום גזירה ולזה הרבה לתמוה ע"ז ופשוט כמ"ש: ובחטאת העוף ע"כ אין לפרש כן שנודע שפטור ממנו דהא מפורש בכריתות כ"ה ע"א דבקבורה והטעם משום דשם כ"ו ע"ב קאמר דאם נודע עד שלא נמלקה תצא לחולין ובאשם תלוי קיי"ל דאף עד שלא נשחט ירעה עד שיסתאב בכריתות כ"ג ע"ב וכ"פ הרמב"ם. וע"כ צ"ל דדווקא גבי אשם תלוי שלבו נוקפו על עבירה שבידו גמר ומקדיש אבל לא בחטאת העוף ואף דגם חטאת העוף באה על חטא כדאיתא בשבועות ח' ובכריתות כ"ו מ"מ אין לבו נוקפו ע"ז מפני שאין עיקר הקרבן בא בשביל זה וע"ש בתו' ובספק שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו שישנו בעולה ויורד וצריך להביא חטאת העוף מספק. נראה שבזה אם נודע לו הוי כזבח פסול כיון שלבו נוקפו ומה שלא חילק הרמב"ם בזה בפ"ז מה' פסה"מ מפני שאין זה מפורש בש"ס. ובאמת צ"ע בכריתות כ"ו ובשבועות ח' דלא פריך מביטוי שפתים דהוי חטא גמור. אך שם איירי בטומאה. אבל בכריתות כ"ו ע"א תיקשי וצ"ל דאה"נ שאם עבר עליו יוה"כ בספק שבועת ביטוי פטור מקרבן]. וממילא היינו טעמא דר"י דהוי בקבורה דהוי כחשנב"ע כנ"ל. משא"כ באשם תלוי דגמר ומקדיש ורק כשנודע הוי זבח פסול. וס"ל לר"י דהוי כחשנב"ע וע"ל סי' פ"ו מ"ש בזה בס"ד: ג ועדיין צ"ע דכיון דס"ל לר"י דא"ת שלא נודע הוי בשריפה משום דהוי קרבן גמור א"כ ה"ה חטאת העוף דהא בנזיר כ"ט יליף חטאת העוף מאשם תלוי. וא"כ שפיר הו"ל זבח פסול. ונראה שזהו שיטת רש"י בפסחים דמפרש באמת דקאי על אשם תלוי שלא נודע ועל פסולים דידיה. וס"ל לר"י דכיון דבא על הספק מימעיט מקרא דהוא דהו"ל ספק חשנב"ע וכנ"ל. וגם י"ל דס"ל כר"מ רפ"ו דכריתות דלא גמר ומקדיש בא"ת ואף לאחר שחיטה לא גמר וכדמשמע בתוס' שם כ"ד ע"ב ד"ה רב אשי בסה"ד. ואף ששם בדיבור הקודם כתבו דלר"מ גמר ומקדיש היינו לאחר שחיטה ממש ואז לא שייך לומר שיהיה זבח פסול כיון שכבר נשחט ורק דמתחזי כזבח פסול. והרעק"א במשניות שם הניח זה בצ"ע ולענ"ד י"ל כמ"ש. וכ"נ לשון התו"כ שם דסתם למעוט' אשם תלוי ואי דווקא בנודע כל כה"ג הו"ל לפרושי: וקרוב בעיני שגם רש"י בתמורה ל"ד כוונתו לפרש כן. והא דמפרש בנודע דהוי חשנב"ע. תמוה דחשב"ע בקבורה. וכן תמה בגליון שם בשם רש"ק. אבל כוונת רש"י רק לבאר מקום המחלוקת והסברא שא"ת יהיה חלוק משאר קדשים מפני שכשנודע הו"ל חשב"ע ולזה ס"ל לר"י דבקבורה. ונראה משום דסתם חכמים דר"י היינו ר"מ כידוע. ולזה פירש אליבא דר"מ דס"ל הכי וכנ"ל. ובזה אני מבין מה שחילק במשנה שם א"ת וחטאת העוף לשני בבות דהו"ל כל מיללינהו בחדא ואי משום דר"י ס"ל יטילנה לאמה