דברי מלכיאל א סט

וע"ש בש"ך מ"ש בזה ואין לו טעם לענ"ד. דמ"ש דלא אסיק אדעתיה שיהא אינו בריא. לע"ד הוא דבר מצוי ולא הוי אונסא דלא שכיחא. דהא מפורש בש"ס ופוסקים דחולי שלו ושל בנו ואשתו מבטל הנדר ע' נדרים כ"ג. אבל לפמ"ש א"ש דשאני נדרי תענית שכיון לסבול צער מהתענית עכ"פ לזה צריך התרה כיון שאינו חולה גמור. ובאמת יותר נראה כמ"ש הדגמ"ר הובא באחרונים שא"צ התרה כלל דהוי אונס כנ"ל. והא דסי' רי"ד שמצריך התרה הוא כשרוצה להתיר לגמרי שלא לנהוג עוד באותו מנהג. אבל כשרוצה להקל באותו פעם ולשוב למנהגו א"צ התרה והיינו כמש"ל דהוי כנדרי אונסין: יח ונראה ראיה להדגמ"ר הנ"ל מהא דפסחים נ' מבני ביישן דלא התיר להם רבי אף דלא אפשר להו והו"ל כנדרי אונסין כמש"ל ואמרינן עניות שכיחא בירושלמי פ"ט דנדרים הובא בר"ן נדרים ס"ד סע"ב. ולפמ"ש הדגמ"ר א"ש שהם רצו שיתירו להם לגמרי דאטו אם ילכו פעם אחד על יום השוק יעשירו. וכיון שצריך התרה בכה"ג כנ"ל בנים לאו בני התרה נינהו כמש"ל מהירושלמי וכמ"ש הרשד"ם בזה. אלא דהיא גופא טעמא בעי ל"ל התרה דמה לי אם הוא אונס לפעם אחד או אונס לעולם. ונראה הטעם דכיון שרואה שנחלש בבריאותו באופן שיומשך זמן מה שלא יוכל לקיים נדר תעניתו ומי מפיס בכל יום להעריך ערך בריאותו אי מיקרי אנוס או לא ואולי במשך הזמן יהיה לו כהיתר לגמרי לזה הצריכו היתר לגמרי. וכן בבני ביישן שהוצרכו לזה בכל ע"ש ומי יודע עד כמה ימשך צורך פרנסתם ואח"כ כשיקומו בניהם אף שיהיו עשירים לא ידעו כלל ממנהג זה. לזה הצריכם התרה וכיון שבנים אין להם התרה אסר להם רבי. ויותר נראה לפמ"ש הש"ך סי' רל"ב סי"ב דבדבר דשכיח טפי והו"ל לאתנויי לא הוי אונס ע"ש. י"ל דה"נ לא היה לבני ביישן אונס כ"כ דצורך פרנסה הוי מילתא דשכיחא והו"ל לאבותיהם לאתנויי וע"כ שקבלו אדעתא דהכי נמי. וגם כי י"ל כמש"ל לענין תענית שעיקר הנדר הוא להצטער ה"נ גם לאבותיהם היה עכ"פ מניעת הריוח ופרנסה ובכ"ז קבלו ע"ע כן וגם דהא יכולים לילך לשם ביום ה' ולהיות שם עד אחר שבת ולא הוי אונס כ"כ. ולפמש"ל לפרש הא דלא אפשר להו היינו שהיו עשירים מיושב הכל בס"ד: ולכאורה י"ל דבסברת הדגמ"ר הנ"ל לחלק בין התרה לשעה להתרה לעולם נחלקו ר' ירמיה ור' יוסי בירושלמי דסנהדרין פ"ג ובפ"ד דשביעית שהבאתי למעלה דר' ירמיה ס"ל שכיון שהותר מצד אונס המלכות בארנונא הותר לעולם וא"צ התרה ומייתי ראיה מהא דשמן שריפה דלא עמד ב"ד וביטל ומ"מ הותר לגמרי להטביל הפתילה לעולם כיון דמתחילה הותר מצד אונס משלחת זאבים וה"ה הכא. ור"י פריך עלה דלא עמד ב"ד וביטל דס"ל דלהתיר לעולם צריך התרה כמ"ש הדגמ"ר וצריך ב"ד שיתירו ויבטלו התקנה ולזה ס"ל לר' יוסי דלא הותר רק לאותה שעה מצד אונס הארנונא ואנן פסקינן שם כר' יוסי דשביעית נוהג בזה"ז כ"ז שאין אונס מלכות והיינו דצריך התרה להתיר לעולם כמ"ש הדגמ"ר. והרמב"ם שפסק פי"א מה"ת דשרי להטביל פתילה בשמן שרפה לאו משום דס"ל כר' ירמיה. רק י"ל דלא ס"ל כלל טעם דמשלחת זאבים ע' ירושלמי פי"א דתרומות ומפרשים שם שיש פלוגתא בזה: יט וראיתי מובא בשם ס' תומת ישרים שאם נתחדש ונודע דבר שלא ידעו הב"ד המתקנים יש רשות לב"ד קטן לבטל התקנה ואין גוף הספר ת"י לידע טעמו. ובהא דריש מ"ק שהוצרכו להתנות על ב' פרקים שיוכלו לבטלם י"ל משום דשכיח שיהא פסידא עי"ז שלא יחרושו ערב שביעית והו"ל לאתנויי כדאיתא ריש כתובות באונסא דשכיח וכמ"ש הש"ך סי' רל"ב סי"ב כן גבי נדרים אבל גבי ארנונא הוי מילתא דלא שכיחא וכהא דסי' רל"ב סי"ב בהג"ה גבי שר שצוה לעבור על השבועה ע"ש. ולזה כיון שנתחדש דבר דלא הו"ל לב"ד המתקנים לאסוקי אדעתא כלל שפיר מבטל אף ב"ד קטן כנ"ל. ותק"ח הוי כעין נדר דאזלינן בתר אומדנא ואונס כמש"ל ורק אחר חתימת הש"ס אין בידינו כלל לחדש דבר בתקנותיהם וכמש"ל. ובזה יש מקום לדברי הכ"מ פ"ג מה' ממרים שכתב שאף אם נעשה אח"כ שאין הצבור יכולים לעמוד בו ג"כ ב"ד קטן מתיר וסתרנו זה למעלה אבל דבריו קיימים בכה"ג שנתחדש אונס דלא שכיח כ"כ וכמש"ל. ומ"מ צריך היתר לענין לבטל לעולם כמ"ש הדגמ"ר. ורק דבזה סגי ב"ד קטן. ואף דהיכי דבטל הטעם צריך ב"ד גדול. היינו משום דהו"ל להמתקנים לאסוקי אדעתא לאתנויי אם יבטל הטעם כמש"ל. אך באמת לא דמי תקנת חז"ל להא דנדר ורק לענין מנהג שהוא מטעם נדר כמש"ל שייך לאתויי מדיני נדרים אך לא לענין תקנות וגזירות חז"ל ונדחו כל דברינו בזה מירושלמי ותו"י הנ"ל ואקצר: כ נשוב לנ"ד במנהג איסור קטניות בפסח נראה דוודאי לא עדיף מנדר גמור דאמרינן דאדעתא דהכי לא נדרו במקום דחק ואונס. ובימיהם היה זול גדול ולא אסקו אדעתייהו שיהיה יוקר גדול כזה לאתנויי עליו אבל בוודאי לא קיבלו ע"ע ע"ד יוקר ודוחק גדול כזה וגורם לעניים מניעת שמחת יו"ט וגם תפוחי אדמה יקרים וכמעט אינם במציאות מחמת הקור ובפרט כי על גוף המנהג פקפקו רבים כמ"ש בב"י סי' תנ"ג שהרבה גדולים אכלו קטניות: וכיון שכל יסוד ההיתר שבארנו בס"ד הוא מצד אונס ודוחק א"כ אין להתיר רק לעניים שסובלים דוחק ולא לעשירים וכל מי שאפשר לו להשתדל שלא יאכל קטניות בלי דוחק וודאי אסור לו לאכול קטניות וכמ"ש הרמ"א סי' רל"ב סי"ב דהיכא שיכול להשתדל לא מיקרי אונס וכמש"ל. והמהרי"מ שהתיר אף לעשירים לטעמיה אזיל שדעתו שתקנה גופא יש כח ביד חכמי הדור לשנותה כפי הצורך. אבל לפמ"ש שחלילה ליגע בגוף הדבר ורק משום אונס יש להתיר. א"כ אין להתיר רק למי שהוא אנוס ובאמת כפי אשר סופר לנו יפה דיבר הגאון מהרי"מ ז"ל לפי זמנו שהיה אז יוקר נורא מאוד וגם מדלית פרוטה. ובוודאי הרגיש הצדיק הנ"ל שיש הרבה אנשים שבושים לפרסם עניותם ומתראים כעשירים ולחרפה יהי להם לאכול קטניות ויסבלו בשביל זה חרפת רעב בי"ט. לזה לבש צדקה כמדו וצוה שיאכלו כולם. כי היה נוגע אז כמעט לפקו"נ כפי אשר שמעתי מעוצם היוקר ורעב שהיה אז ובכגון זה יש לדון ולומר דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא וכו' ואכמ"ל בזה. אבל בזמנינו וכמו בשנה זו שת"ל לא הגיע למדריגה כזו ח"ו והפרוטה מצויה קצת ורק העניים הפרטיים וידועים מכבר קשה להם לסבול בזה וודאי אין להתיר רק לעניים האלה ולא לזולתם. והם שכבר הורגלו בעניותם לא יבושו כלל במה שיאכלו קטניות לבדם. וכל איש ישקול בנפשו אם הגיע למדריגה שהוא סובל דוחק בזה או לא: כא ועיר אשר יוכלו העשירים לפזר על צדקה באופן שלא יצטרכו העניים לבוא למדה זו מה טוב. אבל אין לנו רשות לכופם ע"ז וכמו שאין כופין להעשיר העניים שלא יצטרכו לאכול דמאי אף שיש לחלק וכמש"ל מ"מ כן עיקר לדינא. ובכל מקום שמקילים בהפ"מ ולעני אין שום מצוה לעשיר ליתן לעני כפי הפסדו כדי שלא יצטרך לקולא של ההוראה ההיא וה"ה בנ"ד. ואף שמצינו במס' שמחות פ"ה גבי אבל עני שמותר לעשות מלאכה בצנעא אחר ג"י אבל אמרו חכמים תבוא מאירה לשכרו שהצריכוהו לכך והובא בתו' מ"ק כ"א ע"ב ובש"ע סי' ש"פ אלמא שצריך לפרנס העני שלא יצטרך להקל באיסור. נלע"ד שזה רק באבילות שהוא כבוד המת שיתאבלו עליו וזה כעין שמצוה לגמול חסד ללות המת ולהספידו כן מצוה להספיק את אבילי המת שיוכלו לנהוג האבילות כראוי. וכעין שמצינו בשבת קנ"ב שישב רב יהודא במקום האבלים במת שלא היו לו אבילים והוא נ"ר לנשמת המת ג"כ ע"ש. וכן פירש"י בסנהדרין מ"ו ע"ב שלא היו מתאבלין על הנהרגים בב"ד כדי שיהא להם ויתכפרו בבזיונם. הרי דאבילות משום כבוד המת. [ולכאורה קשה דהו"ל לפרש בפשיטות משום באבוד רשעים רנה כדאיתא בדף ל"ט ע"ב. ונראה דפירש"י מוכרח דבדף מ"ז ע"ב איתא דאי אית להו כפרה בקבורתם יתאבלו עליהם ומוכיח שלא נתכפרו בקבורה ע"ש. וקשה דאף שנתכפרו בקבורה מ"מ שייך שפיר באבוד רשעים רנה כיון שקודם