דברי מלכיאל א סז

ע"ש. וא"כ א"י לבטל רק המיתה שהוא מהל"מ. ולא שתקרב דהוי מקרא כנ"ל. ולחומר הירושלמי נראה נכון מ"ש בס"ד. ובנוע"י נדחק בזה. ומש"ש החילוק בין שוא"ת לקום ועשה תמוה לענ"ד. דהא לנדבה הוי ג"כ קום ועשה שאוכלים אותם. והל"מ הוי דמתות ואסורות באכילה כדאיתא בבכורות שם ואקצר כי אכ"מ: יא עכ"פ נתבאר מזה דאם אח"כ נעשה שאין רוה"צ יכולים לעמוד בו צריך גדול לבטל כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דכמו דאמרינן בשני פרקים שהותנה שיוכלו לבטל. גם בשביעית גופא הותנה כן לאביי שם ולרבא על חרישה. וכן לדידן בארנונא. ונראה שזהו בכלל מה שהניחו עמון ומואב שיסמכו עליהם עניים בשביעית. הרי שחששו בשביעית בקצת מקומות להקל לטובת עניים. והו"ל כהתנו להקל לצורך חיי נפש וה"ה לענין ארנונא. וה"ז דומה למש"ל גבי שבת שכיון שמצינו שהקילו באיסורי שבת במקום פסידא. למדו מזה לכל איסורי שבת. וה"נ י"ל כנ"ל. וע' בפר"ח על י"ד סי' קי"ז באורך בזה. וכעין זה כתבו הפוסקים לענין דבר שבמנין שבמקום שנתבאר בש"ס דהיכא שאין שייך הטעם לא גזרו. אם בטל הטעם לגמרי א"צ מנין אחר להתיר ולמדו כן ממ"ש התו' דלהכי ל"ח האידנא לגילוי משום שגם בימי הש"ס לא חששו לגילוי היכא שאין לחוש שנחש שתה ממנו. לזה האידנא שאין מצוי בינינו נחשים א"ח לגילוי. וה"נ כיון דחזינן שהניחו מקום משום חיי נפש בתקנת שביעית. לזה הקילו משום ארנונא ג"כ. וכן מצינו שהקילו בעסק עם נכרי ובימי חגם כמבואר בפוסקים י"ד סי' קנ"א. והיינו משום שמצינו בש"ס שחילקו בכמה דברים דלא אזיל ומודי. וכן בין עכו"ם שבחו"ל לעכו"ם שבא"י. וכן הקילו בשמיטת כספים דסגי במילי בגיטין ל"ז וכמש"ל בס"ד: יב ועפ"י מה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה בשו"ת בשמים ראש סי' שנ"ט ועי' שואל ומשיב ח"א סי' קי"א מה שכתב בזה. ולכאורה לפי מה שכתבו התוס' וש"פ דלהכי מקילינן בתכשיטי נשים משום שאין לנו רשות הרבים גמור. דא"כ נישרי ג"כ לתקוע שופר בר"ה שאין חשש שמא יעבירנו כאן דליכא ר"ה ולכאורה אמרתי בפשיטות דבתכשיטים שרינן בחצר. ולזה ממילא כיון דליכא ר"ה הו"ל הכל דין חצר. אבל יקשה לקצת פוסקים שאוסרים ג"כ בחצר. ומ"מ הביאו סברא זו שאין לנו ר"ה. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דמצינו שהקילו בתכשיטים בש"ס באשה חשובה שאין דרכה לאחוויי וכן באותם תכשיטים שאין דרך להראותם התירו. וא"כ ממילא יש לנו רשות ג"כ להקל אצלינו שאין לנו ר"ה ואין כאן חשש הוצאה. אבל בשופר בר"ה מצינו שאף לבקי אסרו שאין לחוש בו להעברה. א"כ חזינן שלא רצו להקל בזה ולזה הו"ל ככל תקנה שא"י לבטלה אף שבטל הטעם. ואף שבב"ד ובמקדש היו תוקעים י"ל שעיקר הטעם היה כדי שלא לבטל מישראל לגמרי מצות שופר ותלוי זה בסברא דב"ד זריזים שלזה יחדו ההיתר בב"ד עכ"פ ואכמ"ל בזה: ועוי"ל משום דארעא דמלכא הוא כדאיתא בב"ב נ"ד וכיון דדד"מ שיתנו מעשר מתבואת הארץ א"כ זורעים קרקע של מלך לתת לו את שלו. וע' רמב"ם פ"ד מה' שמיטה ויובל ואקצר: יג עכ"פ נתברר דאף חז"ל לא הקילו מעצמם במקום פסידא בתקנת הקודמים. אם לא בדבר שמתחילה לא תקנו בזה או שמתקני התקנה גילו דעתם שרשות להקל במקום פסידא או לבטלה לגמרי או שרואים שגם הם חילקו בתקנתם להקל בעת צורך וחשש הפסד. וכמו שנתבארו בס"ד כל הפרטים. אבל לא שנאמר כן ח"ו מדעתינו בכל גזירות חז"ל. ואף שבוודאי אין כוונת מהרי"מ ז"ל שיהא רשות בידינו להקל בתקנת חז"ל במקום פסידא. כי ח"ו לומר כן על צדיק שכמותו. רק כוונתו שכמו שמצינו שחז"ל קודם חתימת הש"ס הקילו בתקנות שקדמום במקום דוחק. כן אנחנו נוכל להקל לצורך בתקנות שנתחדשו אחר חתימת הש"ס כ"נ כוונתו ז"ל. אבל לענ"ד ג"ז אינו כמש"ל דגם חכמי הש"ס לא הקילו מדעתם ולזה גם אנחנו לא נוכל להקל בתקנות שאחר הש"ס. ומ"ש המהרי"מ ראיה מתקנת רגמ"ה הנה בלשון התקנה שבסוף שו"ת מהר"מ מר"ב מבואר שכן הותנה מתחילה שלצורך גדול יוכלו ק' רבנים להתיר ובסי' ע"ב ביארנו בס"ד בלא"ה הטעם שהתירו בזה בקצת מקומות: יד ומה שהביא המהרי"מ ראיה מהא דאין שעת הדחק ראיה. צ"ע לענ"ד דשם מפורש להיפוך דאיתא בנדה ט' ע"ב א"ל ר"א לחכמים מעשה וכו' א"ל אין שעת הדחק ראיה. מאי שעה"ד א"ד שני בצורת וא"ד טהרות אפיש לעבידא וחששו רבנן להפסד טהרות. ת"ר מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעה"ד היכי עביד כוותיה אלא דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. ומאי לאחר שנזכר לאש"נ דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר"א וכו'. הרי מבואר דאי אין הלכה כר"א אין סומכין עליו אף בשעה"ד. ואף דמשמע מעיקרא דבשעת הדחק אף חכמים מודו לר"א כבר חילקו התו' בנדה ו' ע"ב בין בצורת לשאר דחק. והרשב"א בתשובה הובא ברמ"א ח"מ סי' כ"ה כתב דבמקום דחק והפ"מ סמכינן ע"ד יחיד ועש"ך יו"ד סי' רמ"ב שהאריך בזה ואין הרשב"א ת"י. וקשה דהא לא סמיך רבי רק שם דלא איתמר הילכתא אבל לדידן כבר איתמר דהילכתא כהרבים. וצ"ל דהרשב"א יליף מרישא דמשמע שבדחק גדול גם חכמים הקילו כדעת היחיד אף דלא ס"ל כוותיה. ולזה הצריך הפ"מ ושעה"ד דליהוי דחק גדול כשני בצורת. וכן אמרינן בשבת מ"ה כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד אף דרב ס"ל כר' יהודה מ"מ בשעה"ד סמך על ר"ש. וצ"ל דסכנת חברי שם דמי לשני בצורת ומ"מ סכנה גמורה לא היה שם. וכן בגיטין י"ט כדאי הוא ר"ש שסמך עליו ריב"ל בשעה"ד צ"ל ג"כ דהוי חשש עיגון ודמי להא דשני בצורת כנ"ל. והא דסוכה י"ד אין שעת הסכנה ראיה אין שייכות לכאן דשם פירש"י שגזרו על המצות ולזה רצו לקיים כ"מ שיוכלו אף דמדרבנן לא הוי סוכה. ויש לעיין שם למה לא מסרו נפשם ע"ז כיון שרצו להעבירם על דת בגזירה שצריך למס"נ אף על ערקתא דמסאנא וצ"ל כמ"ש השטמ"ק בכתובות ג' ע"ב דהיכא דלא עבדא מעשה לא שייך זה וה"נ הוא רק שוא"ת. ויש להאריך בזה. ועוי"ל שלא הניחו כלל לקיים מצות סוכה כדין: ובסוכה ל"א ע"ב גבי לולב יבש דר"י מכשיר ומייתי מבני כרכין וא"ל אין שעה"ד ראיה משמע דחכמים עצמם מודו דמכשרינן בשעה"ד. ובהג"א שם איתא דלא איתמר הילכתא כחכמים. נראה הכוונה כהא דנדה ט' דלהכי הקילו בשעה"ד וכן מצאתי שפי' בכפות תמרים שם. ולענ"ד ל"צ לזה דזה דומה לשני בצורת דגם חכמים הודו שם לסמוך בשעה"ד להקל. וה"נ כיון שא"א להם לקיים המצוה כתיקונה נטלו מה שאפשר להם אף לולב יבש. והפוסקים נחלקו בזה אי לברך ג"כ בשעה"ד על יבש או לא. ע' ר"ן ורא"ש שם וע' שו"ת ח"צ סי' ט' בדין לברך על פסולים בשעה"ד ואכ"מ. ונראה דעת ההג"א דס"ל שאף שאפשר להשיג ע"י טורח גדול בכ"ז סומכין על ר"י. ולזה הוצרך לומר דלא איתמר הילכתא דאי הלכה כחכמים צריך דחק גדול שאין נמצא כלל כמש"ל. וגם די"ל דבמצוה לא שייך לומר לסמוך על יחיד שאין הלכה כמותו בשעה"ד דכיון שאין הלכה כן א"כ אין תועלת בזה כלל משא"כ לענין קולא בצרכי האדם בנוגע לממון וכמובן. והש"ך סי' רמ"ב כ' דהך דסומכין בשעה"ד על יחיד הוא רק בדרבנן. וקשה דהא לולב הוי דאורייתא וצ"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש שם סי' י"ד שמסרן הכתוב לחכמים ע"ש וא"כ הו"ל כדרבנן וגם לדעת ש"פ י"ל דהכא אינו קולא ורק מצד שלא מצאו אחר נטלו יבש לכה"פ. ואף הסוברים שמברכין עליו כבר בארו הטעם משום דחשש לא תשא בברכה לבטלה הוא דרבנן וגם די"ל דלא הוי לבטלה שחכמים הצריכו ליטלו בשעה"ד ואקצר. ובעירובין צ"א איתא אר"י בשעת הסכנה היינו מעלין ס"ת מחצר לגג וכו' אלא אין שעת הסכנה ראיה. נראה ג"כ הכוונה דמשום שהיה שעה"ד שלא הניחו לעסוק בתורה סמכו ע"ד הסובר דהוי רשות אחת. ודמי לשני בצורת וכמ"ש לא רעב ללחם וגו' כ"א רעב לדבר ד' אבל