דברי מלכיאל א סה

מ"מ בכיבוי זה לא שייך אופן שיהא צורך או"נ. אלא דקשה לפמ"ש הפוסקים וברמ"א ר"ס תקי"ד שאם צריך הבית לאכול בו שרי לכבות. א"כ שפיר שייך הואיל אי מקלעו אורחים הרבה. עד שיצטרך גם בית זה בשבילם. וא"ל דהרבה אורחים מיקרי מילתא דלא שכיחא כלל דל"א הואיל. כמו"ש התוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה רבה. דהא באופה לא חילקו ואף בפת הרבה אמרינן הואיל דמקלעו אורחים הרבה. אלמא דלא הוי מילתא דל"ש. ונראה דלמאי דמסיק הש"ס בפסחים שם דמשום הפסד גומר בדעתו לאכול כזית. גם רבה ס"ל הכי והדר ביה מסברא דמשום הפסד הקילו. והיינו דמיבע"ל לאביי מרבה בפירושא דמתניתין דמסוכנת כנ"ל. וקצת מפרשים כתבו דמשום הפסד התירו ג"כ לאכול כזית בלי בדיקה ודם איברים דהוי רק דרבנן. והוא תמוה דאין מדמין בגזירות חז"ל. ונראה דעתם דכ"ז נלמד מגוף המשנה דמסוכנת שמזה הוכיחו שם. אבל לפמ"ש דבמסקנא הדרינן מסברא דבהפסד התירו. נדחה גם דברי מפרשים הנ"ל וע' סי' תצ"ח שאסור להפשיט משום הפסד. וע' ביצה ל"ו מה שהתירו במקום פסידא אף בהפסד מועט. ועכ"פ אין מדמין מדעתינו רק מה שמפורש בש"ס. ובסי' רע"ו ס"ב שהותר אמירה לנכרי במקום מצוה לדעת בעה"ע. היינו משום דס"ל שמפורש כן בש"ס עירובין ס"ח. וס"ל דבכל מקום מצוה שרי שבות שאין בו מעשה. אבל ש"פ חולקים על דינו משום דלא ס"ל הכי בפי' הסוגיא שם. וע' תוס' גיטין ח' ובעירובין שם בזה. ובכתובות ס' איתא צנור שעלו בו קשקשים מותר למעכן בשבת. דהוי מתקן כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. נראה מזה דלא הוי בנין רק תיקון בעלמא וג"ז הוא רק כלאחר יד. ובכ"ז הצריך הש"ס ללמדינו זה שלא גזרו בכה"ג. אבל מעצמינו לא היינו למדים להקל בכה"ג ומכ"ש באיסור דרבנן גמור. והר"ן בפ' חביות מקשה דא"כ למה לא הותר כיבוי בדליקה דהוי ג"כ דרבנן דהוי משאצל"ג. ותירץ שדבר זה חמור משארי שבותים. ועוד דשאני הכא דהוי כלאחר יד עכ"ד. ומשמע לכאורה דעתו ללמוד להקל בגזירות חז"ל זה מזה. אבל ז"א. ובקושייתו דעתו לדמות איסורי שבת זל"ז כיון שמצינו שהקילו בדרבנן בשבת במקום פסידא ומשני דבאמת אין לדמות זה לזה מדעתינו דזו חמורה מזו לפעמים. ובתירוצו השני מוסיף לומר דהכא קיל טפי דהוי כלאחר יד. אבל בעלמא וודאי שאין להקל מדעתינו בדרבנן בשעת הדחק. והרי כבר כתבו האחרונים שצריך לפזר כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור דרבנן. וע' שו"ת חו"י סי' קפ"ב קפ"ג בזה. ואיך נקל במקום פסידא בדרבנן. והרי מצינו שהעמידו דבריהם במקום כרת. ובטלו כמה מ"ע בשוא"ת כדאיתא ביבמות פ' האשה. ובטלו מצות שופר בר"ה בשבת. ובי"ט שחל בע"ש התירו לתקוע לפרסם קדושת שבת בחולין כ"ו. וע' שבת קי"ד ע"ב בזה דאיכא מ"ד דאף להתיר התירו לתקוע. וע"כ צ"ל שאין לדמות בגזירות חז"ל זל"ז. וכעין זה כתבו התוס' בעירובין ק"ב ע"ב לענין אין שבות במקדש ששבות גדולה לא התירו ע"ש. ובמק"א הארכתי בזה בענין ל"ג על שבות ביה"ש וכן לענין קטן. וחילקתי בין תקנות לגזירות ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לא נמסר הדבר הזה לנו. ואורח חיים פן תפלס כתיב. ובפ"ז דשביעית גבי ציידי חיה ועופות שהתירו להם למכור. ואיתא שם בירושלמי מפני שאנוסים הם. ופי' הר"ש שהמלך הי' נוטל מס מהם ע"ש. הרי דהקילו משום פסידא. נראה ג"כ שכן היתה עיקר התקנה לדעת הסוברים שהוא דרבנן. וע' פסחים כ"ג דדריש לה מקרא וכבר האריכו האחרונים בזה אי הוי דאורייתא או לא: ז ובש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז כתב דלהכי במוכר איסור דרבנן ואכלו הלוקח לא ישלם המוכר אף מותר השיווי מהיתר. לפי שלא העמידו דבריהם במקום ממון. והעמיס כן בכוונת הה"מ פט"ז מה"מ שכתב ללמוד דין זה מהא דמותר לעשות סחורה באיסור דרבנן. והדבר תמוה לומר שלא העמידו במקום ממון. דהא כבר כ' הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה וכ"כ בחו"י סי' קפ"ג שצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבור על איסור דרבנן. וא"ל דמ"מ צריך לעבור על איסור דרבנן. אבל הכא נוגע רק לממון. דהא אסרו חז"ל חמץ בשעה ששית בהנאה. ואם קנה או מכר מכרו בטל וכן לענין קדושי אשה ונוגע רק לממון. וכן יש למצוא הרבה בש"ס. וכ"כ הרמב"ם שם בפט"ז מה"מ להדיא שאה"נ אף דרבנן אם אכל מחזיר דמיו. הרי שאין הטעם משום שלא העמידו. ובי"ד ס"ס רמ"ב נסתייע ג"כ הש"ך מזה להקל במקום הפ"מ ע"ש. והוא תמוה כנ"ל. וגם הדמיון לסחורה אין לו ביאור. דעיקר טעם סחורה הוא שמא יאכל ובדרבנן הו"ל גזירה לגזירה. והה"מ לא למד מזה כלל רק כתב אפשר דדמי לזה. וכוונתו דאפשר שהטעם שקנסו שיחזיר דמיו משום שעשה סחורה באיסור ולזה בדרבנן אינו מחזיר. אך ז"א מכמה טעמים ואקצר. ובפ' הערל דף פ"ב שחששו להפ"מ. י"ל ג"כ שמתחילה תקנו כך דאלת"ה א"כ בכל מב"מ דמחמרינן מדרבנן בס' נקיל בהפ"מ. וע"כ צ"ל כמ"ש דאין לדמות מסברתינו. ובש"ך סי' רמ"ב דחה רק דשם הוי דרבנן ולא מה"ת. והוא ק' דגם בדרבנן א"א לומר כן שנלמוד לעלמא. ואפשר שלזה כתב הב"ח דהטעם מפני שסמכו בהפ"מ על היחיד האומר דבטל כל שדרכו למנות. דאי ליכא פלוגתא אין מקום שיקילו בהפ"מ אף בדרבנן. ע"ש בש"ך ואקצר: ח ובמ"ק ב' ע"ב דאמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן התירו משום פסידא עיי"ש ובפירש"י. צ"ל ג"כ דמעיקר התקנה נתקן כן דמשום פסידא מותר. וכמו שלענין שמיטת כספים הקילו בשביעית דרבנן דסגי במילי. והטעם בארנו בס' צ"ד בס"ד. ובסנהדרין כ"ו איתא דמשום ארנונא התירו לחרוש בשביעית. ופירש"י שם ובתוס' והראב"ד פ"א מה' שמיטה ויובל דאיירי בשביעית בזה"ז דרבנן. ובירושלמי בסנהדרין פז"ב מבע"ל אי נתבטלה התקנה בשביעית לגמרי. או שלא התירו רק לשעה ואח"כ חזרה התקנה למקומה. הרי מבואר שהתירו אח"כ איסור דרבנן משום פסידא. אכן כבר כתבו התוס' ריש מ"ק דאיתא שם שהתנו בערב שביעית שאם יצטרכו לבטל התקנה יוכלו לבטל. וכ' התוס' שחששו שמא יתקלקלו השדות עי"ז ויגרמו הפסד גדול בתקנתם ע"ש. וה"נ איירי הכא שבטלו מצד התנאי הלז. וא"כ מזה ראיה שהוצרכו להתנות ע"ז. אלמא דאף בהפסד גדול לא נוכל להקל אם לא שהתנו. ויש לדחות דלבטל לגמרי צריך תנאי. ומזה יש מקום ליתן טעם שלא לנהוג עכשיו דין שמיטת קרקע. דס"ל דא"א להתיר אלא מצד שהתנו כנ"ל. וא"כ בטלה לגמרי כשהותר משום ארנונא. וע' ראב"ד פ"א מה"ש דהיינו רק בחו"ל דהוי דרבנן. וברש"י משמע דאף בא"י הוי דרבנן. ואכמ"ל בזה: ט ועפ"ז נראה לבאר הירוש' שביעית פ"ד הל"ב טייבה בזה"ז מהו. ר' ירמיה סבר מימר שרי. אר"י ולא שמיע ר"י שהוא לוקה לא שמיע שהוא פסול מן העדות. חזר ואמר אין דהוא שמיע אלא כאינש דשמע מלה ומקשה עלה. אר"ח אתותבת קומי ר"י דאמר וכי אין זה ב"ד עמד וביטל. חייליה דר"י מן הדא בת ישראל וכו' טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. ר"ח בשם דבי ר"י שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל כמ"ד תמן לא עמד ב"ד וביטל וכא לא עמד וביטל. ודכוותה מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית וכו'. והפ"מ נדחק בזה והגיה חייליה דר"ח ע"ש ולא אאריך בדבריו אבל הכוונה כמ"ש דמיבע"ל דעכשיו דליכא אונס ארנונא. אי חזר איסור שביעית למקומו אחר שכבר הותר בזמן ארנונא. או כיון דאשתרי אשתרי ואר"י דשרי. ופריך ר' יוסי דהא אמרינן דלוקה והיינו מכת מרדות כמ"ש בגליון שם. ומשני דהיינו דר"י מקשה נמי. וא"ר חזקיה אותיבת קומי ר' יוסי (כצ"ל) וכי אין זה ב"ד עמד וביטל. פי' שהשיב לר' יוסי דשפיר קאמר ר' ירמיה דשרי אף שמקודם היה לוקה ופסול. משום שכבר ביטלוהו ב"ד או דבאמת לא ס"ל שהוא לוקה ופסול מטעם שנתבטל כנ"ל. וה"נ פליגי בירושלמי סנהדרין פ"ג הל"ה טייב בזה"ז מהו. ר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא. ר"י סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמוד ב"ד אחר ויבטלה. ודכוותה מאימתי אדם זוכה וכו' ע"כ. הרי מפורש כמ"ש דר"י ס"ל דהותרה לגמרי ור'