דברי מלכיאל א סד

חכמים רק במחנה ולא ללמוד מזה לעת צורך פרטי וזה היה שבח ר"ע וצדקתו כי אף שיש מקום לדמות זה למחנה אבל ר"ע בצדקתו חשב שאינו דומה ולא התירו רק במחנה ממש. וא"כ מוכח מזה דאין לנו רשות להתיר דבר רק מה שהוציאו חז"ל בפירוש מכלל גזירתם. וכן מוכח ממה שהוצרכו לפטור במחנה מנט"י אלמא שמעצמינו לא היינו מקילים בזה בשעת הדחק במחנה. אך י"ל דהוצרכו להקל במחנה אף אם מצוי להם מים בכ"ז פטרום מנט"י להקל הטורח מעל אנשי הצבא אבל עכ"פ אין ראיה מכאן להקל בשעת הדחק מדעתינו. ודעת התוס' בעירובין נראה לדמות בית האסורים למחנה שהכל אחד. שאינו במקומו ועומד במקום מסוכן אבל להקל מדעתינו בשום גזירה וודאי ז"א. ולכאורה יש לחלק בין צורך יחיד לרבים דרק בצורך רבים הקילו וא"ש דבמחנה הקילו ור"ע שהוא יחיד החמיר ע"ע אבל ז"א דהא איתא בירושלמי ספ"ק דעירובין דמחנה מיקרי עשרה יעו"ש. וזה לא מיקרי צורך ציבור וע"כ צ"ל כמ"ש דבמחנה אנשי הצבא שנוגע כללות הענין לפקו"נ וקיום שלום האומה הקילו על אנשיהם כל האפשרות: ב וכן ראיית המהרי"מ מדמאי נראה פשוט שמתחילה לא גזרו ע"ז בעניים ואכסניא. ובדמאי פ"א מ"ג גבי הלוקח לזרע וכו' וחלה ומדומע ואינך דפטירי מדמאי. איכא בירושלמי דמתחילה לא גזרו ע"ז ורק ר' הושעיא קאמר שם הטעם שאימת קדשים עליו וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה"מ הי"ד שלא גזרו על דברים הללו בשעה שגזרו על הדמאי וה"נ גבי עניים ואכסניא ג"כ ל"ג עליהם. וכ"נ להדיא בפירש"י שבת קכ"ז ע"ב ד"ה מאכילים את העניים דמאי לא אסרו עליהם מפני שצריכים לחזור על פתח ע"ה וכו' עכ"ל. ומה שלא נתפרש זה בירושלמי דמילתא דפשיטא הוא ורק בחלה ומדומע אר"י שם משום דפליג ר"ה וס"ל טעמא משום אימת קדשים וכן גבי שבת פליגי שם אי לא גזרו משום כבוד שבת או משום אימת שבת יעו"ש. אבל בשארם פשוט שלא גזרו מתחילה ע"ז. והרמב"ם פי"ג מה"מ כשחושב דברים שלא גזרו ולא חשב עניים ואכסניא היינו שחושב מה דכל אדם פטורים בזה אבל עניים ואכסניא הוא דבר פרטי לא חשבם יחד וסמך על מ"ש כבר בפ"י הי"א שמותר ליתן להם. וגם דשם נתבאר שצריך להודיעם משא"כ בכל הנהו לזה לא חשיב לה שם. והרי חושב שם תוספת בכורים שלא נתפרש ע"ז בירושלמי שלא גזרו רק שממילא הוא כן כיון דתנן שפטור וה"ה הכא בעניים ואכסניא. וכ"נ בפירש"י סוכה ל"ה ע"ב דרוב ע"ה מעשרים הן וחומרא בעלמא הוא שהעמידום בספק טבל וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם עכ"ל. הרי להדיא שמתחילה לא העמידו דבריהם. ומה שפירש"י בברכות מ"ז דחומרא בעלמא הוא ובעירובין י"ז דאקילו רבנן גבייהו צ"ל ג"כ הכוונה שלזה לא גזרו מתחלה על עניים ואכסניא משום שהוא רק חומרא בעלמא הקילו להם. ועכ"פ אין ראי' מזה להקל מדעתינו בעת הצורך. והא דאיתא ביומא ט' שנחתומים פטורים ממע"ש בדמאי ומפרישים רק תמ"ע וחלה מפני שפרהדרין חובטים אותם וכו'. הכוונה ג"כ שלזה פטרום מתחילה וכ"ה לשון המשנה פ"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תמ"ע וחלה. משמע שמתחילה לא חייבום ובב"מ נ"ו לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. צ"ל ג"כ דהתירו מתחילת התקנה וכמש"ל. ובתו' שם ד"ה לא התירו כתבו דכמו שהתירו לעניים כן התירו לסיטון וכבר בארנו דלעניים התירו מתחילה רק בד"ז פליגי בירושלמי אי צריכים לעשר אח"כ ואכמ"ל בזה: ד ומצינו בב"ק פ' גבי חסיד אחד שגנח מלבו וקשר עז במטתו ואמרו חכמים מה"מ בביתו של זה ואין לנו שעת הדחק גדול מזה ואף כי סכנה וודאי לא היה שם דבסכנה לא היו חביריו מתרעמים עליו וכ"כ בחדא"ג שם שהיה חולה שאב"ס. והרי"ף פ' חביות הביא דעת ר"ח דבגונח הוי סכנה אם לא יינק חלב וכ"כ בשטמ"ק פ' אעפ"י. וקשה מהא דב"ק כנ"ל. וצ"ל דלהסיר הסכנה סגי בחלב שאר בהמה וכדמשמע לישנא דש"ס בכתובות ס' שינקו מבהמה סתם ורק דחלב עז עדיף טפי לחולי זה וכידוע ולזה הקפידו חביריו עליו אף שהוא שעה"ד גדול. וא"ל שלזה הקפידו שהרי איסור בהמה דקה הוא משום גזל והו"ל מציל עצמו בממון חבירו דהרי איתא שם שקשרה בכרעי המטה ולא עשתה שום היזק והוא רק גזירה שאסור לגדל ג"כ שוב מצאתי בשטמ"ק שם שכ' בשם המאירי שבשביל שיש בה גזל אחרים הו"ל להחמיר אף במקום סכנה. ולענד"נ כמו"ש. וטעמו של אותו חסיד שהיקל בזה נראה משום דרבן גמליאל שרי שם וסמך בשעה"ד על ר"ג וכדאמרינן בעלמא כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. וכדאיתא בתוספתא דעדיות למה הוזכרו דברי יחיד בין המרובים שיוכלו לסמוך עליו בשעה"ד וכמ"ש בפי' הראב"ד פ"א מ"ה ע"ש שרוצה לפרש כן גם במשנה. וחביריו הקפידו כי גדול כמותו הו"ל להחמיר שלא ילמדו אחרים ממנו להקל אף בלי צורך וגם לא ידעו להזהר כמותו. ועכ"פ בדבר שאין בו שום דיעה להקל לא מקילינן בשעה"ד וכן מצינו בגונח בכתובות ס' שהתירו מפרק כלאחר יד משום צער וכן במפיס מורסא. וכבר נחלקו הפוסקים בסי' שכ"ח סי"ז ויש שם ארבע שיטות באיזה שבות התירו בחולה ואי צריך שינוי וכן אי מקילים בסכנת אבר. וע"ש בב"י שכל שיטה יש לה מקור מן הש"ס ולא חידשו מדעתם להקל בשעה"ד וכן חילקו התוס' ביבמות קי"ד וכתובות ס' בין צער רעב לצער חולי דגונח והיינו דאין לדמות דבר מדעתינו: ה ואין לנו שעה"ד יותר מדליקה ר"ל ובכ"ז אמרינן בשבת קי"ז מכדי בהתירא קטרח נציל טפי וכו' משמע דבאיסורא פשוט שאסור לטרוח. ואף לדעת המתירים בסי' של"ד ס"ב וס"י לטלטל מעות מחמת דליקה או גזלנים היינו משום שלמדו זה מהא דר"פ מי שהחשיך שהקילו חז"ל שם לטלטל מעות במקום הפסד והוציאו מכלל הגזירה. ודעתם לדמות זל"ז שהוא הפסד ג"כ. ואף הם לא התירו רק מוקצה שמצינו שהקילו חז"ל אבל לא בכרמלית וכדומה. וכמו שלא התירו כיבוי עצמו אף דהוי רק דרבנן דהוי משאצל"ג. ורק בכתבי קודש התירו להציל לחצר שאינה מעורבת. ונחלקו בן בתירא ורבנן באיזה דרבנן הקילו ע"ש בשבת קי"ז וק"כ בזה. וכן קיי"ל בביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד דאסור לכבות דליקה בי"ט משום איבוד ממון אף דהוי משאצל"ג. והרבה פוסקים שהקילו בדליקה בשבת משום משאצ"ל. היינו מפני שסמכו על הירושלמי בזה עב"י סי' של"ד שהביאם. ובמרדכי שהביא הפוסקים שלמדו דליקה מגונח ומפיס מורסא. וכן ממכבין גחלת בר"ה וקבצו שם עוד טעמים הרבה וסניפים להקל. נראה שנכנסו בפרצה דחוקה מפני הצורך העצום בזה. עד שכתב שם שמוטב שיהיו שוגגים וכו' עב"י סי' של"ד. אבל בוודאי אין לדמות מדעתינו להקל בגזירות חז"ל. אם לא מה שמפורש בש"ס: וכן מצינו בפ' מי שהחשיך שהתירו ליתן לנכרי ולא לטלטל פחות מד"א. וג"ז לא התירו רק שלא יבוא לטלטל ד' אמות ברשות הרבים. מפני שאדם בהול על ממונו כדאיתא בש"ס שם. אבל לא משום פסידא. וכן בהא דשרי שם לרוץ עם משאו נחלקו הפוסקים אי גם בכיסו שרי או לא. אף דהוי דרבנן עס"י רס"ז בזה. ובשבת קנ"ד שרי שם להביא כרים וכסתות משום הפ"מ. ומ"מ פריך והא מבטל כלי מהיכנו. הרי שלא כל דרבנן התירו בפסידא. ורק איזה טירחא או איזה פרט הנראה בעיניהם. ועמ"א סי' רס"ז ס"ק י"ד. וכבר נחלקו בדיבור האסור בשבת אי שרי במקום פסידא ער"ס ש"ז ובמג"א שם וסי' של"ד ס"ב. ומקור הדבר מהא דכל המכבה אינו מפסיד דאמרינן בכתובות ר"פ המדיר דרק בדליקה התירו. וע' שבת מ"ג ע"ב גבי הצלה מצויה התירו. ואקצר: ו ובפסחים מ"ו ע"ב משמע למ"ד הואיל שהתירו איסור דרבנן משום הפסד ממונו. ולזה התירו לשחוט בי"ט אף שא"צ לזה ע"ש. ונראה דהיינו דבעי אביי מרבה בביצה כ"ב אי שרי לכבות משום הפסד. לרבה לטעמי' בפסחים שם דס"ל הואיל. אלא דקשה למה באמת פשיט שם שאסור. וצ"ל דשם לא שייך הואיל. ואף דמצינו כיבוי דשרי בבישרא אגומרי