דברי מלכיאל א סג

ח"ה סי' צ"א. ומ"ש הרב המקשה דרק בכה"ג מקורעין פסולים דרק באהרן כתיב לכבוד ולתפארת. במח"כ גם בבני אהרן כתיב בפ' תצוה וכן בש"ס פסחים ס"ה וזבחים ל"ה מוכח דקאי על הכהנים דפריך שם ממטושטשים ובזבחים י"ח תנינהו בחד בבא עם מקורעים. ומ"ש כת"ר המקורעים היינו מתחילתם נסתר ג"כ מש"ס הנ"ל דמבואר שנטשטשו אח"כ פסולים וא"כ ה"ה מקורעים דבחדא בבא וחד לישנא נקטינהו. ומ"ש כת"ר דבהל' ב"מ איירי רק בקרע קטן כדרך שקורעין על מת דאיירי בה שם קרא דמייתי שם לא תפרומו ובה' כה"מ איירי במקורעים הרבה. כן תירץ בק"א ובתפא"י ודחה שם זה ע"ש והקדימם הרדב"ז שם בזה. אבל הוא דחוק כמובן וכמ"ש התפא"י שם. ובשו"מ שם כתב שהוא ט"ס ברמב"ם ולענ"ד קשה למחוק בשביל קושיא: ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דבזבחים י"ט ע"ב יליף דמחוסר בגדים מחלל עבודה מקרא דוחגרת וגו' והיתה לכם כהונה וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. והנה בקדושין ס"ו ע"ב אמרינן דחלל שעבד עבודתו כשירה ופירש"י שם בשוגג ויליף לה ר"ל שם מקרא דברך ד' חילו חולין שבו. ולפ"ז י"ל דמחוסר בגדי נהי דאין כהונתו עליו והוי כזר מ"מ לא גרע מחלל. דהרי מ"מ הוא זרעו של אהרן וא"כ אם עבד בשוגג עבודתו כשירה והא דמקורעים ומטושטשים פסולה הוא משום דהוי כמחוסר בגדים. (וע' בס' המצות במצוה זו) וא"כ בשוגג עבודתו כשירה. והנה קרוע בגדים יש עליו עוד לאו דלא תפרומו רק משום לאו זה לא מחלל עבודה כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ב"מ דמקיש לפרועי ראש. וא"כ משכחת לה היכא שהיה שוגג בלאו דמחוסר בגדים במקורעים ומזיד בלאו דלא תפרומו דשפיר עבודתם כשירה. ומיושב שפיר דברי הרמב"ם שכתב דקרועי בגדים עבודתו כשירה. אבל באמת לבד שיש לחלק בין מחוסר בגדים לחלל ובפרט לאמוראי דילפי בקדושין שם חלל מקראי אחריני. הנה דעת הרמב"ם נראה בפ"ו מה' ב"מ דחלל שעבד אף במזיד עבודתו כשירה וכמ"ש המל"מ שם וע' גבורת ארי תענית י"ז ע"ב. וא"כ ע"כ צ"ל דמחוסר בגדים גרע מחלל ונסתר תירוצינו. ואף שיש לדחוק בדברי הרמב"ם ולפרש דרק בשוגג כשר בחלל מ"מ עיקר נראה כהמל"מ וכנ"ל: והנראה בזה שצ"ל ברמב"ם מרוקעים וכ"ה הגירסא בילקוט פ' תצוה ובאשר המעתיק דברי הרמב"ם לא הבין ביאורו הגיה מקורעים ובאמת צ"ל מרוקעים וכן היתה הגי' לפניו בש"ס וכמו שהועתק בילקוט. וביאורו מטולאים כי על טלוא מתרגם אונקלס רקוע. וכ"ה בב"ק קי"ח ע"ב ברקועתא וכ"ה בערוך ערך רקע א' ב' ג' ע"ש ובב"ב כ' יש גירסת הראשונים חזיא לרקיעא דלבושא. והכוונה כשבגדי כהונה מטולאים פסולים דהוי כיתור בגדים וגם דהא בגדי כהונה אינם עשוים מעשה מחט כדאיתא בזבחים פ"ח ע"א. ולזה הרמב"ם בספ"ט מה' ב"מ כשחושב כל הפסולים חושב מחוסר בגדים ויתור בגדים וקרועי בגדים ולא חשיב מרוקעים ומטושטשים ומסולקין והיינו משום דכל הני בכלל מחוסר ויתיר בגדים. וקרוע בגדים לא מיקרי חסר בגדים רק האיסור משום לא תפרומו ועבודתו כשירה. כ"נ עיקר בישוב קושיא זו: סימן כז להרה"ג הנ"ל ומ"ש כת"ר להקשות עמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ת שאוכל תרומה ביה"כ משלם קרן וחומש ונזיר ששתה יין תרומה אינו משלם החומש. והקשה דאי שתיה דאיסור נזיר לאו שתיה היא א"כ גם ביה"כ נימא הכי. והראב"ד חולק באמת על הרמב"ם שם וגורס בתוספתא שמשלם חומש ונראה בזה דהא קיי"ל בבכורות נ' ובח"מ סי' רל"ד שאכילת איסור בשוגג אינה אכילה כלל שנפשו חותה עליו ונראה שזה שייך רק באיסור ממש. אבל אם המאכל היתר רק שאכלו בזמן האסור כגון שהטעהו ביה"כ והאכילו שפיר משלם דבכה"ג אין נפשו חותה עליו כ"כ וכעין זה כתבו התוס' בשבת י"ב ע"ב ור"ה כ"א וכמה דוכתי שאין גנות לצדיק רק כשאוכל דבר איסור אבל כשאוכל בזמן האסור אינו גנות ע"ש. ומיושב שפיר הרמב"ם הנ"ל דבנזיר דהוי היין עליו האיסור בעצמו אינה שתיה כלל שנפשו חותה עליו וכ"ה בתוס' רעק"א בפסחים אות ז' בשם בנו רש"א הטעם מפני שנפשו חותה עליו. אבל ביה"כ שאינו איסור ממש רק בזמן איסור שפיר אין נפשו חותה והויא אכילה ומשלם חומש: ועפי"ז נראה לישב מה שנתקשו האחרונים בא"ח סי' קצ"ו דאכל איסור אינו מברך ובסי' תרי"ח איתא שאוכל ביה"כ מברך ונדחקו בזה המפרשים ע"ש. ולפמ"ש א"ש בס"ד דבאיסור עצמו דלאו אכילה היא כלל א"צ לברך משא"כ ביה"כ שאינו רק זמן האסור שפיר מברך דהויא אכילה. וע' שבועות כ"ד ע"א דאיסור מיקרי אכילה היכא שאכלו במזיד דחשובי אחשביה ופירש"י שגילה על עצמו שאינו קץ בה. וצ"ל דדווקא באוכל איסור א"כ גילה דעתו שאינו קץ בה אבל בחולה שאוכל איסור לרפואה וודאי קץ בה ורק שמוכרח לאכול מפני חוליו וסכנתו ודמי לשוגג שנפשו חותה עליו. וע"ש בתוד"ה אלא ואקצר: סימן כח ב"ה ב' ניסן תר"מ באדקי. באשר בשנה זו היוקר יאמיר וגם קשה להשיג תפוחי אדמה ולזה התירו בכמה מקומות לאכול קטניות בפסח וגם פה בקשוני להתיר להם לזה אמרתי לברר הדין בזה בע"ה: והנה ראש להמתירים במחוזות הללו היה הגאון מהרי"מ זצ"ל מבריסק וכמ"ש בתשובתו סי' מ"ח לזאת נבוא על סדר דבריו ביסוד התירו. והנה ראשית טעמו שם משום דכל גזירות חז"ל לא היה הדבר בהחלט רק לפי צורך השעה אמרינן שע"ז לא היתה הגזירה וכמו שהתירו לעניים ולאכסניא דמאי אלמא דלפי צורך שעה אמרינן שלא גזרו ע"ז וכן פטרו ד' דברים במחנה אף שנט"י ועירובין היתה תקנת שלמה ובוודאי תיקן סתם אלמא דאמרינן בכל גזירה מסתמא לא גזרו על שעת הדחק אשר יוכלו לבוא לידי רעבון ובוודאי לא איירי בענין שהיה פקו"נ רק שהוא שעת הדחק. וכ"מ שאמרו בש"ס אין שעה"ד ראיה אלמא דבשעה"ד הקילו וגזירת רגמ"ה ג"כ הקילו ותלו בעת הצורך בדעת חכמי דורות. וגם לעשירים צריך להתיר שלא יהא לב העניים נוקפם עכת"ד: א והן אף כי איני ראוי אף להרהר אחר דברי קדשו בכ"ז תורה היא ואמת כתיב בה ואין משוא פנים בדבר. אשר לזאת אענה ואומר לענ"ד כי חלילה לומר כן אשר גזירות חז"ל ניתנו הכל לפי ראות עיני ב"ד לצורך שעה וזה נותן ח"ו יד להקל בדבריהם כי נתת דבריך לשיעורין ואדרבא מצינו בכ"מ דלא פלוג רבנן בתקנתם. והרי מצינו בעירובין כ"א שמסר ר"ע נפשו על נט"י ואמר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מוטב אמות מיתת עצמי וכו'. ואין לנו צורך שעה יותר גדול מזה שישב בבית האסורים ולא הי' לו מים לשתות. והתוס' הקשו שם דהא פטרו במחנה מנט"י וכ"ש במקום סכנה ותרצו דמחמיר ע"ע היה. וצ"ע דאם לא תקנו בכה"ג א"כ איך אמר ר"ע ע"ז כל העובר חייב מיתה ונהי דרשאי להחמיר ע"ע ולא מיקרי בכה"ג פטור ועושה שנקרא הדיוט. (ע' ברכ"י א"ח סי' ל"ב בזה דבוודאי נראה שלא היה כאן סכנה גמורה דהא הרמב"ם ס"ל שאסור להחמיר במקום סכנה על מה שא"צ) אבל העובר חייב מיתה לא שייך בזה כיון שפטור במחנה [וע' בחדא"ג שכ' ממש כדברי התוס' והוא פלא] ולזה נלע"ד דאף דבמחנה לא גזרו אין לנו אלא מה שפירשו