דברי מלכיאל א סב

משום דהוי שדך וקצירך מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון. אבל לפמש"ל א"ש טפי דר"י לא ס"ל לחלק בין מב"מ לשאינו מינו ולזה כיון דשמעינן מגדיש שחייב על עומרים הטמונים ס"ל לר"י דילפינן מזה לכל טמון שחייב ולזה קאמר דלר"י ניחא דאיצטריך גדיש להכי. ולרבנן משני לאיזה דבר נאמר גדיש וכו' פירוש לאיזה לימוד אייתר גדיש ולאיזה לימוד אייתר שדה וכהגהת הפ"מ. הכוונה דשדה איצטריך למעוטי טמון דהירושלמי לטעמיה בפיאה פ"ו ה"ט דאיתא שם דבאש ממעטינן טמון משדה ע"ש ולהכי קאמר דגדיש איצטריך לחייב טמון במב"מ ושדה אצטריך לפטור טמון בשאינו מינו: יא ועוד נראה בזה בדעת הירושלמי ונבאר ג"כ דברי הירוש' שם הל"ז דאיתא שם. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודים חכמים לר"י בכלי גורן שדרכן להטמין מחלפה שיטת ר"י תמן הוא אומר פרט לטמון והכא הוא אומר לרבות הטמון ולית ר"י דריש הכא אלא גדיש לאיזה דבר נאמר גדיש שמשלם כ"מ שבתוכו. מחלפה שיטת רבנן תמן אמרין לרבות טמון וכא אמרין פרט לטמון ולא כן בשם ר"י מודים חכמים לר"י בכלי גורן שדרכן ליטמן א"ר הושעיא בשאין עדים אבל אם יש עדים כל עמא מודו על הדא דר"י. דתני כן היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורין מחופה בחטין נותן לו גדיש שעורים כהדא חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור וכו' נשבע ונוטל ר"י בעי מהו שיטענו לו דברים שאין ראוין לו וכו' ע"כ. ודברי הירושלמי תמוה דכיון דרבנן פטרי טמון מנ"ל לחייב על כלי גורן. והפ"מ מפרש דהיינו דמקשה אח"כ ולא כן אר"א ומשני דבאמת פטור במדליק בתוך שלו אף על כלי גורן ודמחייבי רבנן בכלי גורן היינו במדליק בתוך של חבירו וכדאיתא ג"כ בש"ס דילן ומייתי ראיה ממחופה שעורים שמשלם דמי שעורים. ואף דהוי טמון מ"מ חייב משום דאיירי שם במדליק בתוך של חבירו וחייב אף לרבנן במה שדרכו להטמין וכדר' אבהו אר"י. ודבריו תמוהים לענ"ד דלחייב במדליק בשל חבירו לא הוצרך ר"א אר"י להשמיענו דהא תנן להדיא דמודים חכמים במדליק בירה שמשלם כ"מ שבתוכו שדרך בנ"א להניח בבתים. וגם מ"ש דחיפן שעורים הוי טמון תמוה דמ"מ משלם דמי תבואה וכמש"ל בשם השטמ"ק. וגם מ"ש דאיירי הא דחיפן שעורים במדליק בתוך של חבירו תמוה דכבר כתבו התוס' בדף ס"ב וכ"כ שם הרמב"ן במלחמות ושאר ראשונים דאיירי במדליק בתוך שלו דבשל חבירו פשיטא שמשלם דמי חטים דמאי הו"ל גביה דאזקתיה. ואף שיש פוסקים שחילקו בין פשיעה למזיק בידים אבל כל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם פי' שם שנשאר בקושיא על רבנן וסמך על מה שכבר תירץ בפיאה פ"ו ה"ט והוא נפלא דא"כ גם בקושיא דר"י אדר"י הו"ל לסמוך ג"כ אדהתם: יב והנלע"ד בזה דהירושלמי ס"ל דכ"ע מודו שאין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו לענין טמון וכדאיתא בירושלמי סוטה פ"ט ה"ב. ורבנן ור"י פליגי בהא. דרבנן ס"ל דכיון דגדיש א"א שלא יהיו עומרים שבאמצע טמון ילפינן מזה שכל דבר הרגיל להיות טמון חייב עליו באש הן עומרים הן כלים ולא מימעיט טמון רק דבר שאין רגיל להיות. ואף אם יש עדים שהיה ארנקי בגדיש מ"מ פטור מגזיה"כ משום טמון והיינו דקאמר ר"א בשם ר"י דמודו רבנן לר"י בכלי גורן ומפרש המשנה שהיו בגדיש כלים בעלמא ולא של גורן ופליג אש"ס דילן דש"ס דילן ס"ל שפטור על כלי גורן ומגדיש לא ילפינן רק לחייב מב"מ וכמש"ל. ופריך הירושלמי דר"י אדר"י מפיאה ומשני דיליף מגדיש וכמו"ש [ויותר נראה כמש"ל דר"י ס"ל דשדה וגדיש הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון] ופריך דרבנן אדרבנן ומשני לא כן אר"א בשם ר"י וכו' פי' דמקשה דכמו דמחייבי טמון בפיאה משום דקצירך ושדך הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות וכדאיתא בפיאה פ"ו ה"ט ה"נ נימא דגדיש ושדה הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון וכדמשני אליבא דר"י כמש"ל. ומשני לא כן אר"א בשם ר"י וכו' פי' דכיון דרבנן מודו בכלי גורן וע"כ היינו משום דילפי מגדיש כמש"ל א"כ איצטריך גדיש להכי וליכא מיעוט אחר מיעוט ואדרבא הירושלמי בפיאה פ"ו סמך אדהכא דגדיש איצטריך לחייב טמון בכלי גורן וליכא מיעוט אחר מיעוט: ונראה דהכא גרסינן הא דתני כן היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורים מחופה חטים נותן לו גדיש שעורים. והכוונה דמייתי ראיה דרבנן מודו דבגדיש חייב בטמון בדבר שדרכו בכך. דהא הירושלמי לא ס"ל סברא דישלם מקום הכלים כאלו הוא תבואה. וא"כ ה"נ לא ס"ל סברת השטמ"ק שהזכרנו דמשלם על החטים כאלו הם שעורים ולזה שפיר מוכיח מהכא דחייב על טמון לרבנן בכה"ג ורק מ"מ פטור מדמי חטים משום דנטירותא דשערי קביל עליה כדאמרינן בש"ס דילן בזה ואיירי נמי במשאיל דחדא ברייתא היא הך דבבלי ודירושלמי ומייתי שפיר ראיה לר' אבהו: יג והנה הירושלמי ס"ל בזה כש"ס דילן דפליגי בתרתי ובמדליק בשל חבירו פליגי ג"כ בארנקי בגדיש דס"ל לרבנן דפטור ורק במדליק את הבירה מודו שחייב על הכל לפי שדרך כל מיני כלים להניחם בבתים. ולפז"ק על ר"א בשם ר"י דגם במדליק בתוך שלו חייב על דבר שדרכו להטמין שם. וא"כ מאי נ"מ בין מדליק תוך שלו לשל חבירו. לזה קאמר ר' הושעיא דה"מ כשאין עדים אבל כשיש עדים כ"ע מודו שחייב. והיינו כהא דבירה שמדליק בתוך של חבירו אבל במדליק בתוך שלו פטור בארנקי בגדיש וכדומה בדבר שאין דרכו להניח אף כשיש עדים שהיה שם משום טמון. ור"י ס"ל דחייב בכל גוונא ואף באין עדים דס"ל עשו תקנת נגזל באשו כדאיתא בש"ס דילן ס"ב ע"א והיינו חומרא דמדליק בשל חבירו דכשיש עדים חייב אף לרבנן אף בארנקי בגדיש: והא דתני כן כבר כתבנו דגרסינן לה מקודם. ואף אם נגרוס לה הכא י"ל דקאי סייעתא לדר' אבהו כיון דגם הא דר' הושעיא אתיא לישב המשנה אליבא דר"א כמש"ל. ואח"כ אומר כהדא חד בר נש וכו'. הכוונה דכעין זה שיש כאן חילוק בין דבר שדרכו בכך או לא. נסתפק ר"י ג"כ. שוב ראיתי במלחמות ס"פ הכונס שכתב ג"כ דהא דתנו כן אתא לסיועי לר' אבהו וכמו"ש בס"ד רק דמדחה לה שם דהא אף לרבנן רואים מקום כלים כאלו הוא תבואה וא"כ משלם מ"מ בעד שעורים ולזה פירש דסמיך הירושלמי אסיפא ע"ש. אבל לפמ"ש בביאור הירושלמי שדעתו לרבנן דחייב אף בטמון בדבר שדרכו בכך ובדבר שאין דרכו בכך פטור מלשלם אף דמי תבואה בעד מקום הכלים. מיושב שפיר קושיית הרמב"ן. ותמיהני על הרמב"ן דלדעתו שם שהירושלמי מפרש דין טמון כמו ש"ס דילן. א"כ מאי קאמר ר"א דרבנן מודו לר"י בכל גוונא וכמש"ל ועכ"פ א"ש דברי הירושלמי אף בלי שום שינוי גירסא בס"ד. אחר כותבי כל זה ראיתי בשנות אליהו פיאה פ"ו מ"י שכתב להירושלמי דלר"י מרבה טמון באש מקמה ושדה דהוי מיעוט אחר מיעוט והיינו כמ"ש בס"ד ורק קשה דנקיט קמה ולא גדיש דנקיט הירושלמי ואקצר: היוצא לנו מזה דבכ"מ דממעט טמון אין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו ורק באש גלי קרא לחייב גדיש אף דהוי טמון מב"מ ולהירושלמי בכל דבר שדרכו בכך. וממילא בנ"ד דממעט מלא ימצא פרט לטמון נראה ג"כ שאין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו. ובפרט שמבואר במכילתא הטעם שא"י לבערו וכמש"ל והיינו באין עתיד לפנותו וא"כ וודאי דאין חילוק: סימן כו להרה"ג הנ"ל ומ"ש להקשות בשם רב אחד על הרמב"ם פ"ח מה' כה"מ שכתב דמקורעין עבודתו פסולה ובפ"א מה' ב"מ כתב דקרועי בגדים לא חילל עבודתו. והנה כבר נתקשו בזה הקרן אורה בזבחים י"ח ובתפארת ישראל בפתיחה לס' קדשים ובשואל ומשיב מ"ת ח"ג סי' ז'. וכולם לא ראו שכבר הקדימם הרדב"ז