דברי מלכיאל א סא

לא שייך זה דהכא לאו משום חציצה נגעו בה רק מצד שכיון שאינו לפניו לא מיקרי מצוי בביתו וגבולו וממעט לה במכילתא פ' בא מלא ימצא בבתיכם פרט למפולת שאינו יכול לבערו והובא בר"ן פ' כ"ש. והא דפסחים ה' ע"ב שאסור להטמין היינו מטמין בידים או כשעתיד לפנותו ורש"י פי' שם ביד ע"ש. ולשיטת הפוסקים דס"ל דמפולת בעי ביטול מדאורייתא צ"ל דהך דמכילתא הוי אסמכתא או דאיירי בגוונא שא"א להשיגו כלל והוי כאבוד מכל אדם וכמו"ש המג"א סי' תל"ג סקי"ז ע"ש וא"ש לשון שאין יכול לבערו ועכ"פ אין שייך כאן דין חציצה ומב"מ: ג ונראה ראיה לזה מסוטה מ"ה ע"א דמיבע"ל שם גבי ב' חללים זה עג"ז אי מין במינו הוי טמון או לא ומסיק שם דמב"מ הוי טמון וכמבואר ברמב"ם פ"ט מה' רוצח וכמ"ש הכ"מ שם בדעתו וכ"ה בירושלמי שם ובפיאה פ"ו ה"ג. ובנ"ד גבי חמץ נראה ג"כ דהוי ענין הטמנה שאינו לפנינו רק שצריך שאינו עתיד לפנותו כל הפסח דאי עתיד לפנותו אין זו הטמנה שהרי ימצא לפניו בפסח. ולזה ברור דהוי כמבוער בנ"ד: ד ומה שיש להעיר בזה אם מה שהנכרי אינו עתיד לפנותו אם מהני מחשבתו ואפשר שיש לחוש שמא ימלך לפנותו ואף באוצר של ישראל ותחתיו מונח חמץ של ישראל אחר יש לדון ג"כ שלא יוכל בעל החמץ לסמוך על מחשבת בעל האוצר שאומר שאינו עתיד לפנותו כי אפשר רק בבעל חמץ עצמו אמרינן שלא יפנהו כדי שלא יעבור על בל יראה אבל באחר אפשר לא סמכינן על מחשבתו. והנה ממחשבת קרבן אין ראי' ממה שמועיל מחשבת הכהן דשם גזה"כ הוא דהא מחשבת הבעלים אין מועיל כלל כדאיתא בזבחים מ"ו. וגם מהא דחולין ק"א ע"ב דמבואר שאין מועיל מחשבתו לגבי אחר אין ראיה דשאני התם שמי שאין חושב לאכלו לאיברים אין שייך עליו איסור אמה"ח ע"ש. וכן בצפור חיה שם דלא אחשבה כלל ומשמע שם שאין חילוק בין בעלים לאחר וכן משיעורי שבת אין ראיה לכאן. דשם תלוי במלאכת מחשבת. ומי שמצניעו ומחשבו חייב אף בפחות מכשיעור ולא אחר וכ"ה להדיא בזבחים מ"ז ע"א: ה ולכאורה יש ראיה מדרשב"א דס"ל בשבת ע"ו שאם הצניע אחד חייב זה במחשבתו של זה ואין פוטרין אותו מצד שמא נמלך אותו שהצניעו וביטל מחשבתו וכדאיתא בשבת צ"א רע"א דמהני בטול מחשבה בכה"ג אלמא דל"ח להמלכה. אבל ז"א דשם איירי בעוד שהוא מוצנע ולא חזינן דאימליך אבל הכא שפיר יש לחוש שמא ימלך אח"כ ויפנה האוצר. וכן אין ראיה מהא דחולין קכ"א ע"ב דמהני מחשבת א"י לשוויי אוכל וכן בנדה נ' ע"ב כותים היו שם וחישבו לאכלה. דוודאי מהני מחשבת נכרי לשוויי אוכל כיון שחושב לאכלה. אבל בנ"ד שתלוי במה שיעשה בהמשך זמן אפשר דלא אזלינן בתר מחשבתו: ו ומהא דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת וביצה והובא בשו"ע או"ח סי' ש"י ס"ב ותצ"ז סט"ו תצ"ח ס"ג להלכה דבשל כותי לא שייך מוקצה והכנה. אין ראיה לנ"ד דשם הטעם מפני שכותי אינו מקצה כלום מדעתו כמ"ש הר"ן בפכ"ב דשבת והובא במג"א שם אבל מחשבתו וודאי הויא מחשבה בשלו אף לגבי ישראל: ז ונראה דכיון שיודעים שאין עתיד לפנותו עד אחר הפסח שפיר מהני דהעיקר תלוי במה שעכשיו בשעת וביעור אין עשוי להתגלות והו"ל אינו מצוי וממעיט מלא ימצא כמש"ל ממכילתא. ואף להסוברים דהוי דרבנן אין חוששים להמלכה. וכ"מ בעירובין ע"ט גבי שבת וגבי טומאה דבאין עתיד לפנותו שפיר בטל לכ"ע והכל סומכין על מחשבת בעל העפר והתבן שאינו עתיד לפנותו ע"ש: ח ולכאורה זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש והובא בש"ע סי' שע"א ס"א אם הלך הנכרי מביתו לחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת דהרמב"ם ס"ל שם דבנכרי חיישינן שמא יחזור ולא בישראל והרא"ש וש"פ ס"ל דאף בנכרי לא חיישינן. וע' ברבינו יהונתן בעירובין פ"ו ע"א שפי' הטעם לחלק בין עכו"ם לישראל בענין זה משום אשר פיהם ואין סומכין על דבריו ודעתו שלא יחזור. והרא"ש ס"ל דבזה אין שייך הא דאשר פיהם כיון שאנו רואין ויודעין שצריך להתמהמה שם כל השבת. וא"כ גם בנ"ד כיון שיודעים שאוצר החמץ של הנכרי אינו עשוי לפנותו ל"ח להמלכה ולהרמב"ם ודעימיה י"ל שחוששין. אבל נראה שגם להרמב"ם שפיר אין חוששין בנ"ד להמלכה לא מיבעיא להסוברים שא"צ לבער מדאורייתא דוודאי אזלינן בתר השתא שמכוסה וטמון וממעיט מלא ימצא. אלא אף מדרבנן אין לחוש שמא יפנה ויתגלה החמץ דהא גם אם יתגלה החמץ לא יעשה שום איסור שהרי כבר ביטלו רק שהחשש שמא יאכלנו וכיון שעכשיו אין דעתו לפנותו אין חוששין לזה דהוי כגזירה לגזירה. משא"כ בהך דהלך בשבת כיון שאינו מסיח דעת לגמרי מלבוא באותו שבת ממילא אוסר גם עכשיו אף קודם שבא ושפיר יש לחוש לזה ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר. ובאמת גבי אומדן דעתו של עכו"ם לא שייך כלל הא דאשר פיהם וכמובן: ט ולענין מש"ל דהוי טמון אף במב"מ לכאורה קשה מב"ק ס"ב דמוכח דמב"מ לא הוי טמון דאף בחטים וחיפן בשעורים משלם דמי שעורים וכבר הקשה השטמ"ק שם דהא הוי טמון. ותירץ דלא גרע מכלים טמונים דמשלם כאלו מלא תבואה ועכ"פ מבואר דמב"מ לא הוי טמון וחייב. ובשטמ"ק שם ס"א ע"ב כתב בשם הרא"ה הסברא דכיון שידוע לכל והכל סבורים שהגדיש מלא תבואה לזה משלם על מקום הכלים כאלו הוא תבואה ועומרים שבתוכו לא חשיב טמון. וא"כ קשה טובא מהך דסוטה מ"ה שהזכרנו: והנראה בזה דהכא הוי גזה"כ דכתיב בקרא גדיש שחייב באש וגדיש הוא ערימת עומרי תבואה וע"כ שיש באמצע עומרים טמונים ומ"מ גלי קרא דחייב ולא מימעיט טמון רק באינו מינו וכן קמה התבואה טמונה בקשים וקליפות וע"כ צ"ל דמב"מ לא הוי טמון דקש מיקרי מב"מ בתבואה וכעין דאמרינן בסוכה ל"ז דסיב שעל הדקל מיקרי מינו דלולב ואוגדין בו דמב"מ אינו חוצץ. אלא דלפ"ז יקשה דגם בשכחה דיליף מקצירך מה קצירך בגלוי אף כל בגלוי נימא נמי דהא התבואה טמונה בקשים ומוכח דמב"מ לא הוי טמון. ונראה דבקמה ובקציר לא שייך זה דקליפות התבואה בטלים להתבואה כדין שומר לפירי לענין טומאה וכדאיתא בחולין קי"ט כדרך שבנ"א מוציאים לזריעה חטים בקליפתן וכו' וע"ש קי"ט ע"ב בזה. רק באש ילפינן דמב"מ לא הוי טמון מגדיש וכמש"ל. ואף דבדף ס' ע"א עבדינן צריכותא דגדיש חייב אף דלא שכיח אש לגביה י"ל דנקיט סברא שיהא מיושב גם לר"י דמחייב טמון. אבל לרבנן איצטריך גדיש להורות דמב"מ לא הוי טמון לענין אש כנ"ל. ועוי"ל דגם לרבנן אצטריך הך צריכותא דאלת"ה יקשה נכתוב גדיש לחוד ונדע מה גדיש בגלוי ואין שם טמון רק מב"מ אף כל בגלוי ולזה קאמר הך סברא דבעי גדיש לחייב אף דלא שכיח אש גביה וא"כ אין לנו יתור למעט טמון להכי כתוב קמה. ומ"מ ילפינן ממילא מגדיש דמב"מ לא הוי טמון דבכל גדיש העומרים התחתונים טמונים כנ"ל וכ"נ בירושלמי פ"ו דב"ק ה"ה ע"ש: י ועפמ"ש יש לבאר דברי הירושלמי פ"ו דב"ק ה"ה ויאמר קוצים קמה שדה ואל יאמר גדיש על דעתיה דר"י ניחא דאמר משלם כל מה שבתוכו וע"ד דרבנן דאמרי אינו משלם אלא גדיש חטים שדה שעורין [צ"ל גדיש שעורים כלשון המשנה] לאיזה דבר נאמר גדיש ולאיזה דבר נאמר גדיש [שדה כן הגיה הפ"מ] ע"כ. ואין לו ביאור דבמאי ניחא לר"י. והפ"מ פירש דר"י מרבה מגדיש טמון שחייב על כלים הטמונים בתוכו ונראה כוונתו שדרך להטמין כלים בגדיש והוא דחוק. ולרבנן פירש הפ"מ שנשאר בקושיא. ולכאורה י"ל בפשוטו דלר"י ס"ל דגדיש וקמה הוי מיעוט אחר. מיעוט ומרבה טמון וכעין זה איתא בירושלמי פ"ו דפיאה ה"ט לרבנן דמחייבי טמון בשכחה