דברי מלכיאל א ס

קרא לרמז לתרי גווני. ותירוץ בתרא לא ניחא ליה בהכי לדחוק כן ומשני כפשוטו דלא דריש סמוכים דהכא מצד שסותר פשוטו של מקרא כנ"ל. והנה ידוע דהרמב"ם פוסק תמיד כלישנא בתרא. ואף לפמ"ש התהר"י פ"ח דברכות והכ"מ פ"ח מה' ק"פ הל"ד דהיכי דאיכא א"ד וא"ד לא מיקרי לישנא בתרא מ"מ הכא עדיף ליה תירוץ בתרא דהוי פשוטו של מקרא וגם דפשטות המכילתא הוא כן דפליגי כמוש"ל: ד והנה התוס' בפסחים כ"ח ע"ב הקשו לחזקיה דיליף איסור הנאה מלא יאכל מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו ותירצו דכיון דגלי קרא דחמץ אסור בהנאה שוב לא נחלק בין לפני הפסח לתוך הפסח. ונראה דכ"ז אי נימא דקרא איירי תוך הפסח לדורות אבל לריה"ג דקאי על פסח מצרים שחימוצו נוהג יום אחד ליכא למילף מינה דשאני שעה מדורות. ועפי"ז מיושב קושיית התוס' בפסחים כ"ג דפריך שם לחזקיה דלא יאכל משמע הנאה דהא ריה"ג מתיר חמץ בהנאה ומשני דדריש לא יראה לך שלך יהא ורבנן דרשי לדרשא אחריתי יע"ש. והקשו התוס' דלחזקיה לכתוב לא יאכל ולא בעי לך ונשארו בקושיא. ונלע"ד דבאמת ריה"ג דריש לא יאכל על פסח מצרים כנ"ל רק דמ"מ יש ללמוד איסור הנאה גם לדורות כל שבעה כמו"ש התוס' דכיון דגלי חד קרא להנאה לא נחלק ביניהם ולזה איצטריך לך למישרי לדורות בהנאה כל שבעה. וקרא דלא יראה קאי רק לדורות כמו"ש הר"ן פ' ע"פ דף קט"ז שבמצרים לא נצטוו בבל יראה וא"כ שפיר איצטריך לא יאכל לאסור בהנאה בפסח מצרים כנ"ל ומיושב קושיית התוס'. ומדוקדק לשון ריה"ג תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דלמה דקדק לומר כל שבעה. ולפמ"ש א"ש דקאמר דאף אי ילפת מפסח מצרים שנאסר בהנאה מ"מ לא ניליף רק יום אחד ולא כל שבעה דדיו לבא מה"ד להיות כנדון וא"ש לשון תמה על עצמך פי' לדבריך דלא דרשת לך שלך יהא. ונראה לפ"ז דלא ס"ל סברת התו' דלא נחלק ביניהם רק דאיצטריך לך שלך יהא כי היכי דלא ניליף עכ"פ למיסר בהנאה יום אחד מפסח מצרים. ורק היכא דאמרינן דקרא איירי בתוך הפסח לדורות אז שייך לומר דלא נחלק באיסור חמץ. וגם י"ל דקרא דכל מחמצת משמע טפי דאיירי בתוך הפסח. ויעו"ש פ' בא דקאי על ז' ימי הפסח וא"כ לא יאכל קאי על אחר הפסח לפני זמנו ילפינן מלא תאכל עליו ע"ש. וא"כ וודאי לא מסתבר דאחר הפסח יהא חמור מתוך הפסח וע"כ דהכל אסור בהנאה. משא"כ אי קאי על פסח מצרים שפיר י"ל דרק ביום ראשון אסור בהנאה ולא יותר וכדאשכחן דרק יום ראשון הוא יו"ט וגם בליל פסח מ"ע לאכול מצה ה"נ י"ל שחילק בזה וגם די"ל דאך ביום הראשון כפשטיה ואקצר: ה ועפמ"ש מבואר הא דבש"ס כ"ח ע"ב נקיט קרא דלא יאכל קודם קרא דכל מחמצת שמוקדם בפסוק. ולפמ"ש א"ש דחשיב מקודם קרא דלא יאכל דמיניה ילפינן עיקר איסור הנאה אף לחזקיה ואיירי לאחר זמנו כנ"ל ואח"כ מייתי קרא דכל מחמצת דאיירי תוך זמנו וקרא דלא תאכל עליו לבסוף דאיירי לפני זמנו יעו"ש. אבל אח"כ בדרש נקיט מקודם קרא דכל מחמצת כסדר שבפסוק יעו"ש וזה נכון בס"ד. והנה הרמב"ם פוסק כחזקיה לדעת הרבה אחרונים ריש הל' חו"מ שכתב שחמץ אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל יעו"ש. וס"ל דקאי על תוך הפסח. ולפני זמנו כתב שם ספ"א דאסור מקרא דלא תאכל עליו חמץ וקרא דכל מחמצת מוקי לתערובות חמץ יעו"ש בפ"א. ולזה קיי"ל דאחר זמנו שרי מדאורייתא. ולפ"ז צ"ל דס"ל כמו"ש התוס' דכיון דגלי קרא דאיסור אכילת חמץ הוא בהנאה ה"ה לפני זמנו אך כ"ז שייך אי קאי לדורות אבל אי קאי בפסח מצרים לא שייך זה כמוש"ל. וא"כ שפיר מיושב הערת כת"ר דהרמב"ם לטעמיה שפוסק כחזקיה ולא מצי סבר כריה"ג וכנ"ל ופסק כשינויא בתרא שבש"ס שם כמוש"ל. ובגוף דרש סמוכים יש להאריך דאיכא תרי מיני סמוכים אם דמקיש זל"ז כהא דכל שישנו בבל תאכל חמץ וכעין זה במכשפה בסנהדרין ס"ז. או דשני הפסוקים נדרשים ביחד כהא דלא יאכל חמץ היום. וכן לענין כלאים בציצית וכן גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אך אכמ"ל בזה באשר כי בגוף הערתו על הרמב"ם עיקר נראה כמו"ש בתחילה כפשוטן ש"ד: ו ובפ' ע"פ דף קט"ז כתב הר"ן דהא דכתיב ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ וגו' דמשמע דאי יכלו להתמהמה היו מחמיצים אף שנאסרו בחמץ מ"מ בבל יראה לא נצטוו ולא נהג רק יום אחד ושפיר היו מחמיצים לאכלו למחר. ולכאורה קשה לתנאי דפליגי על ריה"ג בזה וס"ל דנהג כל ז' מפסוק זה. וי"ל דמאן דדריש לא יאכל לדורות ס"ל דבמצרים לא נהג רק לילה אחת וכ"נ פשטות הדברים וסתם משנה דדף צ"ו. רק דא"כ מה מקשה הש"ס שם מדריה"ג ובפרט לפמש"ל בדעת הרמב"ם. וצ"ל דאינהו מפרשי כמו"ש הרמב"ן פ' בא דכי לא חמץ אינו בשביל שלא יכלו להתמהמה רק בשביל האיסור של חמץ ע"ש שדעתו שגם בבל ימצא נצטוו. וכ"נ דמייתי הרמב"ן שם מקרא דשאור לא ימצא בבתיכם והוא כתוב להדיא בפ' בא על כל ז'. וקשה דהא לא נהג אז רק יום אחד וא"כ לא קאי כלל על פסח מצרים אבל למ"ש א"ש דהרמב"ן איירי אליבא דמ"ד שגם במצרים נהג כל ז' כנ"ל ולא פליג כלל על הר"ן דהר"ן איירי שם למ"ד דנהג רק יום אחד וכסתם משנה דדף צ"ו והרמב"ן נקיט למאי דקיי"ל כמוש"ל לדעת הרמב"ם: ז וראיתי בצל"ח שם דף קט"ז שנתקשה בדברי הר"ן די"ל דשפיר נהג בל יראה ואף דכ' כל שבעה כמו אכילה דכתיב ג"כ כל ז' ע"ש. ותמיהני דגבי אכילה איכא קרא דהיום משא"כ בבל יראה ליכא קרא ודברי הר"ן ברורים וגבי לא ימצא בבתיכם כתיב להדיא שהוא לדורות ע"ש דכ' והיה לכם לזכרון. וגם מצאתי שם שהק' למאן דפליג על ריה"ג יקשה מקרא דכי גורשו ונדחק מאוד. ונעלם ממנו דברי הרמב"ן הנ"ל. וגם מש"ש בישוב קושיית התוס' דחזקיה יליף איסור הנאה דלפני זמנו מלא יאכל דס"ל שיום א' היינו יום של ערב פסח ע"ש. תמיהני דהא לפני זמנו ילפינן מלא תאכל עליו חמץ וגם דלדבריו נאסרו בחמץ כל היום של ע"פ ולדידן אינו רק מחצות. וגם דסוגיא דדף צ"ו לא משמע הכי יעו"ש דמשמע להדיא שהחילוק הוא רק מן יום א' לשבעה אבל לא שנאסרו אז בערב פסח כל היום. וז"ב לענ"ד דדברי הר"ן נכונים אלא שק"ל מצד אחר דכיון שנאסרו בהנאה איך אפשר שהותרו להחמיץ על יום מחר וצ"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה. וא"כ נראה פשוט שלא נהגו ג"כ אז בפסח מצרים שהרי הלכו תיכף וגם מזה מוכח שא"כ היו אסורים לאפות חמץ לצורך מחר כיון שהיום אינו ראוי כלל וכן מורים פשטות הכתובים פ' בא שלא נצטוו לחוג ז' ימים רק לדורות ולא תיכף יעו"ש ואקצר סימן כה כבוד ידידי הרה"ג וכו' מהו' אברהם אהרן נ"י רב דק"ק קאסטאנטין: א בדבר שנסתפק כת"ר בחמץ של א"י שמונח ע"ג חמץ ישראל אי הוי כמבוער. נראה וודאי דהוי כמבוער דהא בעושה ביתו אוצר קיי"ל בפסחים ו' דהוי כמפולת ומה שנמצא למטה חמץ הוי כמבוער בפירש"י והר"ן שם וכ"כ הרשב"א הובא בב"י ובש"ע סי' תל"ו באוצר חטים ולמטה נמצאו חטים מבוקעות דהוי כמפולת. הרי מבואר דלאו דווקא מפולת רק ה"ה כ"ד שאין עשוי לפנותו עד אחה"פ. וכעין זה איתא בשבת ק' ע"א שפירות מתבטלים ג"כ וע"ש בתו' שמן התורה הכל בטל ובעירובין ע"ט איתא דארנקי מתבטל בשבת. וא"כ ה"ה הכא הוי חמץ של ישראל שמלמטה כמבוער דאף שגם למעלה הוי חמץ כיון שאינו חייב עליו שהוא של א"י ואינו חייב באחריותו הרי הוא כמפולת והיינו כשידוע שאין עתיד לפנותו בפסח: ב ונראה דאף דביומא נ"ח ובזבחים ט"ו מיבעי ליה אי מין במינו חוצץ או לא וקיי"ל דמב"מ אינו חוצץ בסוכה ל"ז וזבחים ק"י ובכורות ט' וע' זבחים ג'. מ"מ הכא