דברי מלכיאל א נט

שבן דוד בא אסור בחד בשבת שמא אין תחומין למעלה מי' וכבר בא אליהו לב"ד הגדול בשבת. והרמב"ם פסק בפ"ד מה' נזירות דספק נזירות להקל ולזה מותר בשבת ויו"ט שספק אם יבוא בשבת ויום טוב. והקשה הכ"מ שם דבש"ס מפורש דאזלינן לחומרא. וגם דבש"ס איתא טעמא דמותר בשבת משום שאין אליהו בא בע"ש וע"ש מה שתירץ בזה.. ולכאורה לפמש"ל דבספיקא דדינא לא עבדינן תרי קולי אף בדברים נפרדים מיושב שפיר קושית הב"י על הרא"ש דכיון דקיי"ל גבי תחומין ספק לקולא ונאמר דאין תחומין למעלה מי' וגם קיי"ל ספק נזירות להקל וא"כ צ"ל דיש תחומין למעלה מי' כי היכי דנשתרי בחד בשבת וא"כ הו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי. ולזה איתא בש"ס דמחמרינן בנזירות אף דבעלמא קיי"ל להקל וגם גבי תחומין פסק הרא"ש לחומרא כדין כל תרי קולי דסתרי דמחמרינן בתרווייהו. ומיושב ג"כ הרמב"ם שהזכרנו דידוע דש"ס דילן ס"ל דתחומין הוי דרבנן בכל גוונא ורק בירושלמי איתא די"ב מיל הוי דאורייתא וכן פסק הרמב"ם והובא בב"י סי' ת"ד דעת הרמב"ם בתשובה דלמעלה מעשרה תוך י"ב מיל הוי לקולא וחוץ לי"ב מיל לחומרא דהו"ל ספיקא דאורייתא. וא"כ לש"ס דילן הוי בכל גוונא לקולא דאין תחומין וא"כ הו"ל גבי נזירות תרי קולי דסתרי ולזה אמרינן בש"ס דילן דמחמירין בנזירות כמש"ל לדעת הרא"ש. אבל הרמב"ם דס"ל דגבי תחומין חוץ לי"ב מיל אזלינן מדינא לחומרא ולזה שפיר בנזירות מוקמינן אדינא דקיי"ל בעלמא דספק נזירות להקל ואמרינן דיש תחומין ולא יבוא בשבת כיון דלא הוי תרתי דסתרי ולא הוצרך הרמב"ם לטעם דאין אליהו בא בע"ש. ואי תיקשי חד בשבת נשתרי כבר הקשה זה הלח"מ שם על הכ"מ ותירץ יעו"ש: טז אבל באמת ז"א דא"כ בכל ספיקא דרבנן נחמיר שמא ידור אחד בנזיר ויתלה בדין ספק זה שאם יהא הדין לקולא יהא נזיר וא"כ נצטרך לומר שהדין להחמיר כדי להקל בספק נזירות והו"ל תרי קולי דסתרי וזה דבר שא"א לאומרו. ונראה דאין זה שייך כלל לנ"ד דהא דספק נזירות להקל אינו מצד שהדין כן בספיקו דהא הוי ספק דאורייתא רק הטעם דנדר תלוי בדעת הנודר וקיי"ל דלא מחית נפשיה לספק נזירות כדאיתא בנדרים י"ט וא"כ אין זה תלוי כלל בבירור הספק הלז. רק אמרינן דלא נדר ע"ד כן ואין זה סותר כלל אם נאמר לגבי שבת דאין תחומין ומ"מ בנזירות נקל לומר דיש תחומין ולא יבוא בשבת. אבל אם תלה בפירוש נדרו בבירור הדין בספק דרבנן אי לקולא אי לחומרא וודאי נתלה לחומרא כדין כל ספיקא דאורייתא. אלא שיש לחלק בין אם ידע שהוא ספק בדין בין אם לא ידע והיה סבור שיש בזה דין ברור דדמי לכרי שנאבד או נגנב בנדרים י"ט ואכמ"ל בזה וע' רמב"ם פ"ב מה' נזירות וע' נזיר ח' ע"א: יז עכ"פ נתברר לנו מכל מ"ש דתרי קולי דסתרי אהדדי לא שייך להחמיר רק היכא שלפנינו באים שניהם יחד כהא דבאים לשאל בב"א גבי ב' שבילין או שמתוך השאלה מתבאר עכ"פ שני צדדי הספק דסתרי אהדדי כמוש"ל לדעת הרשב"א. אבל היכא שאינם לפנינו שפיר מקילינן וא"כ קושיית כבודו על הב"ח לק"מ כמובן דלמה לנו לחוש שמא יארע אופן להקל להיפוך וגם דא"כ בכל ביה"ש לא נקל כמו בעירוב וכמש"ל. וגם לא עיין כבודו בב"ח גופא שם ס"ס שע"ה שכתב להדיא גבי אם התפלל דהוי תרי קולי דסתרי הרי חילק שם להדיא כמו"ש. וגם מייתי שם לדמות להא דשניהם קנו עירוב דשבת דל"ד שהזכרנו. הרי נראה מפורש כוונתו כמו"ש בס"ד וז"ב. וגם לפמש"ל לומר להקל משום שיש לתלות במקצתו יום ומקצתו לילה ואין כאן סתירה ג"כ מיושב הערתו על הב"ח כמובן. אלא שאין אנו צריכים לזה כנ"ל רק צריך לזה לדעת הטו"א שהזכרנו. וגם לפמ"ש לדון דבאבילות הקילו ג"כ א"ש וכנ"ל אבל העיקר כמו"ש בס"ד: סימן כד כבוד ידידי שב"ז הרה"ג וכו' מוה' יהודא דוב הלוי נ"י רב דק"ק שינאווקא: א אשר עורר כת"ר למה לא הזכיר הרמב"ם סוף הלכות קרבן פסח חילוק שבין פסח מצרים לפסח דורות שבמצרים לא נהג חימוצו רק יום אחד כדאיתא בפסחים צ"ו. הנה בפשוטו נראה דלא נחית הרמב"ם כלל שם לבאר החילוקים שבין זל"ז דמאי דהוה הוה ורק מבאר שם שלא נטעה בהא דמפורש בקרא ליקח מבעשור וליתן על משקוף ומזוזות ולאכול בחפזון דהוי גם לדורות לזה ביאר דאינו כן. אבל חימוצו יום אחד אינו מפורש בקרא כלל רק דהש"ס דריש לה מסמוכים ואיכא דפליג עלה בדף כ"ח ע"ב לזה א"צ להזכיר זה כלל וז"ב ופשוט בלשון הרמב"ם ע"ש. ובאמת לשונו שם צריך ביאור שכתב שלזה אינו שוה שני לראשון לפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח לומר שאינו שוה רק לדברים שנתפרשו בו והן מצות שבגופו והם חוקת הפסח שכלל זה שנאמר במצרים שילקח מבעשור כו' אינו נוהג לדורות. וק' דמה נתינת טעם הוא להא דפסח שני והול"ל דין בפ"ע שזה אינו נוהג לדורות. ואולי כוונתו לומר דלא תימא דבכל חוקות אתא למימר שיעשו הפסח שני כחוקות פסח מצרים שבו נאמר בפ' בא זאת חוקת הפסח לזה ביאר דאינו כן דכל הנהו אינם נוהגים לא בפסח ראשון ולא בשני. וע' במכילתא פ' בא דר' יונתן ס"ל דזאת חוקת הפסח קאי רק על פסח מצרים ופסח דורות יליף מקרא דככל חוקותיו בפ' בהעלותך. ור' יאשיה ס"ל דאיירי אף בפסח דורות וככל חוקותיו קאי על מצות המחוסרים בו יעו"ש. ובספרי פ' בהעלותך דריש לה לענין פסח שני וקשה דהא כתיב גבי ראשון וכבר הגיה הגר"א שם קרא דככל חוקת ע"ש. אבל ברש"י ורמב"ן שם מייתי לה אקרא דככל חוקותיו יעו"ש וביאור הברייתות דורש אריכות אבל עכ"פ שפיר י"ל דאתא הרמב"ם לאפוקי דלא נימא דככל חוקת קאי על פסח מצרים כנ"ל: ב ועוד י"ל בהערת כת"ר דהנה בדף כ"ח מקשה לר"י דדריש לא יאכל לאיסור הנאה בפסח מנ"ל הא דריה"ג דחמץ במצרים לא נהג רק יום אחד ומשני מדסמיך ליה היום ואיבע"א סמוכין לא דריש ופרש"י דר"י לטעמיה ביבמות ד' דל"ד סמוכין. וק"ק דהול"ל ר"י לטעמיה בהדיא וגם דא"כ מאי משני מעיקרא דס"ל סמוכין. וזה י"ל דזה קאי אתרי לישני דביבמות ד' דר"י דריש היכא דמוכח או מופנה ע"ש ולזה קאמר דהא דסמיך ליה הוי מוכח. וללישנא דבעי מופנה משני דלא דריש כיון דלא הוי מופנה דצריך לאיסור הנאה. וביבמות ד' דדריש אף דאיכא לאוקמא לשומרת יבם כבר כתבו התוס' שם משום דלא ניחא ליה לאוקמי בלאוי יתירי. אבל הוא דוחק דהו"ל לפרושי בהדיא דבעי מוכח או מופנה כדאיתא ביבמות שם וגם לפרושי ההוכחה בהדיא. ואולי י"ל דשינויא קמא ס"ל כמו"ש התוס' בקושייתם בסנהדרין ס"ז ע"ב ויבמות ד' ע"א דבאמת ס"ל לר"י סמוכים בעלמא ורק גבי מכשפה איצטריך קרא משום דג"ש מפקא מסמוכים יעו"ש וכ"ז דחוק. וגם דכיון דקושיית הש"ס דריה"ג מנ"ל ג"כ הוא מצד דר"י בעי מופנה לסמוכין הול"ל בשינויא בתרא בפשוטו דלא ס"ל דריה"ג. ובגוף ענין סמוכים לר"י יש להאריך אי דריש היכא דאיכא עוד דרשא ואכ"מ: ג ולזה י"ל דהרמב"ם מפרש הש"ס כפשוטו דהש"ס מקשה מנ"ל לריה"ג משום דהנהו דרשות סתרי אהדדי דלר"י מוקי לה על תוך הפסח לדורות ולריה"ג אתיא לפסח מצרים ליום אחד וכן מבואר במכילתא פ' בא דר' יצחק מוקי ליה לאיסור הנאה וריה"ג פליגי ומוקי לה לחימוצו יום אחד ע"ש. וע"ז משני הש"ס דאף דפשטיה דקרא קאי על פסח דורות מ"מ מדסמיך ליה היום דריש לחימוצו יום אחד ג"כ ואינו חושש במה דאיירי