דברי מלכיאל א נח

דאף באפשרות מיקרי ג"כ תרי קולי. ולענ"ד ז"א כמש"ל באורך בס"ד ולא דמי לספיקא דדינא כמש"ל). יב ובישוב דעת הרמב"ן והריטב"א שהזכרנו אפשר עוד לומר דהנה עירוב תחומין אין מערבין ביה"ש וכ"ש בשבת ופירש"י שבת ל"ד משום דהוי תיקון גמור. וצ"ע קצת דבביצה י"ז ע"א איתא הטעם משום מיקנא שביתה בשבת אסור. וצ"ל דהיינו הך שהרי אין כאן קנין גמור רק שנקרא תיקון ובתשובה הארכתי בזה וע"ש בתוס' שכתבו דבעירובי חצירות לא שייך קנין שביתה ושרי אף ביו"ט וכ"כ התוס' והריטב"א בעירובין ל"ח. וזהו כוונת הש"ס בשבת ל"ד דע"ח שרי ביה"ש ולא עירובי תחומין והכוונה כנ"ל דע"ת הוי מיקנא ביתא ואסור בשבת ויו"ט לזה אף ביה"ש אסור משא"כ ע"ח דביו"ט ושבת מדינא שרי רק דמ"מ אין מועיל עירוב בשבת שעיקר תקנת עירוב הוא שיקנה מתחילת היום או סוף היום כדאיתא בעירובין ל"ו [וע"ש ברש"י וריטב"א שפירשו תחלת ביה"ש וסוף ביה"ש. וקצת צ"ע בזה מסוגיא דשבת ל"ד ובפרט דשם ג"כ רבא אמרה דסוף היום קונה. אך הא כתבו התוס' שם ד"ה מ"ש דרבא גופיה ס"ל תחילת היום קונה ע"ש ואקצר] ורק ביה"ש תקנו חכמים שיועיל בע"ח וכ"כ הר"ן בחי' להדיא בשבת שם בטעם החילוק דע"ת הוי מיקני ביתא רק לא הביא מסוגיא דביצה כנ"ל. ולפי"ז אין החילוק בין ע"ת וע"ח לענין היתר לערב רק החילוק לענין שהעירוב מועיל בע"ח ומשמע דבע"ת אין מועיל כלל וא"ש לשיטת התוס' ורמב"ן והר"ן וריטב"א שם שכתבו דאף בדיעבד אין מועיל בע"ת. ורש"י דס"ל שם דמועיל בדיעבד פירש שם החילוק בין ע"ת לע"ח דבע"ת איכא אסמכתא וחמירא והוי תיקון טפי אבל ע"ח הוי חומרא בעלמא [ובר"ן על הרי"ף העתיק ג"כ כמו"ש רש"י אבל בחי' כתב כמש"ל] ועכ"פ שמענו לדעת התוס' וש"פ שעיקר החידוש הוא בע"ח שמועיל העירוב ביה"ש וא"כ י"ל שאין זה כלל מצד ספק רק שכך תקנו חז"ל שע"ח יועיל ביה"ש ולא בלילה. ולפ"ז אין זה שמכשירים העירוב של זה שנאכל ביה"ש סותר כלל מה שמכשירים של זה שהניח ביה"ש כי אף אם נתפוס דהוא לילה מ"מ כך תקנו שיועיל אז העירוב לפי שהוא עדיין תחלת היום דזה שאין מועיל בשבת חידוש הוא כיון דעירוב משום קנין או דירה כדאיתא בעירובין מ"ט ורק שחכמים בטלו מעשיו וזה רק ביום ולא בביה"ש. אך ז"א דהא מפרש הש"ס טעמא דתרווייהו משום דביה"ש ספיקא הוא וגם בעירובין ע"ו פרכינן דהוי תרתי דסתרי וכמוש"ל. וע"כ צ"ל שזהו בעצמו ההיתר ביה"ש מצד שמא הוא יום כי עיקר התקנה היתה שבלילה לא יועיל שום הנחת העירוב: יג ועפמ"ש מיושבים דברי המחבר סי' רס"א שפסק דאחר ברכו אין מערבין ובסי' שצ"ג הביא תחילה דעת הסוברים דמערבין בתוספת שבת וע"ש באחרונים ובאמת במרדכי מקור הדין נראה שהכל אחד. אבל למ"ש י"ל דכשאמר ברכו הו"ל קבלת שבת כלילה ממש וכמו"ש הדגמ"ר שם וא"כ הו"ל תרתי דסתרי אם יערב דבלילה אין מערבין כנ"ל וכהא דקיי"ל ביו"ד סי' שע"ה וסי' ת"ב לענין אבילות דכיון שהתפלל ערבית לא אמרינן מקצת היום ככולו דהוי תרי קולי דסתרי וגם שם מקור הדין מהמרדכי בשם הר"מ ע"ש. ובש"ת ח"צ סי' י"א תמה איך יהי' תוס' שבת שהוא בעשה חמיר מביה"ש דהוא ספק סקילה. ולזה הכריע דאף אחר ברכו יש לו דין ביה"ש ע"ש. ולענד"נ ברור כמו"ש דלאו משום חומרא הוא רק מצד דהוי תרי קולי דסתרי. ומיושב שפיר הא דמקשה בברכות כ"ז על רבי שרחץ אחר תפלת ערבית ונדחק הח"צ לדעתו שם מאוד אבל לפמ"ש א"ש דהוי תרתי דסתרי ועדיפא מקבלת שבת דתפילה משוי לה לילה לגמרי ורק בטעות מיקל שם דכיון שהיה בטעות מינכרא מילתא ולא מיקרי תרתי דסתרי כלל. ובאגור כתב הובא בשו"ת ב"ח הישינות סי' קכ"ו ובב"י י"ד סי' קצ"ו הובא קצתו דמייתי ראיה דתפילת ערבית לא משוי לילה לענין הפסק טהרה מכתובות מ"ז בתוס' שמותר לישא בתוספת שבת עי"ש ולפמש"ל אינה ראיה כלל דשאני תפילה דהו"ל תרי קולי דסתרי דמשוי לה כלילה ממש משא"כ בתוספת שבת ועי"ש בב"ח באורך בענין זה [וראיתי בק"נ פ"ב דשבת אות מ"ב שהקשה על הח"צ שם שהתיר לטבול ביה"ש דהא הוי תרתי דסתרי וע"כ צ"ל דביה"ש הוי מן היום ומן הלילה ולענין שבת הוי יום ולענין טבילה לילה ע"ש. ודבריו תמוהים דלא הועיל כלום דהא בשניהם אנו דנין על רגע הטבילה אם הוא יום או לילה ואינם ענינים נפרדים כלל. אבל בעיקר קושייתו במחכ"ת לא עיין בדברי הח"צ שם שעיקר דינו שם שסמך על דעת ר"ת בתוס' נדה ס"ז שמתיר לטבול סמוך לחשיכה כשחוזרת לביתה בלילה ע"ש להדיא כן וז"ב] וע' ט"ז סי' ת"ר וסי' תרס" עוד בענין זה ואכמ"ל בזה: יד ולכאורה יש להעיר מהא דקיי"ל סי' שע"ד והוא בתוס' יבמות ל"ו דספק בן ט' לראשון וז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו וקשה אמאי לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וצ"ל משום דהוי תרי קולי דסתרי. א"כ מבואר דלא עבדינן כתרי קולי אף בתרי גברי ואף בזא"ז. אבל ז"א דכבר כתבו התוס' ביבמות שם הטעם דגנאי הדבר שלא יתאבלו עליו כלל ואדרבה קשה ל"ל לתוס' טעמא דגנאי תיפוק ליה דהו"ל תרי קולי דסתרי ואין לחלק דהוי תרי גברי לפמש"ל אות ז' ח' דהיכא שמתבאר תיכף לב"ד מתוך השאלה שני הספיקות מיקרי בא לשאל עליו ועל חבירו וא"כ ה"נ עיקר השאלה הוא לעורר הספק אבילות על שניהם יחד. וקרוב לומר שהוצרכו התוס' הטעם דגנאי להיכא שמת אחד מהם דלא הוי תרי קולי מ"מ מתאבל השני עליו משום גנאי. אולם ראיתי בס' תיבת גומא מהפרמ"ג בסופו בחקירה ששית שכתב באמת דהא דמתאבלים שניהם הוא מטעם דהו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו כנ"ל וכתב ג"כ הסברא שהזכרנו באות ח' בס"ד וכתב שם דאם מת אחד אין מתאבל השני דתו לא הוי תרי קולי ע"ש וא"כ קשה מתוס' הנ"ל. ונראה לומר שמ"ש התוס' דגנאי הוא זהו בעצמו טעם הא דלא מקילינן תרי קולי דלא ליהוי כחוכא כמש"ל אות ה' מפירש"י עירובין ע"ו וכ"כ התוס' להדיא בנדה ס' ע"א ד"ה באנו עי"ש. וה"נ כתבו התוס' דהוי גנאי לפני בנ"א וחוכא בעיניהם וזה רק כששניהם חיים. אולם לשון הברייתא באבל רבתי פ"ד והובא בב"י סי' שע"ד ספק בנו ספק אינו בנו ספק אחיו ספק אינו אחיו משמע דאף שאין דנין רק על אחד ג"כ מורים לו שיתאבל עליו ע"ש ובפרט באח שלא נזכר כלל שיהא לו אחים משניהם. ובתוס' נדה מ"ד ע"ב כתבו להדיא בתירוץ קמא שאין לו אח רק מאחד ומ"מ מתאבל שלא יאמרו אין מתאבלין על אחים וא"כ ה"ה במת אחד מן ספיקי אביו. ונראה שזהו דעת ההג"א שפסק שאין מתאבל רק האחרון ותמה ע"ז הב"י סי' שע"ד ע"ש אבל טעמו כדעת התוס' הנ"ל דמתאבל שלא יאמרו שאין מתאבלים על בן וזה שייך רק באחרון שנולד כשהיא תחתיו ונראה יותר כבנו. וגם יש סברא כאן נמצא כאן היה. ואכמ"ל בזה. עכ"פ דברי התוס' הללו היו בהעלם עין מהפרמ"ג בספרו תיבת גומא הנ"ל ולפלא על הב"י שלא הביא תוס' נדה הנ"ל דבשני תירוציהם שם נ"מ לדינא באח אחד כנ"ל. ועכ"פ נראה דכ"ז לשיטת הרשב"א שהזכרנו באות ח' אבל לדעת הרמב"ם שהזכרנו באות ט' וכ"ה דעת רש"י בפסחים י' ע"א דאף שמזכיר שהיה שם עוד אחד מ"מ מיקרי בזאח"ז ע"ש להדיא. צ"ל דהכא ע"כ. או כתירוץ קמא דבתו' נדה הנ"ל או דמ"מ גנאי הדבר לפי שמפורסם לכל שאין מתאבלין עליו ויסברו שהוא משום גנות המת וחשו לכבוד הבריות כן צ"ל. ולפמ"ש דמ"ש התוס' משום גנאי כוונתם משום חוכא כמו"ש בנדה ס' בטעם הבאים לישאל בב"א לפ"ז מוכח כמוש"ל אות ו' בדעת תוס' דבספק דרבנן אף אם יש ספק באיזה צד נתפוס כי יש שני ספיקות סותרים מ"מ מקילין בשניהם אם לא שבאים בב"א ומשום חוכא וגנאי כנ"ל. ולפמש"ל אות ז' דאם אפשר לישב ב' הספיקות לקולא לא הוי חוכא א"ל דגם הכא י"ל שאינו בן שניהם דז"א דוודאי יעמידוה בחזקת כשרותה ולא יחשדוה בזנות: טו והנה הב"י סי' ת"ד תמה על הרא"ש והג"מ שכתבו דבאיבעיא אי יש תחומין למעלה מעשרה אזלינן לחומרא. והא ספק דרבנן הוא. והא דאמרינן בעירובין מ"ג ע"ב דבספיקא אזיל תנא לחומרא היינו גבי נזירות דאיתא שם דהאומר שיהא נזיר ביום