דברי מלכיאל א נו

בה"ש לסוף ביה"ש יעו"ש. אבל בסתמא שפיר תלינן כנ"ל. וגם במפורש אפשר כמוש"ל דמ"מ השומע יתלה בכך רק שדחוק לומר כן. ואף שכתב הרא"ש פ"ב דשבת בשם רבינו יונה דאם הניח עירוב ביה"ש ונאכל ביה"ש לא אמרינן דמקצתו יום ומקצתו לילה. הרי דקדק שם בלשונו דגבי אדם אחד לא אמרינן הכי. והיינו נמי דמוכיח שם מדנקיט הש"ס בתרי גברי משמע דבחד לא מקילין כולי האי ע"ש. ולכאורה קשה באמת עליו דדילמא אשמועינן הש"ס רבותא טפי בתרי גברי דהו"ל תרתי דסתרי מ"מ מקילין. ומזה מוכח דגם הוא פירש כהריטב"א דלהכי מקילין בתרי גברי משום דתלינן במקצת יום ומקצת לילה. וא"ל שהוא מפרש כפשוטו שהניח קודם שנאכל ולא בשעת מעשה דהא אנן פסקינן בסי' שצ"ג כרבינו יונה. אך דשם פסקינן דשניהם קנו בכל גוונא וכדעת הרמב"ן וש"פ שהזכרנו וע"כ צ"ל כמו"ש דגם הר"י ס"ל כהריטב"א הנ"ל. ואף שעדיין יש להקשות דהא גופא קמ"ל דסמכינן שיתלו בזה. מ"מ משמע ליה דבחד גברא הוי ג"כ רבותא. ודחוק קצת. וגם קשה דהא חזינן גבי זב מחמירין ברואה ביה"ש דלמא מקצתו יום ומקצתו לילה כדאיתא בשבת שם ל"ד ע"ב וה"ה להקל בעירוב. וכן מוכח מפירש"י ל"ה ע"ב ותוס' ל"ד ע"ב ד"ה ספק שכתבו דהא דעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב היינו שעשה כולן דלא נימא שמא מקצתו יום ומקצתו לילה ע"ש. הרי מבואר דאף לקולא תלינן בהכי. וכ"נ מוכח שם ל"ד ע"ב דקתני ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו יום וכו' ומטילין אותו לחומר ב' ימים וכו' אמר מר מטילין אותו וכו' למאי הלכתא אר"ה בריה דר"י לענין טומאה וכו' ופירש"י בשלמא ספק כולו מן היום לענין מלאכה ביה"ש עי"ש. וקשה ל"ל דייק הש"ס ברישא דספק מן היום ומן הלילה אבל לפמ"ש א"ש דנ"מ לענין מלאכה וגם אכולהו י"ל ג"כ לענין עירוב. ולזה דייק אסיפא דתנא לחומר ובהנך שהזכרנו הוא לקולא נראה מכ"ז לתלות אף באדם אחד דביה"ש מקצת יום ומקצת לילה. אך כיון שלא העירו אחד מהפוסקים שיש חולקים על הר"י בזה אין ראוי להרים ראש לדון להקל בזה ולזה אקצר. ודאמרינן בעירובין ל"ח מחשיך עליו ונוטלו מחשיך ואוכלו. נראה משום דלכתחילה צריך להמתין עד הלילה ממש ולא לסמוך על הספק וכן צ"ל גם להר"י דהא שם איירי במניח מבעוד יום וגם י"ל דמחשיך קרי ביה"ש וכן נראה דהא מבואר בשבת ל"ד דמערבין לכתחילה ביה"ש ע"ח ולדעת התוס' וש"פ שם אין חילוק בין דיעבד לכתחילה יעו"ש. וא"כ בע"ת דקונה ביה"ש יש לסמוך ע"ז לכתחילה ויש לחלק דמ"מ אין להכניס א"ע לספק לכתחילה וכן הלשון בעירובין ל"ב ע"ב ל"ג ע"א הכל בלשון דיעבד לענין שצריך להקל משום שבות ביה"ש עי"ש: ז ואפשר עוד לומר דבספק עירוב כיון דהשתא אינו בא רק לשאול על אותו צד שעירובו בו לזה קם דינא דספיקו לקולא וכאשר יבוא אח"כ עוד לשאול על צד השני באמת נחמיר לו כי היכי דלא ליהוי כחוכא כנ"ל ודווקא היכא ששואל תיכף על שני הספיקות אז שייך חוכא ונחמיר בשניהם. ובהך דב"ק י"א י"ל דתיכף בשעה ששואלת לנו צריך להודיעה כמה ימי טומאתה וטהרתה וזה עיקר שאלתה וא"כ הו"ל תיכף תרתי דסתרי. ובזה יש ליישב מה שלא חילק הרמב"ם גבי בדיקת חמץ בין באו לישאל בב"א אי זא"ז כמוש"ל שנתקשו בזה המפרשים. דשם באמת קשה דלא משכחת לה כלל בזא"ז. כיון שע"כ בשעה ששואל על הדבר ההכרח לו להגיד שהעכבר הכניס חמץ לא' מן ב' הבתים וא"י לאיזה בית. וא"כ הו"ל כבת אחת וכמ"ש התוס' בכתובות כ"ז דכיון שידוע שיש הרבה הו"ל כב"א אף שלא שאלה עתה רק אחת וע"כ מפרש הרמב"ם סוגיא דפסחים י' דלא מדמי לה לשני שבילין. רק לענין שתולין להקל היכא דליכא למיחש לחוכא. וממילא הכא בחמץ אף בב"א מקילין משום דאמרינן להו דרבנן לא תקנו בדיקת חמץ רק במקום שוודאי הכניסו בו חמץ ולא בספק כה"ג. וליכא למיחש לחוכא: ח ועפי"ז יש ליישב ג"כ דברי הרשב"א הובא ביתה יוסף ביו"ד סימן קי"א דבשני קדירות אף בשני בנ"א ובזאח"ז תולין להקל. והשיג עליו הש"ך שם סקי"ט וכן הפר"ח שם וכן בסי' ק"צ כתב בשלש נשים שנמצא כתם דכולם טמאות אף בזא"ז והשיגו האחרונים ע"ז עי"ש סעיף כ"ה וסמ"ט ובנה"כ שם דהא בב' שבילין מקילינן בזאח"ז. אבל לפמ"ש א"ש דע"כ כששואל האחד צריך להגיד שהיו שני קדרות ואינו יודע לאיזה נפל האיסור או שהיו ג' נשים ואין ידוע מאיזה יצא הכתם שזהו עיקר הספק והשאלה. וא"כ ממילא ידוע לב"ד שיש עוד ספק והו"ל כבאו לישאל בב"א וכנ"ל וע' מל"מ ספי"ט מהלכות מקואות שדימה הך דב' שבילין להא דשתי קדירות. ולענ"ד אינו דומה כנ"ל. שוב אחרי כותבי ראיתי בכרו"פ ס"ס קי"א שכ"כ להדיא בישוב דברי הרשב"א הנ"ל וכן בסדרי טהרה סי' ק"צ סקמ"ז. ורק לא הביאו שם דברי התוס' דכתובות כ"ז שהזכרנו דבידוע הוי כב"א. ושמחתי שמצאתי לי רב בזה: ט אבל באמת ז"א דבעירוב מ"מ מתגלה תיכף לפנינו ספק שלצד השני אף ששואל רק על צד העירוב. וגם כשאנו מורים לו שהעירוב קיים. ממילא מובן שנאסר לצד השני. אך בזה י"ל שאין לחוש לפמ"ש שעיקר הטעם משום חוכא ודלא כמו"ש השעה"מ משום שאין אנו יודעים לאיזה צד נתפוס להקל. וגם במה שהבאתי מתוס' כתובות כ"ז ג"כ נראה דלא דמי דשם כתבו התוס' משום שידוע לכל שהיו הרבה כהנות. וכיון שידוע לכל שפיר חיישינן לחוכא ומשמע מלשונם שם שאם אין ידוע לכל ורק שב"ד יודעים אין לחוש לחוכא כי ב"ד בעצמם יודעים שהוא דין גמור להקל בספיקא דרבנן בכל גונא ובזה נסתר גם כן תירוצנו על הרשב"א. ומירושלמי ספ"ז דתרומות יש להביא ראי' להרשב"א דקאמר שם גבי ב' קופות אחת תרומה וא' חולין ואין ידוע איזו ונפלה אחת לחולין אין מדמעתן ושניה נוהג כתרומה. נפלה שניה למקום אחר ג"כ אינה מדמעת וא"ר יוחנן ר' יהודה היא דס"ל גבי ב' שבילין בבא לישאל עליו ועל חבירו הו"ל כמו בזא"ז והכא לא בשנשאלו עליו ועל חבירו. כן הגיה הגר"א בשנות אליהו ואין לזה ביאור דמנ"ל לר"י הא. דילמא איירי מתניתין כשנשאל זאח"ז ממש ואתיא אף כר"י. אבל הכוונה כמו"ש בדעת הרשב"א שכיון שמשאלתו מוכח שיש כאן עוד ספק הו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו. וה"נ כששואל על הראשונה ממילא מודיע לב"ד שיש שניה שעומדת ג"כ בספק ולזה אוקמא בירושלמי כר' יהודה והיינו דקאמר הירושלמי בפשיטות דהוי כנשאלין בזאח"ז. ובזה יש ליישב דקדוקינו מתוס' כתובות שכתבו דידוע לכל. די"ל שכתבו זה כדי לאוקמא אף כר"י דליהוי נמי לר"י כב"א אבל אף באין ידוע לכל הו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו. ואנן קיי"ל כר"י דהוי כב"א. והרמב"ם פסק כהך משנה בפי"ג מה' תרומות וקשה דהא פסק בפי"ט מהאה"ט כר' יוסי דשואל עליו ועל חבירו הוי כב"א ולזה נראה דגריס הכא לא בשנשאלו זאח"ז. פי' דמדחה דאתיא אף כר' יוסי ואיירי הכא בזא"ז אלמא דאף כה"ג הוי כזאח"ז [ולענין הגהת הגר"א לענ"ד יותר נכון להגיה רק תיבת על. וכן צ"ל והכא כנשאלו על שניהם כאחת והיינו עליו ועל חבירו כפירש"י בכתובות כ"ז וכן מפורש בתוספתא דטהרות ודברי התוס' צ"ע מתוספתא הנ"ל ומצאתי במל"מ פרק י"ט מהאה"ט שהקשה כן על התוס' ונשאר בקושיא וכ"מ לשון הירושלמי שם שאול דילך ואוזיל לך משמע שעדיין לא שאל שלו רק רוצה לשאול שניהם בב"א ונתחלף מלת על במלת לא. ובשינוי מקום]. וע' ר"ן ספ"ב דכתובות שחולק על תוס' שם והוכיח דאם בשביל שאנו יודעים הדין שכולם טהורות הו"ל כב"א א"כ ה"ה בב' שבילין נימא הכי. ולזה פי' כרש"י דמוכח רק מר' יוסי ע"ש אלא דדבריו צ"ע דאכתי תיקשי דהא בב' שבילין פליג ר' יוסי רק בשואל בפירוש עליו ועל חבירו ולא בסתם וע"כ צ"ל דשאני התם שאם שואל רק על עצמו א"צ להזכיר שחבירו הלך ג"כ ואין כאן רק ספק שלו משא"כ בכהנות שאם נתלה שזו היתה במחבואה צריך לטמאות שאר כהנות ונולד תיכף הספק גם עליהם כמוש"ל כיון שידוע לכל. עכ"פ נראה דרשב"א ס"ל כהירושלמי הנ"ל וגם התוס' לא הוצרכו בכתובות לסברא דידוע לכל רק משום שאין הוכחה משאלת אחת שיש עוד שם. אבל בתרומה ושתי קדירות שהשואל זהו עיקר שאלתו בהזכרת ספק השני וודאי א"צ שיהי' ידוע לכל. ורק הרמב"ם לא ס"ל הכי